Sota 41a — le Talmud en français

ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחודש השביעי.

ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים

[הוא אחד מהשערים הדרומיים של העזרה].

והשתא תיקשי: האיך אתה אומר שהיתה הקריאה בעזרת נשים, והרי חכמים סוברים שהיתה הקריאה בעזרה, וסתם עזרה היינו עזרת ישראל!?

אמר

תירץ

רב חסדא

: זה שאמר תנא קמא בברייתא שהיתה הקריאה בעזרה, היינו

בעזרת נשים

.

שנינו במשנה:

וקורא אחרי מות ואך בעשור

:

ורמינהי

, ותיקשי ממשנה ששנינו במגילה [כד א]:

מדלגין בנביא

מפרשה לפרשה,

ואין מדלגין בתורה!?

, כי השומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע.

אמר

תירץ

אביי: לא קשיא;

כי:

כאן

במשנה במגילה - שבא לדלג

בכדי שיפסוק המתורגמן

, שהמתורגמן המתרגם את הפסוק הקודם שקרא, יפסוק מלתרגם עד שיתחיל הקורא לקרוא במקום שדילג לשם, ונמצא שהציבור עומד בשתיקה, ואין זה כבוד הציבור.

כאן

במשנתנו - דילוג מעט הוא מפרשת אחרי מות לפרשת אמור, ו

בכדי שלא יפסוק המתורגמן

מלתרגם את שקרא הכהן הגדול בפרשת אחרי מות, ונמצא שאין כאן שתיקה, ולכן מותר לדלג.

ומקשינן עלה:

והא קתני

באותה משנה במגילה: "

מדלגין בנביא ואין מדלגין

בתורה, ועד כמה הוא מדלג

בנביא,

עד כדי שלא יפסוק המתורגמן

".

מכלל

, בהכרח

דבתורה כלל כלל לא

מדלגין, ואפילו בכדי שלא יפסוק המתורגמן, ומשום שהשומע את הקופץ ממקום למקום, אין לבו מיושב לשמוע.

אלא

מכח קושיא זו

אמר אביי

לתרץ באופן אחר:

לא קשיא;

כי:

כאן

במשנתנו, שיכול הוא לדלג ממקום למקום, ואף שקורא בתורה -

בענין אחד

הוא מדלג ממקום למקום, שהכל הוא מעניינו של יום הכפורים.

כאן

במשנה במגילה, שאסור הוא לדלג בתורה ממקום למקום -

בשני עניינין

בלבד הוא שאמרו.

ומסייעת הגמרא לדברי אביי:

והתניא

[בניחותא]:

מדלגין בתורה בענין

אחד, ובנביא

אפילו

בשני ענינין; וכאן וכאן

[בתורה ובנביא, בענין אחד ובשני ענינין] אין מדלגין אלא

בכדי שלא יפסוק המתורגמן;

הרי מבואר כפי שתירץ אביי שבענין אחד מדלגים בתורה.

וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:

ואין מדלגין מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר

[תרי עשר]

מדלגין

אפילו מנביא לנביא, מפני שהכל ספר אחד הוא.

ובלבד שלא ידלג

בין בתורה ובין ובין בנביא, בין בענין אחד בין בשני ענינין -

מסוף הספר לתחילתו

, כלומר, שלא יהא הדילוג לאחור.

שנינו במשנה:

וגולל את התורה ומניחה בחיקו

, ואומר: יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן:

ומפרשינן:

וכל כך למה

לו לומר לעם!?

כדי שלא להוציא לעז על ספר

ה

תורה

שקרא בו, שיאמרו משובש הוא, וחסר את הפרשה השלישית שקורא הכהן הגדול.

שנינו במשנה:

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה

:

ומקשינן:

וליכרכיה לספר

[יגלול את הספר לשם]

וליקרי

[ויקרא בו]!?

אמר

תירץ

רב הונא בר יהודה אמר רב ששת

:

לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור

מפני כבוד ציבור, שיהיו מצפין ודוממין לכך.

ומקשינן:

ו

אכתי תיקשי: לא יגללו את הספר, אלא

ליתי ספר תורה אחרינא, וליקרי

[יביאו ספר תורה אחר שהוא מגולל לפרשת פנחס, ויקרא בו]!?

רב הונא בר יהודה אמר

, תירץ:

משום פגמ

ו

של

ספר תורה

ראשון

, שלא יאמרו מצא בו פסול.

רבי שמעון בן לקיש אמר

:

לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה

, ואם יביא ספר תורה אחר יהא צריך לחזור ולברך. ומקשינן על רב הונא בר יהודה:

ומי חיישינן לפגמא

[וכי חוששים אנו לפגמו של הספר]!?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מביא שלש תורות

[שלש ספרי תורה]

וקורא

ב

אחת מעניינו של יום

[פרשת השבוע],

ו

ב

אחת של ראש חודש, ו

ב

אחת של חנוכה

.

הרי שאין חוששין לפגמן של התורות הראשונות, ומוציאין ספרים אחרים!?

ומשנינן:

תלתא גברי בתלתא סיפרא ליכא פגמא

[כשקוראים שלשה אנשים בשלשה ספרי תורה אין כאן פגם], אבל כשקורא

חד גברא בתרי סיפרי

[אדם אחד בשני ספרים],

איכא פגמא

.

שנינו במשנה:

ומברך עליה שמונה ברכות

:

תנו רבנן

:

מברכין על התורה כדרך שמברכין בבית הכנסת

לאחריה.

ועל העבודה, ועל ההודאה ועל מחילת עוון כתיקנן

, כמו שאנו אומרים אותם בתפילה.

על המקדש

מברך

בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, על ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה, ועל שאר תפלה

.

תנו רבנן

:

שאר התפלה

השנויה במשנתנו כך היא:

"

תחנה רנה ובקשה

,

שעמך ישראל צריכין ליוושע

",

וחותם ב

ברכת

שומע תפלה

.

מכאן ואילך

אחר גמר הקריאה והברכות,

כל אחד ואחד

מן העם,

מביא ספר תורה מתוך ביתו, וקורא בו

.

וכל כך למה

שמביאים וקוראים בספר תורה שלהם?

כדי להראות חזותו לרבים

, להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר: "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות.

א. המשנה הבאה ממשיכה בביאור הדברים שנשנו במשנה הראשונה בפרק זה שהם נקראים בלשון הקודש.

ב. כתיב [דברים לא י]: "ויצו משה אותם לאמר. מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

מצוה זו נקראת "מצות הקהל", והפרשיות שקוראים בה בפני העם, הם הנקראים "פרשת המלך", כי המלך הוא זה שקורא אותם.

מתניתין:

פרשת המלך

ששנינו בה בריש פירקין שהיא נאמרת בלשון הקודש, מה היא, ו

כיצד

היא נאמרת?

ב

מוצאי יום טוב הראשון

של חג

הסוכות,

בשמיני

, כלומר: בשנה השמינית ש

במוצאי

השנה ה

שביעית

שהיא שנת השמיטה,

עושין לו

למלך

בימה של עץ

בעזרה

שבמקדש,

והוא יושב עליה

.

ומקור המצוה וזמנה, הוא ממה

שנאמר

: "

מקץ

[בסוף]

שבע שנים במועד

שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".

וקריאה זו על ידי המלך היא, ומשום דכתיב בפרשת "שום תשים עליך מלך": "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים והלויים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ותניא בספרי: "את משנה התורה הזאת", אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה [ספר דברים]. וכך היה סדר הקריאה:

חזן

[שמש] בית

הכנסת

[שהיה בהר הבית סמוך לעזרה],

נוטל

את

ספר

ה

תורה, ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן

הכהן הגדול,

והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל

כך את ספר התורה,

וקורא

בו כשהוא

יושב

.

אגריפס המלך עמד

על רגליו

וקבל

את ספר התורה,

וקרא

בו כשהוא

עומד, ושבחוהו חכמים

על כך שקרא בעמידה.

וכשהגיע

אגריפס בקריאתו

ל

פסוק "

לא תוכל לתת עליך

[מלך]

איש נכרי

אשר לא אחיך הוא",

זלגו עיניו

של אגריפס

דמעות!

לפי שהמקרא הזה פוסלו מלהיות מלך, שהרי היה מזרע הורדוס האדומי שהיה עבד.

אמרו לו

חכמים:

אל תתירא אגריפס! אחינו אתה, אחינו אתה!

שהרי אמך מישראל היא, ולפיכך כשר אתה למלכות.

וקורא

המלך במעמד זה,

מתחלת

"

אלה הדברים

" שבתחילת משנה תורה,

עד

פרשת "

שמע

ישראל" שבפרשת ואתחנן.

ו

אחר כך קורא את פרשת

שמע

, משום שפרשה זו היא קבלת עול מלכות שמים.

ומשם מדלג לפרשת עקב, וקורא שם את פרשת "

והיה אם שמוע

", שהיא קבלת עול מצוות.

ומשם מדלג וקורא את פרשת "

עשר תעשר

את כל תבואת זרעך" שבפרשת ראה, מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות.

ושוב מדלג עד פרשת כי תבא, וקורא שם אף את פרשת "

כי תכלה לעשר

את כל מעשר תבואתך", שהיא מצות ביעור מעשרות. ואחר כך חוזר לפרשת שופטים,

ו

קורא את

פרשת המלך

, שהיא מצות מינוי מלך.

ו

מדלג לפרשת כי תבא, וקורא את פרשת ה

ברכות ו

ה

קללות, עד שגומר

את

כל הפרשה

ההיא המסתיימת בפסוק "אלה דברי הברית", ומשום שפרשה זו היא קבלת בריתות של תורה, וכמבואר לעיל דף לז.

אותן שמונה

ברכות שכהן גדול מברך אותן

ביום הכפורים לאחר קריאתו בתורה במקדש, ומפורטות במשנה ובברייתא לעיל -

אף

המלך מברך אותן

לאחר קריאתו, מלבד הברכה על מחילת עוון שאותה לא היה אומר,

אלא שנותן

[מברך] ברכה

של רגלים

[ברכה רביעית שבתפילת הרגלים],

תחת

ברכת

מחילת העון

, שהרי זמן הרגל הוא.

גמרא:

שנינו במשנה: פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב ראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית:

קא סלקא דעתין ד"שמיני" הוא שמיני של חג, דהיינו שמיני עצרת, ולפיכך תמהינן:

בשמיני

של חג

סלקא דעתך

שהוא זמן הקהל, והלא "במוצאי יום טוב ראשון של חג" שנינו במשנתנו שהוא זמן הקהל.

ומשנינן:

אימא

[כך תשנה]: "מוצאי יום טוב ראשון של חג,

ב

שנה ה

שמינית

במוצאי שביעית".

עוד מקשה הגמרא על לשון הכתוב: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך":

וכל הני

זמנים למצוה זו: "מקץ שבע שנים" ו"במועד שנת השמיטה" ו"בחג הסוכות" ו"בבוא כל ישראל לראות" -

למה לי

לכולם?

ומשנינן: כל זמנים אלו

צריכי

להכתב.

ומשום

דאי כתב רחמנא: "מקץ

שבע שנים", ולא כתב "שנת השמיטה",

הוה אמינא

שאין הדין תלוי בשנת השמיטה, אלא

נימנו מהשתא

[יתחיל המנין מיד], מעת שנצטוו ישראל במצוה זאת בשנת הארבעים ליציאתם ממצרים בערבות מואב.

ונטעה לומר שבשנה השמינית מאותה שנה הוא זמן הקהל,

ואף על גב דלא מתרמי

[שלא חלה אותה שנה שמינית]

ב

שנת ה

שמיטה

.

לפיכך

כתב רחמנא

"שנת ה

שמיטה

", ללמדנו שבשמיטה הדבר תלוי.

ואי כתב רחמנא

"מקץ שבע שנים בשנת ה

שמיטה

", ולא כתב "במועד",

הוה אמינא

שזמן המצוה הוא

בסוף

שנת ה

שמיטה

, קודם ראש השנה של שנה שמינית, שהרי "מקץ שבע שנים" משמע בסוף שנה שביעית.

לפיכך

כתב רחמנא

: "

במועד

", כלומר בחג, שמזה מוכרח שאין זמן מצות הקהל בסוף השנה, שהרי אין בה מועד, ואי אתה יכול לומר במועד אחר בשמיטה, שהרי הכתוב אומר: "מקץ [בסוף] שבע שנים".

ואי כתב

רחמנא "מקץ שבע שנים

במועד

שנת השמיטה", ולא כתב "בחג הסוכות",

הוה אמינא

דאיירי במועד ד

מריש שתא

[בראש השנה] שלאחר תום שבע שנים, שאף הוא קרוי מועד. לפיכך

כתב רחמנא

: "

בחג הסוכות

".

ואי כתב רחמנא

: "במועד שנת השמיטה

בחג הסוכות

" ולא כתב "בבוא כל ישראל",

הוה אמינא: אפילו

ב

יום טוב אחרון

אפשר לקיים מצות הקהל.