Soucca 12b — le Talmud en français

כי הרי

הכא

במשנתנו

דקתני: "אין מסככין בהן",

ולא קתני "אינה סוכה", משמע,

לכתחילה הוא

דאין מסככין

באותן חבילות, והיינו מדרבנן

משום גזרת אוצר,

ומשמע,

הא מדאורייתא, שפיר דמי.

אבל

התם,

במשנה של החוטט בגדיש,

דקתני "אינה סוכה",

משמע שפסולה היא

אפילו דיעבד,

ולפיכך נראה ש

מדאורייתא נמי אינה סוכה,

משום תעשה ולא מן העשוי.

אבל אם לאחר שחטט בגדיש חזר ונענע את הסכך לשם סוכה, הסוכה כשרה אפילו מדרבנן, ואין לחוש שמא יעשה כן בלא נענוע. כי הרי כשנענע את הסכך, גילה דעתו שיודע הוא כי צריך לעשות את סכך הסוכה בהכשר, ואין לחוש שמא יבוא לישב תחת תקרת ביתו. ורק במשנה של חבילי עצים, שאין אנו יודעים האם הוא יודע שצריך לסכך את הסוכה לשם צל, יש לחוש שמא יניח חבילי עצים כדי ליבשן, ולאחר מכן ישנה את יעודם לסיכוך בלא נענוע.

אמר רב יהודה אמר רב

:

החיצים בזמנם היו עשויים משני חלקים: החץ עצמו היה עשוי ממתכת, אך הבית יד שלו היה עשוי מעץ. והיו שני מינים של בית יד, האחד בולט בראשו, והוא נכנס לתוך בית קיבול שבחץ עצמו, ובית יד זה נקרא "זכר" - שאין לו בית קיבול. והמין השני הוא בית יד שיש לו בית קיבול, והחץ הוא שהיה תחוב לתוכו, ובית יד זה נקרא "נקבה".

סיככה בחיצין

[בתי יד של חיצים שעדיין לא נתנו בהם החיצים]

זכרים,

שאין להם בית קיבול, ואינם אלא "פשוטי כלי עץ" [כלי עץ ללא בית קיבול] שאינם מקבלים טומאה, הסוכה

כשרה.

אבל אם סיככה

ב

בתי יד

נקבות,

שיש להם בית קיבול ומקבלים טומאה, [כדין כלי עץ שיש לו תוך], הסוכה

פסולה.

היות ואין מסככין בדבר המקבל טומאה, כמבואר במשנה.

ומקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה בחיצים

זכרים כשרה?

הרי הואיל ואינם מקבלים טומאה,

פשיטא

הוא שכשרים הם לסיכוך, ומדוע הוצרך רב להשמיענו הלכה זו?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא: ניגזור

שאין לסכך בחיצים

זכרים, אטו

שמא יבא לסכך ב

נקבות, קא משמע לן

שאין לחוש לכך, והסוכה כשרה.

עוד מקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה

בנקבות פסולה?

הרי אף זה

פשיטא

הוא?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא

: דוקא בית קיבול העשוי למילוי וריקון תדיר מקבל טומאה, אבל

בית קבול העשוי למלאות

מילוי קבוע, כגון בתי יד של חיצים, שאין דעתו לרוקנם לעולם,

לא שמיה

"בית

קבול

", ואינם בגדר כלים שיש להם בית קיבול המקבלים טומאה.

קמשמע לן,

שגם כלי קיבול שאינו עומד למילוי וריקון תדיר דינו ככלי קיבול לקבל טומאה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

דרך עיבוד הפשתן הוא: תחילה שורין אותו במים, ולאחר מכן מנפצין אותו במכתשת כדי לרככו שיהיה אפשר לסרקו. ולאחר מכן סורקים אותו במסרק להחליקו ולנקותו, ומלבנים אותו בתנור. [וזה הוא הנקרא אונץ של פשתן, ובשלב זה הוא כבר ראוי לקבל טומאת נגעי בגדים, ופסול לסיכוך. שכן שנינו, דבר המקבל טומאה אין מסככין בו].

סיככה באניצי פשתן

סרוקים במסרק, שנתלבנו בתנור ונעשו ראויים לקבל טומאת נגעים, הסוכה

פסולה.

אבל אם סיככה

בהוצני פשתן,

כשהוא עדיין בהוצין שלו כדרך גדילתו, ועדיין לא הושרה במים ולא נופץ במכתשת, הסוכה

כשרה,

הואיל והפשתן עדיין אינו ראוי לקבל טומאה.

ו

אם סיככה ב

הושני פשתן,

אמר עליו רבי יוחנן,

איני יודע מהו

דינה של הסוכה.

והוסיף רבה בר בר חנה על שמועתו:

ו"הושני" עצמן, איני יודע.

כלומר, איני יודע מה היה קרוי בפיו של רבי יוחנן "הושני", ואיני יודע לפרש את ספקו.

ד

מה נפשך,

כלומר, יש לפרש את דבריו בשני אופנים:

אי

סיבי פשתן שהושרו במים, ואף

דייק

כתשו אותם במכתשת,

ולא נפיץ

במסרק,

"הושני" קרי ליה

רבי יוחנן, ובהם הסתפק מה דינם,

אבל תרי

סיבי פשתן שהושרו במים,

ו

עדיין לא

לא דייק

לא כתשם במכתשת, לא קרא אותם רבי יוחנן "הושני", אלא

הוצני קרי ליה,

וכשרים הם לסיכוך.

או דלמא: תרי ולא דייק,

סיבי פשתן שהושרו במים ולא נופצו במכתשת,

נמי

אף הם

"הושני" קרי ליה

רבי יוחנן, ואף הם בכלל ספקו, ולא הכשיר רבי יוחנן לסיכוך, רק סיבי פשתן שעדיין לא הושרו במים.

אמר רב יהודה: הני שושי ושווצרי,

[מיני ירקות הן],

מסככין בהו,

הואיל ואינם מאכל אדם ואינם מקבלים טומאה.

אביי אמר

: יש לחלק ביניהם:

בשושי מסככין,

אבל

בשווצרי לא מסככין.

ו

מאי טעמא

אין מסככין בהם, אף שאינן מקבלין טומאה?