Chevou'ot 41b — le Talmud en français

תיובתא דרב אסי!

אמר לך רב אסי: אנא כי אמרי

שהמלוה את חבירו בעדים חייב לפורעו בעדים, הוא רק

היכא דמעיקרא

בשעת ההלוואה,

אוזפיה

הילווה המלווה ללווה

בעדים

, ובכך הראה

המלוה דלא לדידיה

ללוה

הימניה

האמינו על הלואה זו, אלא רק לעדים בלבד האמין. ורק אז מחויב הוא לפורעו בעדים.

אבל

הכא

במתניתין, הרי מעיקרא בשעת ההלואה,

הא הימניה

ללווה להלוותו בינו לבין עצמו.

ולכן, גם אם לאחר מכן הוא תובעו בעדים, אין הנאמנות שהאמין לו בשעת ההלואה נפגמת, ואין התביעה בעדים מחייבת את הלווה לפרוע בעדים דוקא. ומשום כך אם אמר לו נתתיו לך - פטור.

רב יוסף מתני

להך שמעתתא

הכי

:

אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים

ולא התנה עמו שיהיה הפירעון בעדים,

אינו צריך לפורעו בעדים

כיון שעצם העמדת עדים מבלי שהתנה במפורש על הפירעון שיהיה אף הוא בעדים, עדיין אינה מחייבת את הלווה לפרוע בעדים דוקא.

ואם אמר

המלוה במפורש:

אל תפרעני אלא בעדים

-

צריך לפורעו בעדים!

וממשיך רב יהודה בשם רב אסי לפי שמועתו של רב יוסף:

כי אמריתה

לדין זה

קמיה דשמואל אמר לי: יכול

הלווה

לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים!

כיון שסובר שמואל שאף על פי שהתנה המלוה שהפירעון יהיה בעדים, לא היה בכוונתו אלא להתנות שיפרע בנוכחות עדים, שאז יוכל הדבר להתברר אם אמר אמת. אך אין צריך להביא את העדים לבית דין שיעידו על הפירעון כדי לפוטרו, ואפילו שאמר הנתבע שהלכו העדים למדינת הים - יש להאמינו. שהרי עוד יתכן לברר את האמת משיחזרו.

ועל זה מקשה הגמרא:

תנן: מנה לי בידך. אמר לו הן. אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים. למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך

-

חייב! מפני שצריך ליתן לו בעדים!

תיובתא דשמואל!

שהרי אמר שמואל שיכול הלוה לומר למלוה, נתתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. ואילו לשון המשנה "מפני שצריך ליתנו לו בעדים" משמעה שצריך להביא את העדים עצמם לבית הדין.

ומתרץ:

אמר לך שמואל: תנאי,

מחלוקת תנאים

היא

. האם האומר לחבירו אל תיפרעיני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים.

דתניא

: מלוה שאמר ללוה בשעת ההלואה [כך מניחה הגמרא בשלב זה]:

בעדים הלויתיך

-

בעדים פרע לי!

הרי כאשר מגיע זמן הפירעון

או יתן

הלווה את מעות החוב

או יביא ראיה

[עדים] שנתן וכפי שהיתנה עם המלוה.

רבי יהודה בן בתירא אומר: יכול

הלוה

לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני

והלכו להם למדינת הים!

ושמואל סבר כרבי יהודה בן בתירא, ואילו תנא דמתניתין סבר כמו תנא קמא שבברייתא. [וגם רב אסי המחייב לפורעו בעדים, קאי כתנא קמא דמתניתין. שהרי לרבי יהודה בן בתירא יכול הוא לתלות שהיה הפירעון בפני עדים שהלכו למדינת הים, ואינו צריך להביאם].

פריך

[סתר]

רב אחא

את ראית שמואל [שהעמיד התנאים בברייתא זו שנחלקו בשאלה האם המלוה את חבירו ואמר לו בשעת ההלואה אל תפרעני אלא בעדים, האם אכן צריך לפורעו בעדים].

וכך הקשה:

ממאי

דכאשר אמר התובע בעדים הלויתיך בעדים פרע לי -

בשעת הלואה קאי,

ובזה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא, אם יכול לומר לו פרעתיך והלכו העדים למדינת הים?

דלמא

מחלוקתם היא רק כאשר היה הדבר

בשעת תביעה קאי,

כאשר תבעו.

ובאופן זה נחלקו התנאים. ואילו בשעת הלואה לא התנה עימו מפורשות על הפירעון אלא רק הלווהו בנוכחות עדים, ועתה, לאחר שהלוהו טוען פרעתיך,

והכי קאמר ליה

המלוה ללוה:

לאו בעדים הלויתיך?

ולכן,

בעדים היה לך לפורעני,

ועל אף שלא אמרתי לך במפורש אל תפרעני אלא בעדים היה לך לנהוג כמוני ולפרעני רק בעדים, ורק על כגון הא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא אם צודק המלוה בטענתו אם לאו. משום שבשעת ההלואה לא התנה עימו מפורשות.

אבל

, אם

בשעת הלואה

התנה עימו במפורש שלא יפרע אלא בעדים,

דברי הכל חייב

לשלם אם לא פרעו בעדים,

ואם כן קשה, מנין לו לשמואל לבאר את מחלוקתן שנחלקו אף היכן שבשעת הלואה אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, ולחדש שעל אף שהתנה עמו במפורש שלא יפרעהו אלא בעדים שיהיה נאמן לפורעו שלא בעדים, למרות ההתנאה המפורשת בשעת ההלואה?

הרי אפשר להעמיד שלא בשעת הלואה אמר לו זאת, ואילו אם אמר לו כן בשעת הלואה, לכולי עלמא חייב?

ולאחר קושיא זו על שמואל, המסקנא היא:

אמר רב פפי משמיה דרבא: הלכתא

-

המלוה את חבירו בעדים,

כאשר לא אמר לו במפורש אל תפרעני אלא בעדים,

צריךלפורעו בעדים!

[והיינו הלכה כלישנא קמא וכרב אסי, וכן סובר גם התנא קמא שבברייתא לפי רב אחא].

ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.

[ללישנא קמא אליבא דשמואל, וללישנא בתרא בין לרב אסי ובין לשמואל]

ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים

-

צריך לפורעו בעדים!

אלא שאין צורך להביאם לבית דין.

\-

ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים

-

נאמן!

[והיינו דפסק רבא כשמואל ואליבא דרבי יהודה בן בתירא על אף הפירכא של רב אחא! לפי שדברי שמואל, לא נפרכו לחלוטין. שכן יכול היה לפרש את דברי רבי יהודה בן בתירא, ולפסוק כמותו]

[

סימן: ראובן ושמעון, דתנו הלכתא, יזפי ופרע, פלוני ופלוני, עפצי, סטראי,

בהימנותא, כבי תרי,

]

ההוא

גברא שהלוה לחבירו הלואה. ובשעת ההלואה

דאמר ליה לחבריה

הלוה:

כי פרעתין,

כאשר תפרע לי את ההלואה שאני מלוה לך עתה,

פרעין לי באפי

[פרע לי בפני]

ראובן ושמעון.

אזל הלוה ופרעיה

להלואתו

באפי תרי מעלמא

שלא עליהם הסכים המלוה, והביא את עידי הפירעון להעיד בבית דין שאכן פרע את הלואתו,

והמלוה טען שעידי שקר הם, והרי אני המלוה, התניתי עמך שלא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון ורק הם יהיו נאמנים לעדות הפירעון. והלוא אתה הסכמת וקבלת זאת!

אמר אביי

: כיון שפרע את חובו בפני עדים ועדותן קיימת לפנינו, הרי שאין משמעות לאמירתו בעת ההלואה שהפירעון יהיה בפני ראובן ושמעון דוקא. כיון שעיקר כוונתו היתה לומר שיהיו על הפירעון שני עדים וכך אכן היה,

באפי בי תרי אמר ליה

שיפרענו, ואכן

באפי בי תרי פרעיה!

אמר ליה רבא

: לא כך, אלא

להכי קאמר ליה

המלוה ללוה שיפרענו

באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה

לפירעון.

כיון דחיישינן שמא ישקר הלוה ויאמר בשעה שיתבע לדין, שהוא פרע בפני שני עדים אחרים שאינם מצויים עתה באותו מקום, ויבקש לדחות את הפירעון לזמן מרובה עד שיחזרו אותם העדים ויאשרו את דבריו.

ולכן התנה המלוה שרק שני העדים, ראובן ושמעון, המצויין לו בקלות לבוא ולהעיד - רק הם יהיו נאמנים. ונמצא שהתנה עמו בדוקא על ראובן ושמעון ואין הלווה יכול להמציא לו עדים אחרים, אלא הרי זה כאילו הסכים הלווה לפסול את כל העדים חוץ מראובן ושמעון.

ההוא

גברא

דאמר ליה לחבריה: כי פרעת לי

כאשר תפרע לי -

פרעין לי באפי בי תרי

עדים

דתנו הלכתא

[תלמידי חכמים ששנו הלכות].

אזל הלוה

ו

פרעיה בין דיליה

לדיליה בינו לבין המלוה. לבסוף

איתניסו הנך זוזי,

נאבדו מעות פירעון ההלואה באונס, מהמלוה.

אתא

המלוה

לקמיה דרב נחמן

לתבוע את פירעון ההלואה.

אמר ליה

המלוה לרב נחמן:

אין!

אכן

קבולי קבלתינהו מיניה

קיבלתי מן הלוה את הזוזים האלו בסך ההלואה,

אולם, אין הדבר נחשב כפירעון להלואה, משום שלא עמד הלווה בתנאי שהתניתי עמו שיפרעני רק בפני עדים דתנו הלכתא כדלעיל. ולכן לקחתי את המעות

דרך

[בתורת]

פקדון, ואמינא,

אמרתי לעצמי -

ליהוי

מעות אלו

גבאי

[אצלי] בתורת

פקדון, עד דמתרמו

שימצאו

בי תרי דתנו הלכתא, ומקיים

את

תנאיה

ההלואה בפרעון הנך זוזי בפני אותם תלמידי חכמים.

ולכן כעת, כאשר אבדו המעות שלא היו אצלי אלא בתורת פקדון. ורק שומר חינם הייתי ופטור אני באונסין, והוא הלוה, עדיין לא פרעני - תובעו אני על חובו.

אמר ליה

רב נחמן:

כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה,

קיבלת ממנו מעות כסף ההלואה -

פרעון מעליא הוי!

משום שהלווה מסרם לך בתורת פירעון. ואף אם בדעתך היה לקבלם בתורת פקדון, הרי שהדברים שהיו בליבך, אינם דברים!

והמשיך רב נחמן [בבדיחותא]:

אי אמרת,

אם בכל אופן אתה עומד על כך שחובתו של הלווה

לקיומי תנאיה

ולפרוע בפני בי תרי דתנו הלכתא, הרי עתה עומדת האפשרות בפניך:

\-

זיל אייתינהו

תן לו את המעות ללווה, ויפרעך בפנינו ויקיים את התנאי לפרוע בפני הני דתנו הלכתא,

דהא אנא ורב ששת, דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא, וכולא גמרא...

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך!

[שהלויתיך במלוה על פה]

הכחיש הלווה ו

אמר ליה: לא היו דברים מעולם!

אזל

המלוה,

אייתי

תרי

סהדי דאוזפיה

מאה זוזי לחבריה,

ו

אותם העדים גם העידו שהלווה

פרעיה

להלואתו.

אמר אביי: מאי ניעבוד?

-

אינהו אמרי אוזפיה

-

אינהו אמרי פרעיה!

רבא אמר

: חייב לשלם לו כיון ש

כל האומר "לא לויתי", כאומר "לא פרעתי" דמי.

שהרי באומרו לא היו דברים מעולם אמנם הכחיש את ההלואה, אך מאידך הודה הלוה שלא פרע חובו למלוה, ומכיון שיש לנו עדים על ההלואה, ויש לנו הודאת בעל דין שלא פרע, מקבלים אנו את דברי העדים שלוה, ומאידך מקבלים את דבריו שלא פרע. כיון שהודאת בעל הדין עדיפה על עדים, ומחייבים את הלווה לפרוע את החוב שיש עליו עדים.

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך

, שהנך חייב לי עבור הלואה שהלויתיך על פה וללא עדים.

אמר ליה

: וכי

לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני?!

אתו

באו אותם

פלוני ופלוני

[עליהם אמר הלווה שהם עדי הפירעון], ו

אמרי

העדים:

לא היו דברים מעולם!

מעולם לא ראינו אותו פורע חוב זה.

וחזר הלווה וטען - או בפניהם או שלא בפניהם, מכל מקום, ודאי לי שפרעתיך.

סבר רב ששת למימר

-

הוחזק כפרן!

שהרי לדבריו שפרע בפניהם והם מכחישים אותו הרי הוא שקרן, וכל שהוחזק כפרן בממון מסויים, הרי הוא אינו יכול לטעון בממון הזה פרעתי שלא בעדים, וגם לא יכול להישבע עליו. והתובע זוכה בתביעתו, וחייב הנתבע לשלם.

אמר ליה רבא

לרב ששת: אין הוא בכלל "הוחזק כפרן". כי

כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש

-

לאו אדעתיה!

[דבר שאינו מוטל על האדם - אינו שם דעתו עליו]

וכיון שלא התנה עמו המלוה בשעת הלואה לפרעו בעדים, הרי הוא יכול לפרעו גם שלא בעדים. והיות ולא היה חייב בפריעה בעדים - אין הלוה זוכר במדויק אם היה הפירעון בעדים אם לאו, שהרי אינו חייב לשים ליבו על כך. ולפיכך יתכן שטעה בהערכתו שפרע בעדים ואין זה משום שהוא משקר.

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך

בהלואה!