Sota 19b — le Talmud en français

שלש פעמים נזכרת ההשקאה בפרשת סוטה:

בפעם הראשונה קודם הקרבת המנחה:

"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים.

והשקה

את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות".

בפעם השניה אחר הקטרת המנחה:

"וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה,

ואחר ישקה

את האשה את המים".

ופעם נוספת אחר הקטרת המנחה [סמוך לפסוק הקודם]:

"

והשקה

את המים, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים".

הברייתא שלפנינו מבארת את שילוש הפסוקים האלו.

שני התנאים של ברייתא זו [רבי עקיבא ורבי שמעון] סבורים, שעיקר הסדר הוא: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה.

ב. שנינו במשנה לקמן כ א:

אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה האשה "טמאה אני" או שאמרה "איני שותה", אין משקין אותה; אבל לאחר שנמחקה המגילה, אם אמרה "טמאה אני" אינה שותה. אבל אם אמרה "איני שותה", משקין אותה בעל כרחה.

הברייתא שלפנינו, מבארת את מקור הדין שלאחר מחיקת המגילה שוב אינה יכולה לומר "איני שותה".

ג. לדעת הסובר שההשקאה היא לאחר הקטרת המנחה, אין למחוק את המגילה אלא לאחר הקטרת המנחה, כי יש לנו לאחר את מחיקת המגילה ככל אשר נוכל, שמא תודה.

תנו רבנן

:

"

והשקה

" שאמרה תורה בפעם הראשונה קודם להקטרת המנחה,

מה תלמוד לומר?

והלא כבר נאמר

"

והשקה

", בפעם השלישית, לאחר הקטרת המנחה!

והפסוק הראשון מיותר הוא, שהרי בהכרח ההשקאה שנאמרה אחר הקטרת המנחה היא עיקר, כי הכתוב אומר במפורש "והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים"!?

ומפרשת הברייתא שהפסוק הראשון "ומחה - והשקה" הכתוב קודם הקטרה, לא בא לומר שישקנה אחר המחיקה מיד וקודם הקטרה, אלא לומר לך שהמחיקה גורמת לה לשתות, וללמד:

שאם נמחקה

ה

מגילה, ואמרה

האשה

איני שותה

, אין שומעין לה, אלא

מערערין אותה

[פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה],

ומשקין אותה בעל כרחה

, משום שנאמר "והשקה", שמשמע בעל כרחה.

ולכן לימדה אותנו התורה דין זה בפסוק "והשקה" הנאמר קודם הקטרה, שאפילו אם נמחקה המגילה קודם ההקטרה, שוב אינה יכולה לחזור בה, ואין אומרים: הואיל ועשו הכהנים שלא כדין, שמחקוה קודם להקטרה, אין מחיקה זו גורמת לה לשתות.

דברי רבי עקיבא

.

רבי שמעון אומר

:

זה שאמרה תורה בפעם השניה "

ואחר

[הקטרת המנחה]

ישקה

" -

מה תלמוד לומר!?

והלא כבר נאמר

בפעם השלישית, לאחר ההקטרה, "

והשקה

", הרי למדנו שהוא משקה אחר ההקטרה, ולמה לי "ואחר ישקה"!?

אלא

ללמד, שתהא ההשקאה

לאחר כל

מעשים כולן האמורין למעלה

, שהם: השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה, קמיצה והקטרה.

ו

מגיד

לך הכתוב,

ששלשה דברים מעכבין בה

[כלומר, קודמין להשקאה], ולכן אין משקים אותה - א.

עד שלא קרב הקומץ

.

ב.

ועד שלא נמחקה מגילה

.

ג.

ועד שלא תקבל עליה שבועה

.

ומבארת הגמרא:

רבי שמעון

בברייתא

לטעמיה

במשנתנו,

דאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה

.

אמר מר: מגיד ששלשה דברים מעכבין בה: עד שלא קרב הקומץ, ו

עד שלא נמחקה מגילה

:

ותמהה הגמרא: וכי למה לנו להשמיענו שאינו משקה את הסוטה אלא לאחר שנמחקה מגילה? והרי פשיטא הוא!

אלא, מאי משקה לה

[וכי מה ישקנה] אם לא את מחק המגילה!?

אמר

תירץ

רב אשי

:

לא נצרכה

הברייתא להשמיענו אלא

ל

כך שצריך כתב

שרישומו

עדיין

ניכר

על המגילה, שדבר זה הוא מעכב.

עוד מקשה הגמרא על מה שאמרו: שלשה דברים מעכבין בה,

עד שלא תקבל עליה שבועה

:

וכי רק

מישתא הוא דלא שתיא

[רק ההשקאה מתעכבת עד לאחר קבלת השבועה],

הא מיכתב כתבי לה

למגילת הסוטה [שאת מחיקתה היא שותה] קודם קבלת השבועה!?

והאמר רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה

-

לא עשה ולא כלום!

משום שנאמר בתורה "וכתב את האלות האלה", רק לאחר קבלת השבועה.

ומשנינן: אכן

כדי נסבה

[בחינם שנאה התנא] לעיכוב זה שבהשקאה, כי אפילו את כתיבת המגילה מעכבת קבלת השבועה.

וכאן שבה הגמרא לבאר במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו בסדר ההשקאה, שלתנא קמא הוא משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו לרבי שמעון הוא מקטיר את מנחתה ואחר כך משקה:

במאי קמיפלגי

, באיזה טעם נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו?

ומבארת הגמרא:

תלתא קראי כתיבי

בהשקאה [שלש פסוקי "השקאה" נאמרו בפרשת סוטה]:

א. "

והשקה

"

קמא

[הראשון מבין שני המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"] שנאמר קודם תחילת מעשה המנחה.

ב. "

ואחר

[ההקטרה]

ישקה

".

ג. "

והשקה

"

בתרא

[השני מן המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"], שנאמר אף הוא לאחר הקטרת המנחה.

רבנן

[תנא קמא]

סברי

:

"

והשקה

"

קמא

, שנאמר קודם מעשה המנחה, היות והוא כתוב ראשון, לכן הוא זה שבא

לגופו

, ללמד את סדר הדברים,

שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה

.

וזה שאמר הכתוב "

ואחר ישקה

" - לדרשה הוא בא, ולא בא הכתוב לומר שישקנה "אחר ההקטרה", אלא "אחר המחיקה", ו

מיבעי ליה

, ויש בו צורך,

ל

הלכה שצריך כתב

שרישומו ניכר

, שיחזור וימחקנו.

"

והשקה

"

בתרא

נמי, אף שנאמר לאחר ההקטרה, לא בא אלא לדרשה, וללמד:

שאם נמחקה מגילה, ואומרת

"

איני שותה

" -

מערערין אותה, ומשקה אותה בעל כרחה

.

ורבי שמעון סבר

: אדרבה, זה שאמר הכתוב "

ואחר ישקה

", הוא זה שבא

לגופו

, ללמד את סדר הדברים,

שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה

, היות ואמרה תורה במפורש "ואחר ישקה".

ואילו "

והשקה

"

קמא

, שנאמר קודם ההקטרה, לדרשה הוא בא, וללמד

ש

בדיעבד

אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה

.

וזה שאמר הכתוב "

והשקה

"

בתרא

, לאחר שהקטיר את המנחה, שמיותר הוא, שהרי כבר אמרה תורה "ואחר ישקה", בא ללמד:

שאם נמחקה מגילה, ואמרה

"

איני שותה

",

מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה

.

ומאחר שנכתב פסוק זה אחר הקטרה, למדנו, שאין המחיקה גורמת לה לשתות אלא כשנעשית כדין לאחר הקטרה. אבל מחיקה שקודם הקטרה, אינה מחייבתה לשתות כיון שעשו שלא כדין.

ו

מפרשינן טעמא ד

רבנן

, הסוברים שפסוק ראשון הוא זה שבא לגופו ללמד את סדר הדברים [ולא כרבי שמעון הסובר שפסוק זה לא בא ללמד אלא סדר הדברים בדיעבד], כי

ב

"

דיעבד

" -

לא פתח קרא

[אין דרך הכתוב לומר תחילה את הדין בדיעבד].

ומקשה הגמרא על שיטת רבי עקיבא שנזכרה בברייתא שבגמרא לעיל:

ו

כי

סבר רבי עקיבא

שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה

משקין אותה בעל כרחה

, וכמבואר בברייתא לעיל!?

והתניא: רבי יהודה אומר

:

כלבוס של ברזל

[ברזל משונן בראשו ובתחתיתו] זקוף

מטילין לתוך פיה

, כדי להחזיקו פתוח,

שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה

.

אמר רבי עקיבא

:

כלום אנו צריכין

את השתיה

אלא לבודקה

אם זינתה,

ו

זו - למה תשתה? ו

הלא בדוקה ועומדת

היא! כי כאשר היא אומרת "איני שותה", הרי זה כאילו אמרה "טמאה אני"!?

אלא

כך הוא הדין:

עד שלא קרב הקומץ, יכולה

היא

לחזור בה

ולומר: "איני שותה".

ואילו

משקרב הקומץ

שוב

אינה יכולה לחזור בה

.

ואם כן תיקשי: האיך אמרינן לרבי עקיבא, שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה ואמרה "איני שותה", שמערערין אותה, והרי לפי רבי עקיבא אין הדין תלוי כלל במחיקת המגילה, אלא רק בהקרבת הקומץ!?

ותמה התרצן על קושיית המקשן:

וליטעמיך

[לפי שיטתך], שברייתא זו אינה משובשת, ויש להקשות ממנה, הרי

תיקשי לך היא גופה

[יש לך להקשות על הברייתא מיניה וביה]:

היות ולדעת רבי עקיבא כשאמרה "איני שותה" אחר מחיקת המגילה, אין מערערין אותה כי בדוקה ועומדת היא, אם כן למה אמר רבי עקיבא:

משקרב הקומץ, אינה יכולה לחזור בה?

והרי עדיין יש לך לומר:

והלא בדוקה ועומדת

היא! כשם שאנו אומרים אחר מחיקת המגילה!?

אלא בהכרח, שברייתא זו משובשת היא, ואין להקשות ממנה.

ומבארת הגמרא שאין הברייתא משובשת, ו

לא קשיא

הברייתא מיניה וביה; כי:

הא

הסיפא המחלקת בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ, ואינה חוששת לטענת "הלא בדוקה ועומדת היא" - עוסקת בכגון

דקהדרא בה מחמת רתיתא

[שחזרה בה כשהיא מפוחדת].

דהיינו, שאנו רואים אותה רותתת ומפחדת מן המים, שאז אין לטעון "הלא בדוקה ועומדת היא" וכוונתה לומר "טמאה אני", אלא אנו אומרים: שמא לא חזרה בה אלא משום שהיא חוששת שמא תמות על אף שהיא טהורה. ואם כן, אין באמירתה "איני שותה" משום הודאה שהיא טמאה. ולכן מערערין אותה [ומפרש לה הגמרא ואזיל, מה טעם החילוק בין לפני הקטרת הקומץ, לאחריה].

והא

הרישא שמבואר בה לדעת רבי עקיבא שאין לערערה משום שכוונתה לומר "טמאה אני" - עסקינן בכגון

דקהדרא בה מחמת בריותא

[שחזרה בה כשהיא אמיצה ולא מפוחדת].

כי היות שלא ראינו בה שום פחד מן המים, אנו אומרים ודאי טמאה היא, ולכן אינה מפוחדת, כי מלכתחילה היה דעתה לומר "איני שותה". והוא הדין שאם חזרה בה לאחר שקרב הקומץ שאין מערערין אותה, וכדמפרש הגמרא ואזיל.

והכי קאמר

רבי עקיבא:

א.

כל מחמת בריותא

[עומדת על בוריה ואינה מפוחדת]

כלל כלל לא שתיא

, בין אחר מחיקה, בין משקרב הקומץ, ומשום שכוונתה לומר "טמאה אני", וזו היא הרישא של הברייתא, ולכן נחלק על רבי יהודה.

ב. אם חזרה בה

מחמת רתיתא

, שיש לפרש כוונתה לחשש מיתה על אף טהרתה, מכל מקום יש חילוק בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ; כי:

עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה

, שהרי דינה להימחק אחר ההקטרה,

אי נמי אמחוק מגילה

[ואפילו נמחקה המגילה] קודם ההקטרה, כיון

דשלא כדין

עביד כהנים

דמחקי

[שהיתה המחיקה שלא כדין],

מצי הדרא בה

[יכולה היא לחזור בה], שהרי זה כאילו לא נמחקה.

אבל אם חזרה בה

משקרב הקומץ

ומשנמחקה המגילה לאחריה, כיון

דבדין עביד כהנים דמחקי

,

לא מצי הדרא בה

.