Sota 44b — le Talmud en français

כיון

שתחילת ניסה נפילה

שהבריחה מן המערכה היא התחלה של המפלה, שכן היא מכניסה בהלה ורוח של תבוסנות בקרב הלוחמים, וזה גורם לכשלונות במערכה,

שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם"

(שמואל א' ד, יז)

שתחילה "נס ישראל" ואחר כך "מגפה גדולה היתה בעם",

ולהלן

במקום אחר

הוא

[הכתוב]

אומר "וינוסו

[

אנשי

]

ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו'

(שם לא, א)

בתחילה "וינוסו" ואחר כך "ויפלו", לפיכך ממנים זקיפים גבורי חיל, אשר ישמרו על המשמעת בצבא, ויחזקו את רוח הלוחמים על ידי אומץ רוחם ושלמות הנהגתם .

וכל הפרשה הזאת: שיש החוזרים מן המערכה ועוסקים בהספקת מזון ובתיקון דרכים וכדומה, ויש שאינם זזים ממקומם,

במה דברים אמורים

דווקא

במלחמות הרשות

שנלחמים כדי להרחיב גבול ישראל ולקחת מס העמים, או מלך שנלחם כדי להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד לשמו,

אבל במלחמות מצוה

כגון כיבוש הארץ בימי יהושע או מלחמת עמלק,

הכל יוצאין

למערכה ,

אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים

שיש חוזרים מן המערכה ויש שאינם יוצאים כלל למלחמה,

במלחמות מצוה

שישראל עושין כדי שלא יתגברו עליהם, שגם זה נקרא מלחמת מצוה לרבי יהודה, וגם עליה מותר לבטל המצוות, מחמת שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו לתנא קמא אינו עוסק במצוה וחייב בכל המצוות.

אבל במלחמות חובה

דהיינו שבעה עמים ועמלק,

הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה

,

ומבואר בגמרא שכל מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה הוא רק אם מותר לבטל המצוות כדי שלא יבואו האויבים, שתנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזה חובה:

גמרא:

מאי איכא

[איזה הבדל יש]

בין

שיטת

רבי יוסי ל

שיטת

רבי יוסי הגלילי?

שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עובר עבירה.

ומתרצינן:

איכא בינייהו,

לגבי

עבירה דרבנן

מדברי סופרים, שלדעת רבי יוסי הגלילי חוזר, ולדעת רבי יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון האיסור לכהן גדול להנשא לאלמנה.

כמאן אזלא

[כמו איזה שיטה נאמרה]

הא דתניא

: אפילו אם

שח

[דיבר],

בין

הנחת

תפילה

של יד

לתפילה

של ראש ולא חזר לברך שוב על התפילין של ראש -

עבירה

היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה

.

כמאן

[כשיטת מי]

ומבארינן:

כ

שיטת

רבי יוסי הגלילי

שסובר שאף על עבירה קלה חוזר.

מאן תנא להא דתנו רבנן

:

שמע קול קרנות

[חצוצרות]

והרתיע

[ורעד מפחד],

או שמע

הגפת תריסין

[הקשת מגינים]

והרתיע,

או שמע

צחצוח חרבות, ו

מחמת פחד -

מים

[מי רגלים]

שותתין לו על ברכיו,

דינו ש

חוזר

מעורכי המלחמה.

כמאן

כשיטת מי נאמרה ברייתא זו,

לימא

[אולי נאמר] שלפי שיטת

רבי עקיבא היא

נאמרה, שמפרש את "הירא ורך הלבב" כמשמעו,

ולא

נאמרה לפי שיטת

רבי יוסי הגלילי

שמפרש את "הירא ורך הלבב" על עבירות שבידו? אומרת הגמרא, לא!

בהא

[בזה]

אפילו רבי יוסי הגלילי מודה

שחוזר ,

משום דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"

(דברים כ, ח)

שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאוד, הוא משפיע על אחרים, וגורם להם גם כן לפחד,

אם כן רבי יוסי הגלילי אינו חולק על רבי עקיבא, באדם שמפחד מחמת המלחמה, שחוזר. אלא שמוסיף עליו, שגם הירא מעבירות שבידו חוזר:

שנינו במשנה:

והיה ככלות השוטרים כו' שתחילת ניסה נפילה

:

ומתמהינן על הלשון:

האי

[זה הלשון]

"מפני שתחילת ניסה נפילה",

שמשמעותו שתחילת הניסה, היא הנפילה,

שלכאורה היה צריך לומר להיפך:

"מפני שתחילת נפילה ניסה" מבעי ליה,

שתחילת הנפילה היא מחמת הניסה, אלא

אימא

[אכן, אמור],

מפני שתחילת נפילה ניסה,

וזו כוונת המשנה:

שנינו במשנה:

במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו'

:

אמר רבי יוחנן

: מלחמת

רשות דרבנן,

כלומר, מה שחכמים קוראים "מלחמת הרשות"

זו היא

מלחמת

מצוה

לפי

ד

ברי

רבי יהודה

,

ומלחמת

מצוה דרבנן

ומה שחכמים קוראים "מלחמת מצוה"

זו היא

מלחמת

חובה

לפי

ד

ברי

רבי יהודה,

ומוסיף רבא לפרש:

אמר רבא

: בעיקר הדברים אין הבדל בין רבי יהודה לחכמים,

ש

מלחמות יהושע

שהיו

לכבש

-

דברי הכל חובה

ועל כולם לצאת למלחמה

ו

מלחמות בית דוד

שהיו

לרווחה

שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל, ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד,

דברי הכל רשות

ואף לדעת רבי יהודה מלחמת רשות היא, ואין הכל יוצאים בה.

כי פליגי

[במה נחלקו]?

במלחמה שנלחמים ישראל כנגד אויב, בשביל

למעוטי

[להחליש] את ה

עובדי כוכבים, דלא ליתי עלייהו

[כדי שלא ילחמו בישראל], ושלא יתנפלו על ארצם, שיראים שמא יבואו עליהם, או שנודע להם שהאויבים מכינים עצמם לכך.

ואף בזו כולם סוברים שאין הכל יוצאים, אלא ש

מר

רבי יהודה,

קרי לה

מלחמת

מצוה, ומר

וחכמים,

קרי

לה מלחמת

רשות,

ו

נפקא מינה: ל

ענין ה

עוסק במצוה שפטור מן המצוה

שרבי יהודה קורא לה מלחמת מצוה שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, וחכמים קוראים לה מלחמת הרשות, שהעוסק בה אינו רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו

19 .

הדרן עלך פרק משוח מלחמה

--- title: "חברותא - סוטה — פרק תשיעי - עגלה ערופה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02354.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק תשיעי - עגלה ערופה

Оригинал главы פרק תשיעי - עגלה ערופה

מתניתין:

שנינו בריש פרק שביעי, שפרשת

עגלה ערופה

נאמרת

בלשון הקדש,

ובמשנה [לקמן מ"ה ב'] מפורט סדר הבאת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו'.

והמקור שצריך לאומרה בלשון הקדש,

שנאמר, כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך

[ובגמרא מבואר שבפרשה זו למדו מגזירה שוה שמדובר בלשון הקדש].

שלשה

דיינים

מבית דין הגדול שבירושלים

היו יוצאין

והולכים למקום שנמצא בו החלל, ומודדים ממנו לערים סביבותיו לדעת מי הקרובה ביותר.

רבי יהודה אומר, חמשה

דיינים היו יוצאים, ולמד רבי יהודה שצריכים חמשה דיינים למדידת מרחק הערים, ממה

שנאמר "זקניך"

ומיעוט רבים

שנים,

וכן

"ושופטיך"

משמע עוד

שנים,

וכיון שקיימא לן שלעולם

אין

עושין

בית דין שקול,

שיכול להחלק שוה בשוה, ולא יוכלו להכריע הדין לפי הרוב, לכן

מוסיפין עליהן עוד

דיין

אחד,

ונמצאו חמשה דיינים היוצאים למדוד את מרחק הערים מהחלל.

נמצא

החלל

טמון בגל

של אבנים,

או תלוי באילן, או צף על פני המים לא היו עורפין

עגלה לכפר על הדם,

שנאמר

כי ימצא חלל

באדמה,

ודרשינן שהפרשה נאמרה רק כשנמצא באדמה,

ולא

כשנמצא

טמון בגל,

וממה שכתוב שנמצא

נופל,

דרשינן

ולא תלוי באילן,

ומהכתוב

בשדה,

דרשינן

ולא צף על פני המים.

נמצא סמוך לספר,

קרוב לגבול של ארץ הגויים,

או

קרוב

לעיר שרובה

עובדי כוכבים,

ובגמרא מבואר שבאזורים אלו נחשב המציא עצמו למיתה.

או

שנמצא קרוב

לעיר שאין בה בית דין, לא היו

[

עורפין

] [

מודדין

] שלא ניתן לקיים בה את הכתוב ויצאו זקני העיר ההיא.

ולכן,

אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין,

ומניחים את העיר שאין בה בית דין, ומודדים לשאר הערים סביבותיה שיש בהם בית דין, לדעת מי מהן הקרובה ביותר לחלל, והיא מביאה את העגלה ערופה.

גמרא:

והוינן במה ששנינו שהמקור שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, הוא מהכתוב כי ימצא חלל וגו', שלכאורה תמוה

מאי קאמר,

איך למד התנא מפסוק זה לאומרה בלשון הקדש.

ומבארינן,

אמר רבי אבהו, הכי קאמר,

שבהמשך פרשה זו שמתחלת בפסוק כי ימצא חלל,

נאמר, וענו ואמרו

זקני העיר ההיא, ידינו לא שפכו את הדם הזה,

ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו'

את הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, ולומדים בגזירה שוה "וענו - וענו"

מה ענייה האמורה להלן

בלויים, היו צריכים לאמרה

בלשון הקדש

[כדדרשינן לעיל ל"ג א'],

אף

כאן

הכהנים וזקני העיר אומרים דבריהם

בלשון הקדש.

ואין כוונת התנא ללמוד מהפסוק שהביא, אלא שממשיך עוד בענין עגלה ערופה, ובא לפרט

וסדר עגלה ערופה כיצד,

כמו שנאמר

כי ימצא חלל בשדה, ויצאו זקניך ושופטיך,

ללמדנו ש

"שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין"

וכל מה ששנינו בהמשך.

שנינו במשנה,

רבי יהודה אומר חמשה וכו'.

תנו רבנן, ויצאו זקניך ושופטיך,

ודרשינן

"זקניך"

משמעותו לפחות

שנים

וכן

"שופטיך"

עוד שנים,

ואין בית דין שקול,

לפיכך

מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר,

שדרשינן רק

"זקניך"

דהיינו

שנים, ואין בית דין שקול,

ולכן

מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ומקשינן

ורבי שמעון,

למה לא ידרוש שצריך חמשה דיינים למדידה, ו

הא כתיב

גם

"ושופטיך",

ומשמע עוד שנים, ומתרצינן

ההוא מיבעי ליה

לרבי שמעון

ל

דרוש שיצאו שלשה

מיוחדין שבשופטיך

דהיינו דיינים מבית דין הגדול שבלשכת הגזית.

ומקשינן מאידך,

ורבי יהודה

מהיכן ילמד שיהיו הדיינים מלשכת הגזית, ומבארינן שדרש

מ

מה שהיה אפשר לומר

"זקני"

ונאמר

"זקניך"

ומכך

נפקא

ליה שיהיו השלשה מיוחדין שבשופטיך.

ומבארינן מאידך

ורבי שמעון

שלא דרש מהיתור שבתיבת זקניך, סבר שאי אפשר לכותב "זקני", כיון ד

אי כתב רחמנא "זקני" הוה אמינא אפילו זקני השוק,

ואין צורך בדיינים מהסנהדרין, ולשם כך

כתב רחמנא זקניך, ואי כתב רחמנא

רק

זקניך, הוה אמינא

שדי שיצאו דיינים

אפילו

מ

סנהדרי קטנה

של עשרים ושלשה, והיא קיימת בכל עיר, ולכן

כתב רחמנא "ושופטיך"

ללמדנו שיהיו מ

מיוחדין שבשופטיך,

שהם בסנהדרין גדולה, ואי אפשר ללמוד מכאן להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.

ומבארינן מאידך,

ורבי יהודה

שלמד מ"זקניך" למיוחדים שבשופטיך, לא הוצרך ללימוד את גוף הדין שלא יהיו מזקני השוק, כיון שהוא

גמר

גזירה שוה

"זקני - זקני",

מזקני העדה

האמורים בפר העלם דבר של צבור,

מה להלן

בפר העלם דבר, מדובר ב

מיוחדין שבעדה, אף כאן

יוצאים זקני בית דין ה

מיוחדין שבעדה.

ומקשינן,

אי גמר

רבי יהודה לדיני עגלה ערופה מפר העלם דבר,

לגמרה לכולה מילתא מהתם

ואף את מנין חמשה דיינים היוצאים למדוד, יכול ללמוד מפרשת פר העלם דבר, שממנה הוכיח רבי יהודה [בסנהדרין ג' ב'] שצריך חמשה דיינים בבית דין, ואם כן

"זקניך" ו"שופטיך" למה לי.

ומסקינן, שבאמת למד רבי יהודה למיוחדים שבשופטיך מגזירה שוה,

אלא

דרש מ"שופטיך" לשנים דיינים כמו רבי שמעון, ואת ה

וי"ו

שבתיבת

ושופטיך

דרש

למניינא

להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.