Chevou'ot 21b — le Talmud en français

ומקשינן: אי הכי,

אימא סיפא

של אותה משנה [לקמן כט א]: איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב...

זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור

מקרבן, שאין חיוב קרבן על שבועת שוא.

ודייקינן: "

זו היא

",

למעוטי מאי?

מאי לאו, למעוטי

נשבע במזיד על העבר "

אכלתי", ו"לא אכלתי

",

דלא לקי

עליה [לפי שכאן אי אפשר לתרץ כדלעיל, שבא למעט מחיוב קרבן, שהרי גם שבועת שוא אין בה קרבן].

וקשיא לרבי אבהו, המחייב מלקות ב"אכלתי ולא אכלתי"?

ומתרץ רבי אבהו:

לא

באה המשנה למעט שבועת שקר לשעבר ממלקות, אלא לרבות אותה לקרבן.

והכי קאמר: שבועת שוא,

זו היא

השבועה

דעל שגגתה פטור מקרבן. אבל

"

אכלתי ולא אכלתי

",

על שגגתה חייב קרבן

.

ורבי עקיבא היא, דמחייב

קרבן על שבועת ביטוי

לשעבר כלהבא!

כי למרות שבפסוק של קרבן שבועה נאמר "להרע או להיטיב", שמשמע להבא, דרשינן מריבוי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", שגם על לשעבר חייבים קרבן. [ומכל מקום בשבועת שוא, שהכל יודעים שאין דבריו כלום, מודה רבי עקיבא שאין בה חיוב קרבן, כמבואר לקמן [כו א] שיש מיעוט על נשבע לבטל את המצוה, דהיינו שבועת שוא, שהוא פטור מקרבן].

ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את הסיפא כרבי עקיבא המחייב קרבן אף על שבועה לעבר?

הא אמרת, רישא רבי ישמעאל היא,

שפוטר מקרבן על לשעבר. וכי יתכן לומר:

רישא רבי ישמעאל

היא,

וסיפא רבי עקיבא!?

ומשנינן: אלא, לעולם

כולה רבי עקיבא

היא,

ורישא

של המשנה שנאמר בה "זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד",

לאו למעוטי

"

אכלתי ולא אכלתי

"

מקרבן, אלא למעוטי

את הנשבע ש

אוכל ו

לבסוף

לא אכל

במזיד, שהוא פטור

ממלקות

הואיל ואין בו מעשה, ואינו דומה לשבועה "שלא אוכל" ואכל, שחייב מלקות כיון שיש בה מעשה.

אבל קרבן, מיחייב

בנשבע שאוכל ולא אכל בסוף, כמפורש בכתוב "להרע או להיטיב".

והוינן בה:

ומאי שנא

, מנין לך לחלק ולומר שהרישא של המשנה באה למעט רק "אוכל" ולא אכל ממלקות, דלמא הרישא באה למעט גם "אכלתי ולא אכלתי" ממלקות, כדי שיהא דבר דומה לסיפא, שאמרנו כי היא מדברת ב"אכלתי ולא אכלתי" לרבות לענין קרבן?

ושוב יקשה לרבי אבהו?

ומתרצינן:

מסתברא

שהרישא לא באה למעט אלא "אוכל" ולא אכל, שהרי הרישא

קאי בלהבא,

בשבועה שלא אוכל, ולכן

ממעט להבא,

את השבועה שאוכל ולא אכל. כי יהיה זה תימה לומר, ש

קאי בלהבא

, ו

ממעט לשעבר

"אכלתי ולא אכלתי".

שנינו במשנה:

שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא, חייב

דברי רבי עקיבא.

איבעיא להו

, מהו הטעם של רבי עקיבא שמחייב בשבועה על כל שהוא?

האם

רבי עקיבא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא ליה, דמחייב

מלקות על אכילת כל איסור שבתורה אפילו

במשהו

.

דתניא: רבי שמעון אומר

: שיעור אכילה של כל איסור, הוא

כל שהוא

-

ל

חיוב

מכות

.

ולא אמרו

מהלכה למשה מסיני ששיעור אכילת איסור הוא

כזית אלא לענין

חיוב

קרבן

בלבד כשאכל בשוגג.

וכאן לענין שבועה יסבור רבי עקיבא שגם לענין חיוב קרבן די בכל שהוא. שהרי חיוב הקרבן בשבועה בא על כך שהאדם שינה משבועתו, וכיון שרבי עקיבא סובר כרבי שמעון שאכילת כל שהוא נחשבת "אכילה", הרי כשהאדם נשבע שלא יאכל, דעתו לאסור עצמו אפילו באכילת כל שהוא, נמצא כי כאשר הוא אוכל כל שהוא, שינה משבועתו, וראוי להתחייב בקרבן. [ואינו דומה לשאר אכילות איסור שהקרבן בא על האכילה, ואילו כאן הקרבן בא על חילול שבועתו].

ובדין הוא דבעי איפלוגי

, באמת היה ראוי שרבי עקיבא וחכמים יחלוקו

בעלמא

, בכל איסורי תורה לענין מלקות, אם חייב בכל שהוא, כפי שנחלקו רבי שמעון ורבנן.

והאי דקא מיפלגי הכא

לענין שבועה

להודיעך כוחן דרבנן

, שאפילו בשבועה הם פוטרים, אם אכל רק כל שהוא.

דאף על גב דאיכא למימר: הואיל ו

אילו היה הנשבע

מפרש

דבריו שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, היה

חייב

אפילו לדעת רבנן בכל שהוא, [שהרי גם רבנן מודים שחיוב קרבן שבועה אינו משום "אכילת איסור" אלא בגלל שחילל שבועתו, ולכן גם לדבריהם, אם אמר במפורש שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, פשיטא שגם לשיטתם הוא חילל שבועתו וחייב קרבן], אם כן, אפילו

סתם

דבריו,

נמי חייב

בכל שהוא, משום שהנשבע מתכוין בלשונו ללשון בני אדם, ובלשון בני אדם גם אכילת כל שהוא נקראת אכילה, ואין כוונתו לשיעור אכילה של תורה שהוא בכזית.

קא משמע לן דפטרי

רבנן, משום שהם סוברים שכל הנשבע על אכילה, דעתו הוא על שיעור אכילה מן התורה, שהוא בכזית.

זהו צד אחד של הספק, ומצד שני:

או דלמא, בעלמא

רבי עקיבא

כרבנן סבירא ליה

, שכל איסורי אכילה לוקים עליהם רק בכזית.

והכא, היינו טעמא

שמחייב בכל שהוא,

הואיל ו

מי

שמפרש

שנשבע על כל שהוא,

חייב.

לכן גם אם

סתם

דבריו,

נמי

חייב.

כי גם בסתם, הרי הוא כמפרש, לפי שאין כוונתו לישבע על שיעור אכילה של תורה שהוא בכזית, אלא כלשון בני אדם, שהוא בכל שהוא. וזהו צידו השני של הספק.

תא שמע: דאמרו לו

חכמים

לרבי עקיבא

במשנתנו:

היכן מצינו באוכל כל שהוא

שהוא

חייב, שזה

הנשבע

חייב

על כל שהוא?

ואם איתא,

אם נאמר שטעמו של רבי עקיבא הוא משום שהוא סובר כרבי שמעון, שבכל איסורי תורה שיעור אכילתם הוא בכל שהוא,

לימא להו,

היה לו להשיב לחכמים:

אנא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי

ששיעור אכילה בכל שהוא, ולכן גם על שבועה חייבים בכל שהוא. ומדוע הוצרך לומר להם טעם אחר "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן"?

אלא ודאי, שרק לענין שבועה סובר רבי עקיבא שחיובה בכל שהוא.

ודחינן את הראיה: לעולם רבי עקיבא בכל התורה כולה סובר כרבי שמעון, והכא,

לדבריהם דרבנן קאמר להו

את הטעם הזה.

והכי קאמר:

לדידי, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי,

שחייבים על כל שהוא. ולכן גם בשבועה חייבים אפילו קרבן על כל שהוא, לפי שדעתו של הנשבע לאסור על עצמו אכילת כל שהוא, הואיל והיא נחשבת "אכילה" מן התורה.

אלא

לדידכו

, שבכל התורה אתם סוברים שאכילה היא רק בכזית,

אודו לי מיהא

בשבועה, שחייבים על אכילת כל שהוא, כי

הואיל ומפרש חייב

על כל שהוא,

סתם נמי חייב

בכל שהוא.

וזו כוונת רבי עקיבא, שעל כרחך אתם מודים ששבועה שונה מכל האיסורים שבתורה, בכך שמביאים קרבן על הדיבור בלבד, ומאחר שחיוב הקרבן הוא משום על שעבר על דיבורו, אם כן גם באכילת כל שהוא עבר על דיבורו, כי גם אם אמר סתם "לא אוכל", כוונתו היא לכל שהוא, כאילו היה מפרש כך.

ואמרו ליה רבנן: לא!

הנשבע סתם אין כוונתו על כל שהוא אלא על השיעור שקבעה תורה, שהוא בכזית.

תא שמע

: מהא דתנן במסכת נזיר:

רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בה

בתערובת של הפת והיין

כדי לצרף

ביחד

כזית

, ואכלה,

חייב

מלקות. משום שבאיסורי נזיר יש דין מיוחד שההיתר מצטרף לאיסור כדי להשלים לשיעור כזית.

ואי סלקא דעתך

שרבי עקיבא

בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה, למה לי לצרף

את הפת לשיעור כזית? והרי על כל שהוא יין בלבד הוא לוקה כבכל איסורי תורה!?

ועוד

ראיה, מהא ד

תנן

במשנה לקמן [כב ב]: מי שאמר "

שבועה שלא אוכל

",

ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים

, הרי הוא

חייב

קרבן שבועה, כי אכל דבר הראוי לאכילה אלא שיש עליו איסור.

ורבי שמעון פוטר

מקרבן, משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול דברים אסורים, ולכן לא חלה שבועתו שלא לאכול, על אותם דברים שהוא מושבע ועומד בלאו הכי שלא לאכלם. שזה כאילו נשבע לקיים את המצוה, שלא חלה השבועה.

והוינן בה: אמאי חייב

אליבא דחכמים? והרי

מושבע מהר סיני הוא

שלא לאכול דברים האסורים, וכיצד חלה שבועה על דבר שהוא מחוייב בו?

רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי

: מדובר פה

ב

מי ש

כולל

בשבועתו

דברים המותרים עם דברים האסורים

. שלא נשבע שלא לאכול רק נבילות, אלא שלא לאכול סתם, ואפילו לא דברים המותרים. ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

ורבי שמעון סובר שאין אומרים "מיגו", ואין איסור חל על איסור אפילו כשהאיסור השני כולל גם דברים שהיו מותרים עד עתה.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא

לפי חכמים שיתחייב קרבן שבועה על דברים האסורים,

אלא

אם כן הוא יאסר על ידי שבועתו לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור שאינו מושבע עליו מהר סיני, ורק על ידי השבועה הוא נאסר עליו.

ובשני אופנים יתכן שהאדם יאסר בשבועתו גם על חצי שיעור:

א.

אי

[או]

במפרש

בשבועתו שהוא נשבע שלא לאכול אפילו

חצי שיעור

מהאיסור,

ואליבא דרבנן

במשנתנו, הסוברים שרק במפרש הוא נאסר אפילו בכל שהוא, אבל בנשבע סתם אינו נאסר אלא בכזית.

ב.

אי בסתם,

אפשר גם לומר שמדובר בנשבע סתם שלא לאכול, ובכל זאת חלה השבועה גם על פחות משיעור כזית,

ואליבא דרבי עקיבא דאמר: אדם

הנשבע סתם שלא לאכול,

אוסר עצמו

אפילו

בכל שהוא

.

ורבי שמעון פוטר, משום שהוא לשיטתו סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול, ואם כן לא חלה השבועה אפילו על חצי שיעור.

ומסקינן את הראיה:

ואי סלקא דעתך

שרבי עקיבא

בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה,

אם כן איך יתכן להעמיד את דברי רבנן אליבא דרבי עקיבא, והרי לפי רבי שמעון, אפילו על

כל שהוא

מהאיסור

נמי

מושבע

ועומד מהר סיני הוא

ושוב לא חלה השבועה אפילו על כל שהוא!?

אלא, לאו, שמע מינה, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה

ששיעור אכילה הוא בכזית, ולכן הנשבע שלא לאכול פחות מכזית מהאיסור, חלה שבועתו משום שאינו מושבע ועומד על פחות מכזית. ולכן גם בנזיר ששרה פתו ביין אינו חייב אלא אם כן הפת מצטרף להשלים שיעור כזית.

שמע מינה!

שנינו במשנה:

אמרו לו לרבי עקיבא: היכן

מצינו

באוכל כל שהוא, שהוא חייב.

והוינן בה:

ו

כי

לא

מצינו שהאוכל כל שהוא יהא חייב?

והרי

מצינו שהאוכל

נמלה

שלימה, לוקה עליה אפילו לפי חכמים, שכל האוכל בריה שלימה של איסור אפילו אם אין בה כזית לוקה עליה אליבא דכולי עלמא!?

ומתרצינן:

בריה שאני

שחשיבות בריה מחייבת מלקות גם בפחות מכזית, אבל בדבר שאינו בריה לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.

ותו הוינן בה:

והרי

מצינו

הקדש

שהאוכל ממנו אפילו פחות מכזית חייב בקרבן מעילה, ובלבד שיהא בו שוה פרוטה!?

ומתרצינן:

הא בעינן

שיהיה בו לפחות

שוה פרוטה

וזהו שיעורו. משום שהאוכל הקדש אין חיובו על אכילה בתור אכילת איסור אלא על המעילה מההקדש, והמעילה אינה נמדדת בשיעורי אכילה אלא בשיעור ההנאה הממונית שהוא נהנה מההקדש, ושיעור ההנאה הוא בפרוטה, ונמצא שגם בהקדש אינו מתחייב על הנאה של כל "שהוא"!

ותו הוינן בה:

והרי

מצינו

מפרש

בשבועתו שהוא נשבע על כל שהוא, שהוא חייב ואפילו לחכמים!?

ומתרצינן:

מפרש נמי

-

כבריה דמי.

כשם שחייבים על בריה בשאר איסורים משום חשיבותה, כך גם הנשבע ומפרש בשבועתו שיאסר עליו אפילו כל שהוא, הרי החשיב את הכל שהוא בכך שאסרו עליו. אבל באיסור סתם, לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.

ותו הוינן בה:

והרי

הנשבע שלא לאכול

עפר

, חייב עליו בכל שהוא. כיון שהעפר אינו בר אכילה, לא שייך לומר בו שיעור אכילה, ואפילו על כל שהוא חייב עליו!?

אלא

, מתוך זה שהחכמים לא מצאו שום דבר שיתחייב עליו בכל שהוא -