Chevou'ot 24a — le Talmud en français

רק

באיסור הבא מאליו,

שלא האדם עשה את האיסור על ידי דיבורו אלא הוא בא מאליו, וכגון בהמה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שהיתה אסורה תחילה באיסור נבילה, וכשמגיע יום הכפורים חל איסור יום הכפורים על הנבילה [והאוכלה חייב חטאת משום איסור יום הכפורים], למרות שאין איסור חל על איסור, משום שאיסור יום הכפורים הוא "איסור כולל", שעד בין השמשות של יום הכפורים היה אדם זה אסור רק בנבילה, וכשנכנס יום הכפורים הוא נאסר גם באכילת בהמה שחוטה, ומיגו שהוא נאסר בשחוטה, הוא נאסר גם בנבילה באיסור יום הכפורים. אבל

באיסור הבא

על האדם

על ידי עצמו

, כתוצאה משבועתו או מנדרו,

לא אמרינן

שאם הוא כולל בשבועתו דברים המותרים עם האסורים, תחול השבועה גם על הדברים האסורים משום "איסור כולל".

והוינן בה:

בשלמא לריש לקיש

, המעמיד את המשנה בנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור,

משום הכי קא פטר רבי שמעון.

שרבי שמעון חולק על רבנן במשנה, ופוטר על אכילת נבילות וטריפות מקרבן שבועה, למרות שהוא נשבע אפילו על חצי שיעור מהנבילה, שהרי הוא סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד.

דתניא: רבי שמעון אומר: כל שהוא

הוא שיעור האכילה

ל

חייב

מכות

בכל איסורי התורה,

ולא אמרו

הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא

כזית אלא ל

חיוב

קרבן

חטאת בלבד.

ולכן לא חלה השבועה לפי רבי שמעון אפילו על חצי שיעור מהאיסור.

אלא לרבי יוחנן

, המעמיד את המשנה בנשבע ב"כולל",

מאי טעמא דרבי שמעון דפטר?

ומתרצינן:

מידי הוא טעמא,

הרי כל הטעם לחייבו אינו

אלא משום איסור כולל

-

רבי שמעון לטעמיה, דלית ליה איסור כולל!

דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים

הרי הוא

פטור

מקרבן חטאת, משום שאין איסור יום הכפורים יכול לחול על איסור נבילה, כי אין איסור חל על איסור.

הרי שרבי שמעון סובר שאפילו באיסור כולל, כגון איסור יום הכפורים, אין איסור חל על איסור. ולכן גם בשבועה על שבועה הוא פוטר אפילו באיסור כולל.

ותו הוינן בה: הרי קיימא לן לקמן [כז - א] שאין חייבין קרבן שבועה אלא על שבועה כזו שתיתכן ב"לאו והן", כלומר שאפשר לישבע בה גם לחיוב וגם לשלילה, כמו שנאמר, להרע או להיטיב" - משמע דבר והפכו.

בשלמא לריש לקיש, משכחת לה

את הנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילה

ב

"

לאו והן

", שאפשר גם לישבע בחיוב שיאכל חצי שיעור נבילה, שאינו נחשב כנשבע לבטל את המצוה, שהרי חצי שיעור מותר מן התורה לפי ריש לקיש.

אלא לרבי יוחנן,

המעמיד את המשנה בנשבע על שיעור שלם מהאיסור, וחלה שבועתו בגלל שכולל בה גם דברים מותרים. והרי אמרנו לעיל שהמשנה מדברת שהוא אמר במפורש שהוא נשבע על נבילות, כי אחרת הנבילות הן אוכלין שאינן ראויין.

אם כן תקשי,

בשלמא

"

לאו

",

משכחת לה

כאמור באופן שנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות.

אלא

"

הן

" -

היכי משכחת לה!?

והרי אם ישבע לאכול נבילות לא תחול השבועה להתחייב לאכול נבילות ולבטל שבועת הר סיני, ואפילו אם יכלול בשבועתו שיאכל גם שחוטות. ומאחר שלא משכחת לה "בהן", גם על ה"לאו" אין חייבין קרבן!?

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהתירוץ דלעיל על הסתירה במשנה מהרישא לסיפא, שהרישא מדברת בסתם והסיפא מדברת במפרש.

אלא,

לעולם כל המשנה מדברת שנשבע סתם "שלא אוכל", ואף על פי כן הוא חייב בסיפא על נבילות וטריפות, כי הם נחשבים כאוכלין הראויין לאכילה, ומה שנאמר ברישא שאוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור עליהם היינו

כדרבא

-

דאמר רבא

: "

שבועה שלא אוכל

"

ואכל עפר, פטור.

ועל זה מדברת הרישא שעפר הוא אכן דבר שאינו ראוי לאכילה, אבל נבילות וטריפות ראויין לאכילה, אלא "אריא הוא דרביע עלה", שרובץ עליהם איסור כמו אריה, המונע מלאוכלם.

ומכיון שהמשנה כולה מדברת בסתם, גם מה שתירץ רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין" מדובר שהוא נשבע סתם "שלא אוכל", וממילא נכללים בשבועתו גם דברים המותרים, ולכן חלה השבועה גם על הדברים האסורים. ושבועה זו אכן משכחת לה ב"לאו והן", שהרי הוא יכול לישבע סתם "שאוכל", ויקיים שבועתו באכילת דברים המותרים.

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא

במשנתנו שנבילה נחשבת כדבר הראוי לאכילה.

דתנן:

קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה לו

. הרי שאכילת דברים אסורים נחשבת כ, אכילה".

ודחינן את הראיה של רב מרי:

הכי השתא!?