Version texte de ce daf : original et traduction
Chevou'ot 15a — le Talmud en français
Chevou'ot 15a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Chevou'ot 15a
וכן תעשו
". ולכך הוסיף הכתוב "וכן תעשו" ללמד על עשייה
לדורות
שתהא כמו שהיתה במשכן, והרי בימי משה קידשו את העזרה על פי משה שהוא מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, ואורים ותומים ושבעים זקנים.
מתיב רבא
על מה שלמדנו מ"וכן תעשו" לדורות, מהא דתניא:
כל הכלים
[כלי השרת]
שעשה משה
במשכן
משיחתן
בשמן המשחה היא
מקדשתן
וכמו שנאמר "וימשחם ויקדש אותם", אבל
מכאן ואילך
[הכלים שנעשו לאחר מכן]
עבודתן
בתורת כלי שרת היא ה
מחנכתן
לעבודה, כלומר: על ידי שעושים בכלים עבודה הטעונה כלי שרת, מתקדש כלי השרת בעבודה זו.
ותיקשי על מה דדרשינן לעיל מ"וכן תעשו" לדורות,
ואמאי
עבודתן מחנכתן,
ו
הרי
נימא
: הרי כתיב אף על עשיית הכלים "ככל אשר אני מראה אותך... ואת תבנית כל כליו
וכן תעשו
" ונדרוש שאף
לדורות
משיחתן היא המקדשתן!?
ומשנינן:
שאני התם
גבי כלים, משום
דאמר קרא
[במדבר ז א] גבי הקמת המשכן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, ואת המזבח ואת כל כליו,
וימשחם ויקדש אותם
", ולמדנו מלשון "אותם":
אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה
.
ומקשינן:
אימא
, דרוש את הפסוק "אותם":
אותם במשיחה
, ואילו
לדורות או במשיחה או בעבודה
, ולא כאשר שנינו שהעבודה דוקא היא המקדשת!?
אמר
תירץ
רב פפא
:
אמר קרא
[במדבר ד יב] גבי משא המשכן וכליו "ולקחו את כל כלי השרת
אשר ישרתו בם בקודש
".
תלאן הכתוב
לכלי השרת
בשירות
, ללמד שלדורות מתקדשים הם בשירות דוקא ולא במשיחה. ומקשינן:
השתא דכתב רחמנא
"
אשר ישרתו
", וכבר למדנו דין הקידוש לדורות ממקרא זה, אם כן "
אותם
"
למה לי!?
ומשנינן:
אי לא כתב רחמנא
"
אותם
" מלבד "אשר ישרתו בם בקודש",
הוה אמינא
לדרוש כך:
הני
[כלים שעשה משה]
הוא דבמשיחה, ו
אילו
לדורות במשיחה ו
גם
בעבודה, דהא
מצד שני
כתב
"
וכן תעשו
", ועל כל פנים יש לנו לומר שהכלים צריכים משיחה גם לדורות, ולכך
מיעט רחמנא
"
אותם
", ללמד:
אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה
כלל אלא בשירות, כדכתיב "אשר ישרתו בם בקודש".
שנינו במשנה: שאין מוסיפין על העזרה אלא,
ובשתי תודות
:
תנא
בברייתא: "
שתי תודות
"
שאמרו
במשנתנו שמקדשים בהם, היינו
בלחמן
של התודות, כלומר: בשני לחמי חמץ שמביאים עם התודה, כדמפרש ואזיל,
לא בבשרן
של התודות.
ומפרשינן:
מנהני מילי
שמקדשים בלחמי החמץ שבתודה?
אמר
פירש
רב חסדא
: משום ד
אמר קרא
[נחמיה יב לא] גבי נחמיה כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר: "
ואעמידה שתי תודות גדולות
[אצל החומה מבחוץ]
ותהלוכות לימין מעל לחומה
[להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה] ".
והרי
מאי
"
גדולות
" -
אילימא
שתי קרבנות תודה
ממין גדול ממש
, כלומר: סוג בהמה שדרכה להיות גדולה, כך אי אפשר לומר, ומשום:
דאם כן
נימא
"ואעמידה שני
פרים
".
אלא
תאמר ד"גדולות" היינו תודות ממש ה
גדולות במינן
, כלומר, היו התודות מבהמות שביחס למינן הן מהגדולות; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:
מי איכא חשיבותא קמי שמיא
[וכי יש חשיבות כלפי שמיא במה שהבהמה היא גדולה או קטנה]!?
והתניא: נאמר בעולת בהמה
"
אשה ריח ניחח
", ואף
בעולת העוף
שהיא קרבן קטן מן הבהמה נאמר אותו לשון עצמו "
אשה ריח ניחח
". ואף
במנחה
, שהיא קרבן קטן משתיהן נאמר כלשון הזה, "
אשה ריח ניחח
",
מלמד
הכתוב
שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לאביו
שב שמים
.
וכיון שאין בזה חשיבות, לא היה נחמיה מזכיר את גדלותן של הבהמות.
אלא
ודאי "גדולות", היינו "
גדולה שבתודה
". כלומר, אותו חלק בתודה שהוא גדול מחבירו,
ומאי ניהו?
לחמי
חמץ
שבתודה. שכל לחם היה גדול מלחמי המצה שהיה מביא עם התודה -
דתנן
:
התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות, שהן שש
סאין
מדבריות, שהן שתי איפות והאיפה
כלומר, שהרי האיפה
שלש סאין
, נמצאו שש סאין מדבריות שוות לשתי איפות -
ושתי איפות אלו הם "
עשרים עשרון
" -
ועשרים עשרונות אלו נחלקו שוה בשוה:
עשרה
עשרונות
ל
עשרה לחמי
חמץ, ועשרה
עשרונות
ל
כל לחמי
מצה, ובמצה שלשה מינין
של עשר עשר:
חלות, רקיקין, ורבוכה;
נמצא, כל לחם של חמץ עשוי מעשרון והיה שוה לשלשה לחמים של מצה, נמצאו הגדולות שבתודה הן לחמי החמץ, שמהם היו נוטלים שני לחמים לקידוש.
אמר רמי בר חמא
: ירושלים היא זו שמתקדשת בשתי תודות, וכאשר היה בזמן נחמיה ועזרא, ו
אין העזרה
כשמוסיפין עליה
מתקדשת
בשתי תודות,
אלא בשיירי מנחה
-
מאי טעמא?
כי קידוש העזרה הוא
כ
קידוש
ירושלים
:
מה ירושלים, דבר הנאכל בה
דהיינו לחמי תודה הנאכלים בכל העיר כשלמים -
מקדשה
.
אף עזרה, דבר הנאכל בה מקדשה
. ושיירי מנחה נאכלים בעזרה, לפי שקדשי קדשים הם.
ומקשינן:
אטו לחמי תודה, בעזרה מי לא מיתאכלי
[וכי לחמי תודה נאכלים בירושלים בלבד ולא בעזרה], עד שאתה אומר שאי אפשר לקדש את העזרה בשתי תודות כיון שקידושה הוא בדבר הנאכל בה!?
אלא
כך תאמר: קידוש העזרה
כ
קידוש
ירושלים
:
מה ירושלים
, מתקדשת ב
דבר הנאכל בה, ו
אם
יוצא ממנה
הוא
נפסל
, דהיינו לחמי תודה, שנפסלים כשיצאו מחוץ לירושלים כשאר קדשים קלים -
אף
ה
עזרה
, מתקדשת ב
דבר הנאכל בה, ו
אם
יוצא ממנה נפסל
. והיינו שיירי מנחות הנפסלים ביוצא כשיצאו חוץ לעזרה ככל קדשי קדשים.
ומקשינן:
אי
מדמינן קידוש עזרה לקידוש ירושלים, אם כן נדמה גם לענין חמץ, ונאמר:
מה להלן
בקידוש ירושלים ב
חמץ
היא מתקדשת,
אף כאן
בקידוש עזרה ב
חמץ
היא מתקדשת!?
ומשנינן:
ותסברא
, וכי סבור אתה לדמות גם לענין זה!? והרי
מנחת חמץ מי איכא
, והרי אמרה תורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ"!?