Soucca 35a — le Talmud en français

גמרא:

תנו רבנן

: כתיב:

"פרי עץ הדר",

ומשמע -

עץ שטעם עצו ופריו שוה.

שכך דרשו: "פרי עץ" - העץ כמו הפרי - שטעמם שווה.

הוי אומר זה אתרוג.

מקשה הגמרא: מנין לך דהיינו דוקא אתרוג,

ואימא

היינו

פלפלין,

שאף בהם טעם העץ והפרי שווים?

כדתניא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר

[ויקרא יט כג]:

"ונטעתם כל עץ", איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל?!

אלא היינו,

עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין.

ובא הכתוב

ללמדך, שהפלפלין חייבין בערלה.

עוד למדנו מפסוק זה, ש

אין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר

[דברים ח ט]:

"לא תחסר כל בה",

ובא הפסוק "ונטעתם כל עץ" ללמדך, שאף הפלפלים בכלל "לא תחסר כל בה".

ומכל מקום, מבואר בדבריו שטעם הפלפלין כטעם העץ, ואם כן אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו פרי עץ הדר?!

ומתרצת הגמרא:

התם

[כלומר, הטעם דפשיטא לן שאין כוונת הכתוב שמצות ארבעת המינים מתקיימת בפלפלין],

משום דלא אפשר

לקיים בהם מצות נטילה, ד

היכי נעביד?

אי

ננקוט

[ניטול]

חדא

[פלפל אחד ביד], הרי

לא מינכרא לקיחתה,

לפי שקטן הוא ביותר, ואם תאמר ד

ננקוט תרי או תלתא,

זה ודאי לא יתכן! שהרי

"פרי אחד" אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות.

הלכך לא אפשר.

רבי אומר,

כך יש לדרוש את הפסוק "פרי עץ הדר":

אל תקרי "הדר", אלא "הדיר".

כלומר, הפרי שאמר הכתוב הוא מעץ הדומה לדיר של צאן.

מה דיר זה יש בו

כבשים

גדולים וקטנים, תמימים

[שלמים]

ובעלי מומין, הכי נמי

עץ זה

יש בו

פירות

גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין,

והיינו אתרוג.

מקשה הגמרא:

אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין,

הרי בכל מיני האילנות אין הפירות שוים בגודלם ובמראיתם?!

אלא,

אין כונת הכתוב לומר שבפירות אותה שנה יש מהן גדולים וקטנים, אלא גדולים הם פירות של השנה שעברה, וקטנים היינו פירות שנה זו, ו

הכי קאמר

: "פרי עץ הדר", ד

עד שבאין

פירות

קטנים

של שנה זו

עדיין

פירות

גדולים

של שנה שעברה

קיימים

באילן. ודבר זה קיים רק באתרוג שפירותיו מתקיימים באילן שתים ושלוש שנים. אבל שאר פירות גדלים באילן עונה אחת בלבד, וכשבאים פירות שנה זו כבר נלקטו פירות שנה שעברה זה זמן רב.

רבי אבהו אמר: אל תקרי "הדר", אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה.

והיינו ממש כפירושו של רבי, אלא שנחלקו כיצד נדרש הדבר מן הפסוק, רבי דרש לשון "דיר", ורבי אבהו דרש לשון "דיורים".

בן עזאי אומר: אל תקרי "הדר" אלא "הדור", שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו היא

[כלומר, איזהו אילן]

שגדל על כל מים

שזקוק להשקיה תדיר,

הוי אומר זה אתרוג.

שנינו במשנה: אתרוג

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.

ו

מאי טעמא

פסול?

ד

כיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה

[ראה לעיל לא ב].

שנינו במשנה: אתרוג

של ערלה פסול.

מאי טעמא?

פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי.

חד אמר

: היינו טעמא,

לפי שאין בה היתר אכילה,

והתורה אמרה "לכם" - שיהיה ראוי לכם לכל דרכי הנאתו.

וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון,

שאין בו שווה פרוטה, לפי שאסור בהנאה, ועל כן אינו "לכם" שכן "לכם" פירושו - משלכם.

קא סלקא דעתיה

[סברה הגמרא לומר]: ד

מאן דבעי

שיהיה בו

היתר אכילה, לא בעי

שיהיה בו

דין ממון,

ואם יש בו היתר אכילה אף שאין בו היתר ממון, כגון מעשר שני בירושלים, שמותר וצריך לאוכלו, ומכל מקום אין בו דין ממון דסבר רבי מאיר [סנהדרין קיב ב]: מעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו משולחן גבוה הוא אוכל, ואפילו הכי די בזה למצות לולב.

ומאן דבעי

שיהיה בו

דין ממון, לא בעי היתר אכילה,

וממילא אתרוג של טבל אף שאסור באכילה כשר למצות לולב, הואיל ומותר בהנאה ויש בו דין ממון.

תנן

[שנינו במשנה]: אתרוג

של תרומה טמאה, פסול.

בשלמא למאן דאמר

דטעם פסול אתרוג של ערלה,

לפי שאין בה היתר אכילה, שפיר,

כלומר, מובן מדוע פסלו אתרוג של תרומה טמאה, שהרי אף הוא אסור באכילה.

אלא למאן דאמר

דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא

לפי שאין בה דין ממון, אמאי

פסלו של אתרוג של תרומה טמאה,

הרי מסיקה תחת תבשילו,

[כלומר, מותר להשתמש בה לצורך הסקה], וכיון שמותרת בהנאה יש בה דין ממון?!

אלא, בהיתר אכילה, כולי עלמא לא פליגי דבעינן,

ולפיכך, גם אם יש בו דין ממון, כל שאסור באכילה לא חשיב "לכם", כיון שאינו ראוי לכל צרכי הנאתו.

כי פליגי

-

בדין ממון.

מר סבר, היתר אכילה בעינן. אבל דין ממון לא בעינן.

ומר סבר, דין ממון נמי בעינן.

ועל כן אם אין בו דין ממון אף שמותר באכילה - פסול.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו, מעשר שני שבירושלים,

ו

אליבא דרבי מאיר,

דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא.

למאן דאמר

דטעם פסול אתרוג של ערלה,

לפי שאין בה היתר אכילה,

מעשר שני בירושלים כשר לנטילה, ש

הרי יש בה היתר אכילה.

אבל

למאן דאמר

דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא

לפי שאין בה דין ממון, מעשר שני

נמי

ממון גבוה הוא,

ואין בו דין ממון ופסול.

ולדבריו, מה ששנינו במשנתנו דאתרוג של מעשר שני בירושלים כשר, הוא אליבא דרבנן החולקים על רבי מאיר, וסברי: מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומקדשין בו את האשה, וממילא יש בו דין ממון וכשר לדעת הכל.

ומוסיפה הגמרא:

תסתיים דרבי אסי

הוא

דאמר

דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא

לפי שאין בה דין ממון. דאמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר

דאמר: מעשר שני ממון גבוה,

אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים

דמעשר שני ממון הדיוט הוא,

אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.

וודאי הטעם הוא, דבעינן דין ממון, ולדעת רבי מאיר אינו שלו.

ומסקינן:

תסתיים.

גופא, אמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.

וכן

מצה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו

לאכול מצה

ב

ליל ראשון של

פסח. אבל לדברי חכמים

דמעשר שני ממון הדיוט הוא,

אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

ובסמוך יתבאר מנין שיש דין "לכם" במצה.

וכן

עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, פטורה מן החלה,

ואילו

לדברי חכמים, חייבת

היא

בחלה.

מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה

של מעשר שני פטורה מהפרשת חלה, משום ד

כתיב

[במדבר טו כ]

"ראשית עריסותיכם",

ומשמע, שחיוב זה נאמר רק בעריסותיכם - שלכם ולא של גבוה, וכמו כן

אתרוג

של מעשר שני

נמי

פסול לרבי מאיר משום ד

כתיב "לכם",

ומשמע,

משלכם.

אלא מצה, מי כתיב

בה

"מצתכם",

מנין למדו חכמים שצריך שתהא המצה משלכם?!

אמר רבה בר שמואל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא "לחם" "לחם"

בגזירה שוה.

כתיב הכא

[דברים טז ג] גבי מצות אכילת מצה:

"לחם עני", וכתיב התם

גבי חלה [במדבר טו יט]:

"והיה באכלכם מלחם הארץ", מה להלן

בחלה צריך שתהיה העיסה

משלכם

דוקא,

ולא משל מעשר

שני, שנאמר "ראשית עריסותיכם",

אף כאן

במצה, צריך שתהיה

משלכם

דוקא

ולא משל מעשר

שני.