Soucca 33b — le Talmud en français

אדרבה, הרי אם היו הענבים ב

שנים ושלשה מקומות

יש לפוסלו יותר משום ד

הוי מנומר,

שהרי העלים ירוקים והענבים שחורים,

ופסול

משום שאינו הדר?!

אלא, אי אתמר

-

הכי אתמר

:

שנינו במשנה:

או שהיו ענביו מרובין מעליו, פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו

שהדס זה פסול,

אלא

כאשר היו

ענביו שחורות

[שכן דרך ענבים אלו בתחילת גידולם הם ירוקים ולאחר מכן משחירים]. אבל אם היו

ענביו ירוקות, מיני דהדס הוא,

שהרי נראים הם כחלק מן ההדס ואינו מנומר,

וכשר.

אמר רב פפא

: ענבים

אדומות

-

כשחורות דמיין,

ופסול.

דאמר רבי חנינא

גבי דם נידה:

האי דם שחור

-

אדום הוא, אלא שלקה

ונעשה שחור, ולכן הוא מחמשת הדמים הטמאים.

שנינו במשנתנו: אם היו ענביו מרובות מעליו פסול, ו

אם מיעטן כשר.

והוינן בה:

דמעטינהו אימת

[אימתי מדובר שמיעטן]?

אילימא מקמיה דלאגדיה, פשיטא

דכשר! שהרי אין כאן חסרון של "תעשה ולא מן העשוי", מאחר ונאגד בהכשר, ומשום דיחוי אין לפוסלו, שהרי בשעת הדיחוי טרם חל עליו שם הדס של מצוה.

אלא

דמעטינהו

לבתר דלאגדיה,

הרי

דחוי מעיקרא הוא,

שכבר נקרא עליו שם הדס פסול בשעת אגידתו, ומזה שאפילו הכי הכשירו התנא,

תפשוט מינה

לכל הפחות לענין

דחוי מעיקרא,

כלומר, שלא היה ראוי למצוה מעולם, ד

לא הוי דחוי!

אבל אם היה ראוי למצוה בתחילת החג ולאחר מכן נדחה, אין להוכיח מכאן שאין נדחה על ידי כך לעולם, היות ודחוי מעיקרא עדיף מדבר שהיה ראוי ונדחה, דבדחוי מעיקרא אינו נחשב כדחוי כלל, שהרי הוא כקרבן שהוקדש עתה. אבל כאשר נראה כבר למצוה ונדחה ממנה, אפשר שנדחה על ידי כך לעולם.

דוחה הגמרא:

לעולם

דמעטינהו

בתר דאגדיה, וקסבר, אגד הזמנה בעלמא הוא, והזמנה בעלמא לאו כלום הוא.

ולפיכך, אין אגידתו של הלולב נחשבת קריאת שם, שיהיה חל עליו שם לולב של מצוה שנדחה ממצותו, ולכן אינו נחשב אפילו כדחוי מעיקרו עד שיקדש עליו היום ויהא עדיין בפסולו, דכיון שבא זמן המצוה והוא אינו ראוי למצוה, נחשב הוא כדחוי. אבל קודם זמן זה אינו דחוי.

שנינו במשנתנו:

ואין ממעטין

[את ענבי ההדס]

ביום טוב

: ומדייקת הגמרא:

הא

אם

עבר ולקטן

ביום טוב

מאי

-

כשר!

ואף שכבר נאגד קודם לכן, שהרי אסור לאוגדו ביום טוב. ויש לדון,

דאשחור

[שהשחירו הענבים]

אימת?

[שהרי ענבים ירוקים אינם פוסלים].

אילימא

איירי

דאשחור מאתמול

[קודם יום טוב],

דחוי מעיקרא הוא,

שהרי כשנכנס יום טוב והגיע זמן המצוה, לא היה ראוי למצותו, ואם כן

תפשוט מינה

לכל הפחות לגבי

דחוי מעיקרא, דלא הוי דחוי!

ו

אלא לאו

איירי

דאשחור ביום טוב

עצמו, הרי

נראה ונדחה הוא,

שכבר היה ההדס ראוי למצוה בכניסת יום טוב, ורק לאחר מכן, ביום טוב, נדחה. ואם כן,

שמעת מינה

דאפילו אם

נראה ונדחה

[כלומר, אפילו היה ראוי למצוה בתחילת זמן חיובו, ולאחר מכן נדחה],

חוזר ונראה!

דוחה הגמרא:

לא, לעולם

איירי

דאשחור מעיקרא

[קודם יום טוב], ואכן לגבי

דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי, תפשוט מינה. אבל

לגבי דבר ש

נראה ונדחה

שיהיה

חוזר ונראה, לא תפשוט

מכאן, כיון שלא דיברה המשנה במקרה כזה, ויותר יש להכשיר דבר הדחוי מעיקרו מדבר שנראה ונדחה, כמבואר לעיל.

תנו רבנן: אין ממעטין

את הענבים

ביום טוב.

משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין

אותם ביום טוב.

ומקשה הגמרא: היאך התיר רבי אליעזר ברבי שמעון למעט אותם ביום טוב,

ו

הרי כיון שמכשירם בכך למצוה

הא

[הרי]

קא מתקן מנא

[כלי]

ביום טוב?!

אמר רב אשי

: מה שהתיר רבי אליעזר למעטן ביום טוב, הוא דוקא

כגון שלקטן

[את הענבים]

ל

צורך

אכילה,

ולא נתכוון להדיא לתקנו למצותו.

ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה

[רבי שמעון],

דאמר: דבר שאין מתכוין מותר.

ולפיכך כיון שלא נתכוון לתקן הכלי, אלא לאכילה מותר לעשות זאת ביום טוב, אף שעל ידי כך ממילא יתוקן ההדס ויוכשר למצוה.

מקשה הגמרא:

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו

: אף על גב דסבר רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר,

מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

כלומר, האומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, כיון שאי אפשר שלא תמות, הרי הוא חייב כאילו המיתה במתכוון. וכמו כן כאן, אף שחפץ ללוקטם לצורך אכילה, כיון שבהכרח יתקן בזה את ההדס ויכשירו למצוה, הרי זה כאילו תיקנו בכוונה תחילה.

ומה שאמר רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר, הוא כאשר אפשר שיעשה הדבר בלא האיסור, וכגון, הגורר מיטה וספסל על הקרקע בשבת, שמותר לו לגוררם על אף שיתכן ויעשה חריץ בקרקעו, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. כי אף על גב שיתכן ויעשה על ידי כך חריץ בקרקע, כיון שאינו מתכוון לכך, ואפשר שלא יעשה חריץ מחמת גרירת הספסל, אף שלבסוף נעשה חריץ אין בכך כלום. אבל כאשר ברור הדבר שעל ידי מעשהו יעבור באחת מן המלאכות האסורות בשבת, מודה רבי שמעון שאסור.

ואם כן כאן שבודאי יתקן את ההדס על ידי לקיטת הענבים אף רבי שמעון מודה שאסור?!

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן, דאית ליה הושענא אחריתי,

ואינו צריך בדוקא להדס זה לצורך קיום המצוה, ולכן אין זה נחשב כמתקן כלי.

תנו רבנן: הותר אגדו

של לולב

ביום טוב

[שאסור לשוב ולאוגדו בקשר גמור, על ידי שיקשור שני קצות האגד יחד, דעשיית קשר של קיימא אחת ממלאכות שבת היא, וזהו קשר של קיימא שהרי אין בדעתו להתירו לעולם],

אוגדו

בכריכה בעלמא, שכורך האגד סביבו ותוחב את קצהו בתוך הכרך,

כ

פי שאוגדין

אגודה של ירק.

ומקשה הגמרא:

ואמאי

דחקת לפרש שאוגדו בכריכה בעלמא,

ליענביה מיענב

[כלומר, שיקשרנו בקשר עניבה שמותר לעשותו ביום טוב], שבאופן זה עדיף טפי, שהרי הוא כקשר ממש ולא ככריכה בעלמא?!

מתרצת הגמרא:

הא מני רבי יהודה היא, דאמר

[שבת קיג א]: קשר של

עניבה

-

קשירה מעלייתא היא

ואסור לעשותה ביום טוב.

מקשה הגמרא:

אי

סוגיתנו

רבי יהודה

היא, היאך מועיל לכורכו בלבד, הרי

אגד מעלייתא בעי,

שהרי לשיטת רבי יהודה לולב שאינו אגוד פסול למצוה כמבואר לעיל?!

מתרצת הגמרא:

האי תנא

דהכא

סבר לה כוותיה

דרבי יהודה

בחדא

מילתא, דסבר שקשר עניבה אסור בשבת,

ופליג עליה בחדא

מילתא, והיינו דסבירא ליה - לולב אין צריך אגד.

ומכל מקום מבואר, שלאגד הלולב לא די בכריכה גרידא, אלא צריך לעשות לו קשר גמור, שיקשור את שני ראשי החוט יחד. ואף שאין הלכה כרבי יהודה שאגד הלולב מעכב, מכל מקום מודים חכמים שיש לאוגדו למצוה מן המובחר משום "זה אלי ואנוהו", ומן הסתם כוונתם להצריך אותו האגד שהצריך רבי יהודה.

מתניתין:

ערבה גזולה

פסולה מדין "לכם" כשאר מינים.

ו

כן ערבה

יבשה

-

פסולה.

[ובטעם הדבר ראה לעיל כט ב].

ערבה

של אשרה, ו

ערבה

של עיר הנדחת, פסולה.

כיון שעומדת היא לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה, כמבואר לעיל לא ב.

נקטם ראשה

של ערבה או ש

נפרצו עליה

פסולה.

ו

כן

הצפצפה

שהיא ממין הערבה אלא שעלה שלה עגול -

פסולה,

כדילפינן בגמרא מקראי.

אבל ערבה

כמושה,

שלא נתיבשה לגמרי ועדיין יש בה לחלוחית,

ושנשרו מקצת עליה, ו

כן ערבה

של בעל,

כלומר, שגדלה בשדה ולא על גדות הנחל,

כשרה.

גמרא:

תנו רבנן

: כתיב [ויקרא כג מ]: "ולקחתם לכם וכו'

ערבי נחל

" - ומשמע, שעיקר מצות לולב היא בערבות

הגדילין על הנחל.

אלא שאין צריך ליטול דוקא מאלו הגדות על גדות הנחל, ודי בכך שיהיו מהמין שדרכו להמצא על גדות הנחלים, כדילפינן להלן.

דבר אחר

[באופן אחר ניתן לדרוש את הפסוק]:

"ערבי נחל"

-

ש

יהיה

עלה שלה משוך כנחל,

והיינו שלא יהיה עגול, ובא למעט מין הצפצפה שעלה שלה עגול.

תניא אידך: "ערבי נחל", אין לי אלא ערבי נחל, של

שדה ה

בעל ושל הרים

[הגדלה בראש ההר]

מניין

שהיא כשרה [כאשר היא מאותו המין הגדל על גדות הנחל]?

תלמוד

לומר: ערבי נחל, מכל מקום.

כלומר, מזה שנקטה תורה "ערבי" לשון רבים, משמע לרבות ערבי בעל והרים.