Sota 48b — le Talmud en français

דכתיב

לכן

הרחיבה שאול נפשה,

מדה כנגד מדה שהם הרחיבו נפשם לשתות הרבה, כן השאול תרחיב עצמה יותר מהרגיל כדי לקבל את המתים.

ופערה פיה לבתי חוק

תפתח עצמה בלי גבול, לקבל את אלו שלא היה גבול לתפנוקיהם.

וירד

לשאול

הדרה

המכובדים שבירושלים,

והמונה

המון העם שבה,

ושאונה

ההמון שמקים קול שאון והמולה,

ועלז בה

והעליזים שבה, כולם יפלו לשאול בעודם בשאונם ועליזותם.

שנינו במשנה

משמתו נביאים הראשונים,

בטלו אורים ותומים.

ומבארינן

מאן נביאים הראשונים, אמר רב הונא, זה דוד ושמואל ושלמה,

רב נחמן אמר, בימי דוד, זמנין סליק

עולה בידם לקבל תשובה מהאורים ותומים,

וזמנין לא סליק.

שהרי

כשברח דוד ויצא מירושלים מפני אבשלום, ועלה במעלה הזיתים בקש לשאול באורים ותומים אם יצליח לשוב לירושלים ויראהו ה' את הארון ואת נוהו, ואז

שאל צדוק ועלתה לו,

אך

שאל אביתר ולא עלתה לו.

כדדרשינן ממה

שנאמר

שם, ויציקו - והעמידו - את ארון האלוקים,

ויעל אביתר

עד תום כל עם לעבור, ומבארינן שכששאל דוד וראה שאביתר לא נענה, הבין כי התקיימה בו קללת שמואל להסיר הכהונה מבני עלי, ולכן הסתלק אביתר באותו היום מכהונה גדולה, ושאל צדוק הכהן שעמד תחתיו, ושאל את שאלת דוד, ונענה באורים ותומים.

מתיב רבה בר שמואל, ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין בראות אלהים, מאי לאו

כוונת הפסוק שדרשו אלהים

באורים ותומים

ומשמע שהיו עדיין בימי זכריה שהיה בסוף ימי הבית, ומתרצינן,

לא,

אין הכוונה שדרשו באורים ותומים, אלא

בנ ביאים.

תא שמע

עד מתי היו האורים ותומים,

משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש

הם ערי הלויים שצריך להניח לפניהם מגרשים, וחלק מהלויים עברו לערים אחרות [אך לא בנו במגרשים, שאסור מן התורה לא בטל, רש"ש].

ופסקו אורים ותומים

ופסק מלך מבית דוד.

ואם לחשך אדם לומר

כיצד יתכן לומר שפסקו אז אורים ותומים, והרי הכתוב אומר בעלית עזרא אחר גלות בבל,

ויאמר התרשתא

הוא נחמיה, שהתירו לו לשתות יין נסך בבית המלך,

להם

לכהנים מבני ברזילי שלא מצאו כתבי יוחסיהן,

אשר לא יאכלו מקדש הקדשים

חטאות ואשמות,

עד עמוד כהן לאורים ולתומים

ויברר בהם אם הם כהנים כשרים. ומשמע שהיו אורים ותומים כשחזרו ובנו את בית המקדש השני.

אמור לו

שאין הכוונה עד שיהיו אורים ותומים בבית שני, אלא, שאמר להם שלא יאכלו בקדשים עד ביאת המשיח.

כאדם שאומר לחבירו "עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד".

על כל פנים, מבואר בברייתא זו שהאורים ותומים היו קיימים לפחות עד סוף בית ראשון, ולא רק בימי דוד ושלמה, ושלא כדברי רב הונא.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מאן נביאים ראשונים,

כל הנביאים שהיו עד בית שני,

לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי

שהיו בזמן הבית השני,

דאחרונים נינהו,

ובזמנם כבר לא היו האורים ותומים.

והראיה שנביאים אלו נקראים אחרונים,

דתנו רבנן משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל,

ואף על פי כן

עדיין שמעו דבר ה', ש

היו משתמשים

בבת קול.

וכמו שמצינו

שפעם אחת היו

חכמי ישראל

מסובים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך.

וכששמעו זאת, התבוננו מי ביניהם ראוי לכך, ו

נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו

ואמרו עליו,

הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא,

שהיה נשיא כמוהו והמשיך את מסירת התורה מדור לדור.

ושוב, פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן,

[שנקרא קטן כי היה ראוי לנבואה ונחסרה ממנו בגלל דורו],

וכשמת הספידוהו, הי עניו, הי

חסיד, תלמידו של הלל,

שגם עליו נאמר כך, כדלעיל.

ואף הוא

שמואל הקטן,

אמר בשעת מיתתו,

מעין נבואה, סופם של רבן

שמעון

הנשיא

ו

רבי

ישמעאל

בן אלישע שהיה כהן גדול,

לחרבא,

שיוציאם מלך יוון להורג.

ו

סופם של שאר

חברוהי, לקולא,

לההרג בשאר מיתות משונות, כרבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, ורבי חנניה בן תרדיון שנשרף עם ספר תורה, ורבי יהודה בן בבא שנעצו בו שלש מאות חניתות של ברזל ועשאוהו ככברה.

ושאר עמא

סופם

לביזא

לביזה,

ועקן סגיאין

וצרות גדולות

עתידין למיתי על עמא.

ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד הי עניו, תלמידו של הלל, אלא שנטרפה שעה,

ולא יכלו להספידו בכבוד כיון שנהרג בידי המלכות, והלכה היא

שאין מספידין על הרוגי מלכות.

שנינו במשנה:

משחרב בית המקדש בטל השמיר וכו'.

תנו רבנן,

בטל ה

שמיר, שבו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר, והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה,

נבנה באבנים שלמות כפי שהביאום במסע ממקום חציבתם ולא סיתתום שוב בכלי ברזל.

הדברים ככתבן

-

דברי רבי יהודה.

כך אכן היה, ולא נוסף סיתות באבנים אלו, כי נחצבה בדיוק ובשלימות על ידי השמיר.

אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר

שם,

כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגירה

הרי מפורש שנסרום וסתתום, ואלא

אם כן מה תלמוד לומר

אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל

לא נשמע בבית בהבנותו,

ביאורו

שהיה מתקין

מסתתן

מבחוץ, ומכניס מבפנים,

ורק בתוך בית המקדש לא נשמע קול כלי הברזל.

אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש,

שבהם לא סתתו כלל בכלי ברזל.

ו

נראים

דברי רבי נחמיה באבני ביתו

של שלמה, שבהם סיתת מבחוץ ולא בתוך הבית, ורק בהם נאמר אבנים יקרות מגוררות במגירה.

ומקשינן

ורבי נחמיה, שמיר למאי אתא,

אם בין כה וכה סיתתן בכלי ברזל מחוץ למקדש, לשם מה הוצרך לשמיר.

ומתרצינן

מיבעי ליה לכדתניא, אבנים הללו

אבני האפוד והחושן,

אין כותבין אותן

את שמות השבטים שעליהם, לא

בדיו, משום שנאמר

בהם לחקוק

פיתוחי חותם, ואין מסרטין עליהן באיזמל, משום שנאמר במלואותם,

ומשמע שאף שמצוה לחקוק צריך שישארו שלימות ולא יחסר מהם כלום,

אלא כותב עליהם בדיו

את צורת האותיות שרוצה לחקוק בהם,

ומראה להן שמיר מבחוץ

מעבירו על פני הדיו

והן נבקעות מאליהן,

ודומות

כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת

אדמתה

בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.

תנו רבנן, שמיר זה, ברייתו

גודלו,

כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו,

שהוא חותך הכל.

במה משמרין אותו,

והרי יבקע כל חומר שיונח בו, ויצא ויעלם, אלא

כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני

תיבה

של אבר מליאה סובי שעורין,

שכך הטביע הקב"ה בעת ברייתו שיבקע כל דבר קשה, וישתמר בדבר רך מאד, וממנו לא יצא [מהרש"א].

אמר רבי אמי, משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא,

סוג משי משובח,

וזכוכית לבנה

שהיא יקרה מאד, כי מאז נעשתה נדירה מאד.

תניא נמי הכי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל,

ויש אומרים אף יין קרוש הבא מ

מקום הנקרא

שניר ו

מרוב שנותיו הוא קרוש באשים ו

דומה כעיגולי דבילה.

שנינו במשנה,

ונופת צופים.

ומבארינן,

מאי נופת צופים, אמר רב סולת שצפה

מרוב שומנה

על גבי נפה,

שנדבקת בדפנותיה,

ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן.

ולוי אמר

שהכוונה שמרוב ברכה שהיתה שורה בעיסה היו

שתי ככרות הנדבקות

בדפנות

התנור

אחת בדופן זו והשניה בדופן שכנגדה,

תופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו,

והם צפות ותפוחות באויר, ודומות לצוף שגדל ומתפשט ונתלה באויר.

ורבי יהודע בן לוי אמר,

נופת צופים

זה דבש הבא מן הציפיא,

ממקום הרים גבוהים שמהם צופים. ומבארינן,

מאי משמע,

מהיכן אתה יודע שדבש מעולה בא מההרים הגבוהים,

כדמתרגם רב ששת

את הפסוק כאשר תעשינה הדבורים,

כמא דנתזן בבריאתה

כמו שנזונות הדבורים,

ושייטן ברומי עלמא

ומשוטטות בגובה העולם,

ומתיין דובשא מעישבי טורא, ו

מביאות דבש מעשבי ההרים, ומשמע ששם מקור הדבש המשובח.

תנן התם, כל

דבר

הניצוק

מכלי טהור לכלי טמא, החלק שנשאר בכלי הטהור, נשאר

טהור,

ואין הקילוח מחרבן לטמאות את הנוזל הנשאר בכלי הטהור

חוץ מדבש זיפים והצפיחים

חלות דבש, שהם דברים עבים מאד, ונחשב כמחובר למה שנשאר בכלי העליון, כיון שכשנפסק הקילוח חוזר חלק ממנו, ונמשך ועולה מלמטה למעלה, ומטמא את הנשאר בכלי ממנו נזל.

ומבארינן

מאי זיפים, אמר רבי יוחנן, דבש שמזייפין בו

שאפשר לערב בו מים ויין, ולא יכירו בכך מרוב שהוא טוב ועב, וכך עושים בו השקרנים [והולכי רכיל, כדלהלן].

וריש לקיש אמר

שנקרא דבש זה זיפים

על שם מקומו

שממנו בא, ומצאנו מקום כזה בארץ ישראל,

כדכתיב

בשמות הערים שכבש יהושע

זיף וטלם ובעלות.

כיוצא בדבר אתה אומר,

שמצאנו שנחלקו עוד בביאור השם זיפים לגבי הכתוב

בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד

מסתתר עמנו, ונחלקו

מאי זיפים, אמר רבי יוחנן, בני אדם המזייפין דבריהם,

שהילכו רכיל על דוד,

ורבי אלעזר אומר

שנקראו כך

על שם מקומן כדכתיב זיף וטלם ובעלות.

שנינו במשנה,

ופסקו אנשי אמנה.

אמר רבי יצחק, אלו בני אדם שהן מאמינים בהקב"ה,

לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות וימים טובים [רש"י].

דתניא רבי אליעזר הגדול

אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה

[ובילקוט דרשינן כך מקרא, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא].

והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות, ו

ביאורו,

מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא,

דהיינו מי גורם לבזות את הצדיקים ביום העתיד לבא שלא יקבלו שכר שלם,

קטנות

אמונה

שהיה בהן

היא גורמת לכך, ומה היא הקטנות,

שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא

לגמרי, ואמרו מה נאכל למחר.