Version texte de ce daf : original et traduction
Chevou'ot 44b — le Talmud en français
Chevou'ot 44b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Chevou'ot 44b
דאיתמר: שומר אבדה.
אדם שמצא מציאה ושומר עליה מכח מצות השבת אבדה,
רבה אמר
: דינו
כשומר חנם
ופטור בגניבה ואבדה,
ורב יוסף אמר
: דינו
כשומר שכר דמי
בשכר המצוה.
ולפי זה, מחלוקת התנאים כך היא: רבי אליעזר סבר כרבה שהרי הוא שומר חינם בלבד ולכן נשבע המלוה שלא פשע ונוטל מעותיו. ואילו רבי עקיבא סבר כרב יוסף שחייב בגניבה ואבדה מדין שומר שכר.
אלא כעת יש להסתפק: זה ודאי שרבי עקיבא אינו סובר את דינו של רבה. כיון שמחייב רבי עקיבא את המלוה במשכון. אך האם אפשר להעמיד את דברי רב יוסף אף כרבי אליעזר, ולא נחלקו בדבריו, או
לימא
דדינו
דרב יוסף
מחלוקת
תנאי
היא?
ופושטת הגמרא:
לא
נחלקו דברי רב יוסף
בשומר אבדה
העוסק במצוה.
דכולי עלמא אית להו דרב יוסף
ששומר שכר בשכר המצוה הוא, וחייב בגניבה ואבדה.
והכא
, במלוה
צריך למשכון
להשתמש בו ועל ידי כך מנכה ללווה מהחוב את דמי שכירות המשכון. ובאופן זה
קא מיפלגי.
מר
רבי עקיבא סבר
מצוה קא עביד
כיון שתוך כדי שמשתמש הוא במשכון - הולך החוב ופוחת ומצוה היא. והרי הוא שומר שכר על ידי מצוה זו.
ומר
רבי אליעזר
סבר
היכן שהמלוה משתמש לעצמו -
לאו מצוה קא עביד.
כיון שלהנאתו מתכוין. ולכן הוא שומר חנם.
ועדיין מבררת הגמרא:
לימא
דברי שמואל שאם איבד המלוה את המשכון - איבד את ההלואה, אף אם המשכון פחות מן ההלואה.
כי הני
תנאי
:
המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה
שנת ה
שמיטה
[והדין הוא שמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו כיון דלא קרינן בה "לא יגוש" שהרי הוא אינו נוגשו אלא גובה מן המשכון],
אף על פי שאינו שוה
המשכון
אלא פלגא
מן החוב -
אינו משמט
[לקמן יבואר אם הכונה שאינו משמט את אותו החצי או את כל החוב]
דברי רבן שמעון בן גמליאל.
רבי יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט. ואם לאו משמט.
ודנה בזה הגמרא:
מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא, אילימא
דאינו משמט רק
כנגדו
של המשכון אבל משמט את שאר ההלואה שאין בנגדה משכון,
מכלל, דרבי יהודה הנשיא,
שחלק ואמר שאם אין המשכון כנגד כל החוב הרי הוא משמט,
סבר כנגדו
של המשכון
נמי משמט,
ונשמט כל החוב גם מה שהמשכון כנגדו חציו.
ואם כן קשה:
אלא, אמאי תפיס
המלוה את ה
משכון,
והרי על חצי החוב יש משכון, ומדוע שלא יתפס מחצית החוב בו ולא ישמט?
אלא לאו,
הא דאמר תנא קמא שאם יש משכון על חציו אינו משמט, היינו
כנגד כולו.
וכשמואל. הסובר כי למרות שאין המשכון שוה כנגד כל החוב, נחשב הוא כאילו שוה כנגד כל החוב. ואין הלוה צריך להחזיר לו כלום מהחוב עד שיחזירנו את המשכון. ולפיכך אינו משמט כלל.
ובדשמואל קא מיפלגי
: דתנא קמא סובר כשמואל אף אם שוה המשכון חציו - אינו משמט את כולו. ורבי יהודה הנשיא אינו סובר את דינו של שמואל, ולכן אינו משמט אלא רק כנגד מה ששווה המשכון.
ודוחה הגמרא:
לא
, אף אחד מן התנאים האלו אינו סובר כשמואל. וגם תנא קמא סובר כי
לעולם כנגדו
שחלק מן החוב שעליויש משכון בלבד, הוא שאינו משמט. לפי שאין המשכון עבור פלגא מן החוב נעשה למשכון על הכל.
ובהא קמיפלגי: תנא קמא סבר, כנגדו.
היינו כנגד המשכון אינו משמט, והשאר משמט.
ורבי יהודה הנשיא סבר
שאפילו
כנגדו
דמשכון
נמי משמט.
שאין משכון זה עושה את החוב כגבוי בידו.
ודקא אמרת
-
למאי תפיס ליה משכון,
אם לא לצורך כך שיהא החוב כגבוי בידו?
תשובתך:
לזכרון דברים בעלמא,
שיהיה ביניהם, בין המלוה ללווה זכר לחוב, ולא כמשכון לגביה. ולכן, כיון שלא מיקרי כגבוי בידו, משמט החוב כולו.
הדרן עלך פרק שבועת הדיינין
--- title: "חברותא - שבועות — פרק שביעי - כל הנשבעים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02362.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - כל הנשבעים
Оригинал главы פרק שביעי - כל הנשבעים
בפרקים הקודמים נתבארו דיני שבועה מדאורייתא, אותה נשבעים על מנת להיפטר מתביעת ממון. כגון שומר הטוען שלא שלח ידו בחפץ שהופקד בידו אלא הוא נאבד ממנו באונס, הרי הוא נשבע שבועת השומרים כדי ליפטר מתשלום החפץ. וכך הוא הדין בכל השבועות שהן מן התורה, שאין בהן שבועה כדי להוציא ממון, אלא רק כדי להיפטר מתשלום.
לקמן בגמרא (מה א) נלמד דבר זה מן הפסוק הנאמר לגבי שבועת השומרים (שמות כב י) "ולקח בעליו, ולא ישלם". ודורשת הגמרא "ולקח בעליו" - בעל הפקדון יקח את השבועה מן השומר, וממילא - "ולא ישלם" השומר, כיון שנפטר בשבועה זו.
והוסיפו חכמים ותיקנו את 'שבועת הנוטלין' [המכונה 'שבועת המשנה', ודינה וטעמיה, מבוארים לקמן, במשנה ובגמרא]. ועל ידי שבועה זו, יכולים אלו הנמנים במשנה להלן, ליטול ממון על ידי שבועתן. ולא רק ליפטר מן התביעה.
מתניתין:
כל הנשבעין שבתורה, החייבים שבועה מן התורה [שהם שומרים, מודה במקצת, וכנגד עד אחד],
נשבעין
על מנת להיפטר
, ולא משלמין!
אין שבועה מן התורה כדי ליטול ממון על ידה, אלא כל הנשבע שבועה מן התורה, נשבע רק כדי להיפטר מתביעת ממון.
אלא שחכמים תיקנו, שתהיה אפשרות, באופנים מסויימים להשבע וליטול ממון באמצעות שבועה, וכפי שמבארת המשנה להלן.
ואלו
הם התובעים ממון, שתיקנו להם חכמים שיהיו
נשבעין
שבועה מדרבנן,
ונוטלין
ממון על ידה:
השכיר, והנגזל, והנחבל,
[להלן תבאר המשנה את האופן ואת הדין שכל אחד מאלו הרי הוא נשבע ונוטל].
ו
כן בכל תובע המחייב את הנתבע שבועה, והיה הנתבע
ש
עומד
כנגדו, חשוד על השבועה.
כגון מי שהיה תובע את חבירו, והודה הנתבע במקצת, והתחייב שבועה, והיה הנתבע, העומד כנגדו של התובע, חשוד על השבועה, וממילא אינו יכול להישבע - תקנו חכמים שהתובע ישבע, ויטול!
ו
כן הוא הדין ב
חנוני
הרושם את חובות הלקוחות
על פנקסו,
ולקמן מפרשת המשנה את האופן שבו הוא זכאי להשבע וליטול.
השכיר
האמור לעיל שנשבע ונוטל,
כיצד
מתקיים בו דין זה?
אמר לו
הפועל, השכיר, לבעל הבית:
תן לי שכרי שיש לי בידך
מחמת עבודתי אצלך! ו
הוא,
בעל הבית
אומר
: כבר
נתתי לך
שכרך
. ו
אילו
הלה
הפועל,
אומר: לא נטלתי!
הוא,
השכיר
, נשבע
שלא קיבל שכרו
ונוטל
אותו מבעל הבית. וזוהי שבועת הנוטלין שנאמרה במשנתנו, שהשכיר נשבע ונוטל.
רבי יהודה אומר
: אין השכיר הזה נשבע ונוטל, אלא
עד שתהא שם מקצת הודאה!
כיצד?
-
אמר לו
השכיר:
תן לי שכרי
בסך
חמישים דינר
כסף
שיש לי בידך. והוא, בעל
הבית
אומר התקבלת דינר
זהב השוה עשרים וחמש דינרי כסף.
הרי זה בעל הבית מודה במקצת תביעת השכיר, ומתחייב ממילא בשבועה מן התורה, כיון שהודה במקצת.
וסובר רבי יהודה, שרק במקום כזה בלבד, תיקנו חכמים להפוך את השבועה. כלומר, ליטלה מן הנתבע, ולהטילה על התובע בתור שבועה מדרבנן, כדי שיוכל ליטול את שכרו על ידה.
וכן הוא הדין לדעת רבי יהודה בכל אלו שאמרה עליהם המשנה שנשבעין ונוטלין - שאינם נשבעין אלא אם כן היתה שם הודאת במקצת!
וכן שנינו לעיל שה
נגזל נשבע ונוטל.
כיצד?
-
היו
עדים
מעידין אותו,
את הגזלן,
שנכנס לביתו
של הנגזל
למשכנו
ליטול ממנו חפצים כמשכון עבור חוב הלואתו, ועשה זאת
שלא ברשות.
ולא ראו העדים עם כמה ועם איזה חפצים יוצא הוא מבית הנגזל, אלא ראו רק שנכנס בידים ריקות ויוצא כאשר כלים תחובין לו בין כנפי ביגדו.
הוא
הנגזל
אומר: כליי נטלת. והוא
הגזלן
אומר לא נטלתי
דבר!
הרי
הוא,
הנגזל,
נשבע ונוטל
את מה שטוען שנגזל ממנו. שהרי העדים מעידים שמשכנו ונטל ממנו שלא ברשות.
[ועל הכלים שנטל בתור משכון, אין ויכוח ביניהם. אלא שטוען הנגזל שהוא לקח דברים נוספים והחביאם תחת כנפי בגדו, ולפיכך לא הבחינו בהם העדים. ומחייבים את הגזלן לשלם על ידי שבועת הנגזל, משום שראו העדים את הגזלן, נכנס ליטול משכון שלא כדין.
ולכן, יש מקום לטענת הנגזל, שגזל ממנו דברים נוספים שאינם קשורים למשכון ולהלואה. ולפיכך תיקנו שישבע הנגזל ויטול].
רבי יהודה אומר
: הנגזל אינו נשבע ונוטל אלא
עד שתהא שם מקצת הודאה.
כיצד
תהיה הודאה זו -
אמר לו
הנגזל:
שני כלים נטלת
בנוסף למשכון,
והוא
הגזלן
אומר לא נטלתי אלא
כלי
אחד!
ומודה הוא במקצת תביעת הגזילה שתובעו הנגזל. והרי הוא חייב שבועת מודה במקצת מהתורה.
ולפיכך הפכו חכמים את השבועה, והטילוה על הנגזל שישבע מדרבנן ויטול.
נחבל
, ששנינו לעיל שנשבע ונוטל -
כיצד?
היו
העדים
מעידים אותו
את הנחבל,
שנכנס תחת ידו
של החובל כשהוא
שלם
בגופו בלא פגע,
ויצא
מידיו של החובל, כשהוא
חבול.
ולא ראו העדים את מעשה החבלה עצמו, אלא ראו רק שיוצא חבול,
ואמר לו
הנחבל:
חבלת בי!
וחייב אתה לשלם לי דמי נזק חבלתי!
והוא אומר לא
חבלתי
בך, אלא נחבלת מעצמך!
הרי זה
הנחבל
נשבע
שהחובל חבל בו,
ונוטל
ממנו דמי חבלתו.
רבי יהודה אומר
: אין הנחבל נשבע ונוטל את דמי החבלה, אלא
עד שתהא שם מקצת הודאה!
כיצד?
-
אמר לו
הנחבל:
חבלת בי שתים.
שתי חבלות.
והלה
החובל
אומר: לא חבלתי בך אלא אחת.
הרי החובל חייב בשבועת התורה, שהרי הודה במקצת. והפכו חכמים את השבועה והטילוה על הנחבל ויטול דמי החבלה. וכן שנינו
"שכנגדו חשוד על השבועה",
כאשר נתבע אדם ונתחייב שבועה לחברו, וחשוד הוא על השבועה [כפי שמבארת המשנה להלן]
\- הרי הוא, התובע, נשבע ונוטל.
כיצד?
על ידי מה נעשה הנתבע חשוד על השבועה?