Chevou'ot 37b — le Talmud en français

אלא

הכת

ראשונה

-

אמאי מחייבא?

הרי בשעה שכפרה הראשונה בעדות,

הא קיימא שניה,

והוי כפירת הראשונה כפירת עדות על ממון שיש עליו עדים אחרים שיכולים להוציאו באמצעותם, וכפירתם היא כפירת דברים. ומדחייב, מוכח דלא כרבה!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה

כת

שניה

פסולה לעדות

בשעת כפירת

עדי הכת

הראשונה.

והפסול היה משום שהיו העדים נשואים שתי אחיות, והיו

קרובין

זה לזה

בנשותיהן,

ולפיכך חייבים עדי הכת הראשונה, כי בשעת כפירתם הם היו העדים הכשרים היחידים.

ו

חידוש המשנה הוא שאפילו היו

נשותיהם

של עדי הכת השניה

גוססות.

מהו דתימא, רוב גוססין

אזלי

למיתה,

ומחמת רוב זה הוו להו הנשים הגוססות כאילו הן מתות, והוכשרו בעליהן להעיד, ואם כן, ממון זה יש עליו עדים נוספים, ולא תתחייב הכת הראשונה,

קא משמע לן

כיון

דהשתא מיהת חיי נינהו, ולא שכיבי

אין זה נחשב כאילו מתו, וממילא אין גם עדים נוספים.

ד.

תא שמע: בעל הבית,

נפקד

שטען טענת גנב בפקדון,

היינו שנגנב הפקדון ממנו לפיכך פטור מהשבה,

ונשבע, והודה

שנשבע לשקר,

ובאו עדים

שהפקדון נמצא בידו -

אם עד שלא באו עדים הודה

הרי הוא פטור מהכפל כדין מודה בקנס.

ומשלם קרן וחומש ו

מביא קרבן

אשם.

ואם משבאו עדים הודה,

הרי הוא

משלם תשלומי כפל ואשם

. וקשיא לרבה הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים.

ודוחה הגמרא:

הכא נמי

מדובר שהיו העדים בשעה שכפר - פסולים. שהיו קרובים בנשותיהן. ונמצא שכפר בממון שאין עליו עדים, ואחר כך מתו נשותיהן ונהיו ראויין להעיד. ו

כדרבינא,

שהעמיד דברי מתניתין דלעיל באופן זה. "וכגון שהיו נשותיהן גוססות". וקא משמע לן שבינתיים פסולים הם להעיד.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע: חמורה ממנה

משבועת העדות

שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

ומדייק רבינא:

מדקאמר לוקה, מכלל דאיכא עדים. וקאמר: על שגגתה אשם בכסף שקלים,

ומוכח שחייב אפילו על ממון שיש עליו עדים!?

אמר להו רב מרדכי: בר מינה דההיא.

דהאמר להו רב כהנא: אנא תנינא לה

להאי ברייתא,

והכי תנינא לה: אחד זדונה ואחד שגגתה

של שבועת הפקדון

אשם בכסף

שקלים!

ולא מדברת הברייתא במכות. וממילא אין ראיה שהיו שם עדים.

תא שמע

: דאמרינן לעיל, דאיתא בספרי: נזיר שטימא את עצמו במזיד, חייב קרבן בקל וחומר משבועת הפקדון, ודחינן להאי קל וחומר הכי:

לא

תדון קל וחומר זה. כי

אם אמרת בנזיר טמא, שכן לוקה

על שטימא עצמו במזיד, ולפיכך יתכן שאינו חייב קרבן.

תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה

במזיד, ולפיכך מביא קרבן.

ומדייקת הגמרא:

היכי דמי?

אי דליכא עדים, אמאי לוקה

בנזיר? והלוא לא התרו בו.

אלא פשיטא, דאיכא עדים. וקתני "תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה"!

ומוכח שיש עדים נגד שבועתו.

מילקא הוא דלא לקי, אבל קרבן מייתי!

[ללקות, אינו לוקה אבל קרבן מביא אף שיש עדים].

תיובתא דרבה,

דאמר ממון שיש עליו עדים פטור -

תיובתא!

רבי יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים חייב

קרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר

ב

ממון שיש עליו

שטר, פטור!

אמר רב פפא: מאי טעמיה דרבי יוחנן

לחלק בין עדים לשטר? -

עדים עבידי דמייתי

[עדים יכולים למות], והועילה כפירתו אם ימותו העדים. אבל

שטר, הא מנח,

ולא הועילה כפירתו לפוטרו מממון.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: שטרא נמי עביד דמירכס

[עשוי להיאבד], ונמצא שהועילה כפירתו אם יאבד השטר.

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: היינו טעמיה דרבי יוחנן

-

משום דהוה שטר

ממון שיש בו

שיעבוד קרקעות.

שהרי השטר משעבד את קרקעותיו של הלווה למלוה, ונמצא שהכופר בממון שיש עליו שטר הרי הוא ככופר בקרקע, וקיימא לן שאין נשבעין על קרקעות. הלכך, גם כשנשבע על כפירה בקרקע,

אין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

איתמר: משביע עדי קרקע,

שיבואו ויעידוהו על קרקעותיו ששלו הם. וכפרו ואמרו שאין הם יודעים להעיד לו עדות.

פליגי בה רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב

העד קרבן שבועת העדות,

וחד אמר פטור.

ולא ידוע לנו מי המחייב ומיהו הפוטר.

תסתיים, דרבי יוחנן

הוא

דאמר פטור.

והראיה היא

מדאמר רבי יוחנן: הכופר בממון שיש עליו עדים, חייב

בקרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו

שטר, פטור.

ו

טעמו של רבי יוחנן הוא

כדרב הונא בריה דרבי יהושע,

שכפירת ממון בשטר נחשבת כפירת שיעבוד קרקעות. וכשם שאין נשבעין על הקרקעות, כך גם לא נחשבת שבועת הפקדון על מנת להתחייב קרבן שבועה. והוא הדין שלא נחשבת שבועת העדות על הקרקע, להתחייב עליה קרבן שבועת העדות.

ומסקנת הגמרא היא:

תסתיים

דרבי יוחנן הוא דאמר פטור!

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר

-

בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי!?

דתנן: הגוזל שדה מחבירו, ושטפה נהר

-

חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר.

דסבר קרקע נגזלת, וכיון שגזלה וניזוקה ברשותו - חייב לתקנה ולהשיבה לבעליה כמו שהיתה בשעת הגזילה.

וחכמים אומרים

: קרקע אינה נגזלת, וכי שטפה נהר, ברשותו של בעל הקרקע הזיק, כי הרי היזק זה ברשותו של בעל השדה נעשה. לכן

אומר לו

-

הרי שלך לפניך!

ואינו חייב לפצותו.

ואמרינן: במאי קמיפלגי?

-

רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, ורבנן דרשי כללי ופרטי!

ויבואר להלן.

רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי,

נאמר בתורה

"וכיחש בעמיתו"

הרי ש

ריבה

כל הכחשה, כיון שלא פירט באיזה הכחשה ובאיזה חפץ מדובר.

"בפקדון או בתשומת יד"

-

מיעט

כל מה שלא דומה לאלו. ונשארו רק דברים הדומים לפקדון ותשומת יד.

"או מכל אשר ישבע"

-

חזר וריבה

את הכל.

וקיימא לן: כאשר הפסוק

ריבה ומיעט וריבה

-

ריבה הכל!

מאי ריבה?

-

ריבה כל מילי

לחיוב קרבן שבועת הפקדון.

ומאי מיעט?

-

מיעט שטרות

שאין גופן ממון, אלא הם משמשים לראיה בלבד.

ורבנן דרשי כללי ופרטי

[ויבואר להלן]:

"וכחש בעמיתו"

-

כלל.

"בפקדון או בתשומת יד או בגזל"

-

פרט. "או מכל אשר ישבע עליו"

-

חזר וכלל.

וקיימא לן:

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן

אלא כעין הפרט.

[כאשר בענין אחד נאמר דין באופן כולל ולאחר מכן מפורט, וחוזר וכולל - נקבע אותו דין רק כלפי הדברים המפורטים. וכגון כאן, "וכחש בעמיתו" - הרי כלפי כל הכחשה נאמר דין זה, וזהו "כלל". "בפקדון או בתשומת יד" - הרי פירט לדברים אלו. "או מכל אשר ישבע"

\- חזר ודן באופן כולל - וזהו כלל. ואין דנים אלא כעין מה שבפרט. וכדלקמן]:

מה הפרט מפורש, דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון.

יצאו קרקעות

-

שאין מטלטל.

יצאו עבדים

-

שהוקשו לקרקעות.

ויצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון!

ומבארת הגמרא:

מאן דמחייב

במשביע עדי קרקע בקרבן שבועת העדות, סבר

כרבי אליעזר.

כשם שמחייב רבי אליעזר להשיב את הנזק שאירע לקרקע הנגזלת, ולמד כן מן הריבוי דלעיל, כך גם כן נלמד מריבוי זה לכל האמור בפרשה, שבה נאמר גם דין קרבן שבועת הפקדון - שקרקע דינה כמטלטלין. ולפי זה, חייבים קרבן אשם וחומש על כפירת קרקע, וכן קרבן שבועת העדות על כפירת עדות קרקע.

ומאן דפטר עדי קרקע

מקרבן שבועת העדות, סבר

כרבנן,

דסבירי שקרקע אינה כמטלטלין, לפי שהם לומדים מכלל ופרט וכלל שהקרקע התמעטה מהפרשה.

אמר ליה רבי אבוה לרבי ירמיה: לא

נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. אלא,

מאן דמחייב,

סבר

כרבי אליעזר. ומאן דפטר, אמר לך,

גם אני בהא, כרבי אליעזר סבירא לי.

כי

בהא,

בקרבן,

אפילו רבי אליעזר מודה

שפטור, בין בכפירת ממון בקרקע, ובין בכפירת עדות בקרקע.

דרחמנא אמר

בקרבן וחומש בשבועת הפקדון "מכל אשר ישבע עליו לשקר". ומילה "מכל" מיעוטא היא -

"מכל" ולא "הכל"!

ובא הכתוב למעט קרקע, שאינה דומה לפרט, רק לענין חיוב קרבן, על אף שהתרבתה לענין חיוב השבה.

אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין נמי דייקא

כרבי יוחנן, שאין חיוב קרבן שבועה על כפירת קרקע.

דקתני: גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן, חייב!

ואלו "גנבת את עבדי" לא קתני.

מאי טעמא? לאו, משום דעבד איתקש לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

אמר רב פפי משמיה דרבא

: ראייתך ממשנתנו אינה מוכרחת. כי

אימא סיפא

-

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור!

"זה הכלל", לאתויי מאי?

לאו, לאתויי גנבת את עבדי,

שעל אף שהוקש לקרקע חייב עליו קרבן שבועת הפקדון, כי גם על כפירת קרקע חייבים קרבן! ואם כן אין להוכיח מן המשנה לאף צד בנידון זה.