Chevou'ot 43a — le Talmud en français

דתנו רבנן

: [נאמר בתחילת הפרשה של שומר חינם, לגבי חיוב השבועה של השומר]

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", ודורשת הגמרא:

"כי יתן איש אל רעהו"

-

כלל, "כסף או כלים"

-

פרט, "לשמור"

-

חזר וכלל!

וכל

כלל ופרט וכלל אי אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון!

יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון

ואילו גבי

הקדש

"כי יתן איש אל

רעהו" כתיב

בחיוב כפל, למעט הקדש.

עוד שנינו במשנה:

נושא שכר אינו משלם

:

מנלן?

דתנו רבנן

: אמרה תורה [בפרשת משפטים] לגבי שומר שכר:

"כי יתן איש אל רעהו"

-

כלל. "חמור או שור או שה"

-

פרט. "וכל בהמה לשמור"

-

חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל,

אי אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון!

יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון

ואילו גבי

הקדש

"כי יתן איש אל

רעהו" כתיב

בחיוב כפל, למעט הקדש.

שנינו במשנתנו:

רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע.

ומקשה הגמרא: מכך שסובר רבי מאיר שנשבעין על המחובר לקרקע אף שעל הקרקע עצמה אין נשבעין,

מכלל

זה אתה למד,

דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע!

ומשום כך נשבעין עליו.

וקשה:

אדמיפלגי

רבי מאיר וחכמים

ב

גפנים

טעונות

, מדוע חולקים דוקא בטעונות,

ליפלגי בסרוקות

[גפנים ריקות] ומה ההבדל בין טעונות לסרוקות?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא,

הכא, בענבים עומדות להבצר קמיפלגי

רבי מאיר וחכמים.

דרבי מאיר סבר,

כיון שענבים אלו עומדים הם ליבצר ושוב אינם זקוקות עוד לקרקע - הרי

כבצורות דמיין.

ולפיכך דינם כמטלטלין ולא כקרקע, ונשבעין עליהם.

ו

אילו

רבנן סברי

כי אף שעומדות הן ליבצר, מכל מקום עדיין מחוברות הם לקרקע ו

לא כבצורות דמיין,

ולכן אין נשבעין עליהם.

שנינו במשנתנו:

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל

ושבמנין.

אמר אביי: לא שנו

שפטור משבועה

אלא

רק במקרה

דאמר ליה

התובע:

בית

מלא תבואה

סתם

מסרתי לך, דהיינו, שלא הגדיר איזה מלוא בית תבואה הפקיד בידו.

אבל

, אם

אמר ליה: בית זה מלא

תבואה הפקדתי בידך, חייב להשבע עליו, שהרי התובע

ידיעא טענתיה

. טענתו ידועה ומוגדרת היא.

ולכן, אם מצא הבית שאינו מלא תבואה - חייב הנתבע להישבע כדין מודה במקצת! אף שהודאת הנתבע אינה מוגדרת שהרי אין הוא אומר עד הזיז, וכדומה.

אמר ליה רבא: אי הכי,

שלא איכפת כלל מכך שהודאת הנתבע אינה מוגדרת,

אם כן,

אדתני סיפא: זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, חייב

-

ליפלוג וליתני בדידה,

בבית מלא עצמו, ונאמר כך:

במה דברים אמורים

שפטור הנתבע משבועה, רק כאשר תובעו

בבית מלא

[סתם] מסרתי לך.

אבל

אם אמר:

בית זה מלא

תבואה מסרתי לך -

חייב

. ומדוע שנתה המשנה את אופן הודאתו של הנתבע?

אלא, אמר רבא: לעולם אינו חייב עד שיטעננו

התובע

בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין.

ויודה לו

הנתבע

בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

גם התביעה, וגם ההודאה, צריכה להיות מוגדרת וברורה.

תניא כוותיה דרבא

, שגם התביעה וגם ההודאה, צריכות שתיהן להיות מוגדרות ומסוימות:

כור תבואה לי בידך. והלה אומר אין לך בידי

-

פטור

משבועת התורה וחייב שבועת היסת דרבנן.

מנורה גדולה יש לי בידך.

והלה אומר

אין לך בידי אלא מנורה קטנה

-

פטור

משבועת מודה במקצת. משום שאין ההודאה ממין הטענה שהרי ההודאה במנורה קטנה אינה הודאה במקצת המנורה הגדולה. אלא הודה לו במנורה אחרת לגמרי.

אזורה

[חגורה]

גדולה יש לי בידך.

והלה אומר

אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור

משבועת התורה, שהרי לא הודה לו במה שטענו.

אבל, אם אמר לו כור תבואה יש לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא לתך

[מחצית הכור]

חייב

שבועת התורה שהרי הודה במקצת.

וכן אם אמר לו:

מנורה בת

מידה של

עשר ליטרין יש לי בידך.

והלה אומר:

אין לך בידי אלא

מנורה

בת חמש ליטרין, חייב

להשבע מן התורה.

כללו של דבר: לעולם אינו חייב

להשבע אלא

עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

ומדייקת מכך הגמרא:

"כללו של דבר" לאתויי מאי?

[מהו הדבר הנוסף שמשמיעה הברייתא על ידי כלל זה שלא שנינו מקודם?] האם,

לאו לאתויי "בית זה מלא"?

שאף שכאשר התביעה מוגדרת, פטור הוא משבועה. כיון שההודאה לא היתה מוגדרת, שהרי ענה לו מה שהנחת אתה נוטל, ומוכח כדברי רבא!

ומקשה הגמרא על דברי הברייתא:

ומאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה

שנתמעטו משבועה, משום ש

מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו,

אי הכי

, שהנידון הוא כשתבעו מנורה

בת עשר

ליטרין והודה לו במנורה

בת חמש

ליטרין, אמאי חייב שבועה, נאמר

נמי

גם כאן -

"מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו"?!

אמר רב שמואל בר רב יצחק: הכא, במנורה של חליות עסקינן,

שמנורה של חוליות מתפרקת לחוליות חוליות, ואפשר להרכיבה בעשר ליטר ובחמש ליטר.

ונמצא,

ד

כאשר מודה הנתבע בחמש ליטר -

קא מודה ליה מינה.

מתוך תביעת העשר ליטר, ואין זו הודאה על מנורה אחרת.

ומקשה הגמרא:

אי הכי

שמדובר במנורה של חוליות ולכן כאשר מודה בחמש ליטר הריהו מודה בחלק מן הגדולה,

אם כן, ב

אזורה,

נמי

ניתני

נשנה דברי הברייתא שמדובר בחגורה שיכול להודות בחלק ממנה. וכמו שהעמדנו במנורה,

ולוקמי

נעמיד כי מדובר

בדלייפי,

בחגורה העשויה חתיכות חתיכות, התפורות ביניהם בחוט, ותובעו חגורה בת עשר אמות ומודה לו בחגורה בת חמש היכולה להיגזר מן הגדולה? ומדוע חילקה הברייתא בין מנורה שחייב בה המודה, לבין חגורה שפטור?

אלא

בהכרח, כיון שלא מעמידין דברי הברייתא באופן זה, הוא משום

דלייפי לא קתני

ברישא של הברייתא. כאשר נקט התנא דפטור המודה משבועה במנורה קטנה ובמנורה גדולה. כיון דסתם חגורה אינה מתחלקת.

הכא נמי

כאשר שנה התנא ברישא את הפטור משבועה במנורה גדולה ובמנורה קטנה,

בשל חליות לא קתני!

אלא דיבר על מנורה גדולה ומנורה קטנה ממש העשויה מחטיבה אחת,

נמצא, שאי אפשר להעמיד את הסיפא של עשרה ליטרין וחמשה ליטרין במנורה מתפרקת. אלא כשם שהרישא דיברה במנורה רגילה, כך גם כאן מדובר במנורה רגילה, ושוב חוזרת הקושיא - הרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו?!

אלא אמר רבי אבא בר ממל: שאני מנורה

מאזורה.

הואיל ויכול לגוררה

להפחיתה את המנורה,

ולהעמידה על

משקל של

חמש ליטרין.

ונמצא שהודה לו במקצת מאותה המנורה עצמה, ובאזורה הרי לא תיתכן מציאות כזו, כיון שראשיה ניכרים ולא ניתן להפחיתה.

ובמנורה גדולה וקטנה, גם לא שייך לגרור מנורה גדולה ולעשותה קטנה. כיון שרק את משקל המנורה ניתן להפחית אך לא ניתן לשנות את צורתה ממנורה גדולה למנורה קטנה.

מתניתין:

א.

המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון

[ונתחייב המלוה בשתלום דמיו של המשכון].

אם

אמר לו

המלוה ללווה:

סלע הלויתיך עליו

על המשכון,

ושקל

שהוא מחצית הסלע -

היה

המשכון

שוה

. ונמצא שהינך חייב לי כעת שקל, שהוא ההפרש בין ההלואה למשכון.

והלה

, הלווה

אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה

המשכון

שוה

, וממילא איני חייב לך דבר -

פטור

הלווה מתשלום ומשבועה.

ב. אבל אם אמר לו המלוה:

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים

[שהם שלשת רבעי הסלע]

היה שוה

המשכון, ונמצא שהודה לו הלווה בדינה אחד מתוך שני הדינרין שתובעו,

חייב

הלווה שבועת מודה במקצת על הדינר השני.

ג. ואם תבע הלווה את המלוה מחמת שאיבד המלוה את המשכון ואומר לו הלווה:

סלע הלויתני עליו ושתים

[שתי סלעים]

היה שוה

המשכון ונמצא שחייב אתה לי סלע.

והלה

, המלוה

אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה

-

פטור

המלוה מתשלום ומשבועה.

ד. אבל, אם אמר הלוה למלוה:

סלע הלויתני

עליו ושתים

[שתי סלעים שהם שמונה דינרים]

היה שוה

המשכון,

והלה

המלוה

אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה, חייב

המלוה להישבע שבועת התורה כדין מודה במקצת, כיון שהודה שהיה המשכון שוה דינר אחד יותר מן ההלואה. ולפיכך נשבע על שאר תביעת הלוה.

ה.

ומי נשבע,

במקרה השני, לעיל במשנתנו, כשהמלוה אומר סלע הילויתיך ושקל היה שוה המשכון והלוה מודה לו במקצת וטוען שהמשכון היה שוה שלשה דינרים -

מי שהפקדון אצלו.

כלומר, המלוה הוא זה שישבע. לפי שחייבו חכמים את המלוה שישבע במקום הלווה

שמא ישבע זה,

הלווה, שהמשכון שוה שלשה דינרים

ויוציא הלה,

המלוה

את הפקדון

את המשכון שתחת ידו ונמצא שנשבע הלוה שבועת שקר.

[ושמא לא דקדק הלווה בהערכת שיווי המשכון וייפסל עקב שבועת שקר לעדות ולשבועה, או שמא יוציא המלוה, לאחר שיכשיל את הלוה בשבועת שקר - את הפקדון, ונמצא שהיתה שבועת הלוה לבטלה. רש"י ותוס'].