Chékalim 3b — le Talmud en français

ואמר רבי אמי

בשם רבי שמעון בן לקיש

: האי דינא, שיש לכל שבלים הנוגעות בארץ דין לקט, ואוכלים אותם העניים מבלי צורך לעשר -

דבית שמאי היא!

שבית שמאי סוברים [במסכת פאה פרק שישי]: המפקיר חפציו רק לעניים חל ההפקר, והוי הפקר רק לעניים.

ולכן, השיבולים הנוגעות בארץ ניתנות לעניים, כדין לקט, ופטורים הם מהמעשר, למרות שאין זה הפקר לכל, אלא לעניים בלבד.

שהרי ברור הדבר שחלק מהשיבולים היה שייך לבעל השדה.

אך היות שקנסוהו חכמים להשאיר את כל השבלים הנוגעות בארץ לעניים, הרי הם כ"הפקר לעניים", דהוי הפקר, ופטור ממעשרות כדין הפקר.

אולם

אי

אם נאמר

כבית הלל

, הסוברים שאין הפקר חל עד שיפקיר לכולם, לעניים ולעשירים - אין נעשים כל השבלים הנוגעות בקרקע הפקר.

אלא,

עניים אוכלין

אותן,

ומעשרין!

וכיון שכן, מסתבר לומר שלא קנסו חכמים את בעל הבית ליתן את כל השבולים הנוגעות בארץ לעניים, כדי שלא יבואו לידי תקלה, שמא יסברו העניים שתורת לקט גמור עליהן, ופטורין מן המעשר.

ועל כן מתניתין היא כבית שמאי ולא כבית הלל.

[ביאור הסוגיה נערך לפי הר"ש במסכת פאה]

ואמר ליה רבי יוסי: שמענו שהוא פטור ממעשר

ל

דברי הכל

, אף לבית הלל -

משום קנסא!

היות שהפקר בית דין הוא הפקר גמור, ואפילו "הפקר לעניים" שלהם הוא הפקר גמור, ואפילו לבית הלל, ופטורין מן המעשר.

ולכן אפשר לקנוס את בעל השדה בכל השבלים הנוגעות בארץ וליתן את כולן לעניים, ומותר להם לאכול את הכל מבלי לעשר.

ושמעינן מינה דהפקר בי"ד הוי הפקר גם לפטור מן המעשר.

הלכה ג - מתניתין:

בחמשה עשר בו

[באדר]

שולחנות

["שולחנים" הם חלפני מטבעות שיושבים לפני שולחנות והכסף מונח על השולחן שלפניהם, וכאן נקראים גובי הכספים "שולחנות", על שם השולחנות שלפניהם],

היו יושבין במדינה

בירושלים [ולהרמב"ם מדינה פירושו כל ערי ישראל], כדי לגבות את מחצית השקל, ולהחליף מטבעות למטבע מחצית השקל לכל מי שצריך מטבע זה לצורך תרומת השקלים.

בכ"ה

באדר

ישבו

השולחנים

במקדש

[ולהרמב"ם מקדש היינו ירושלים ולא מקדש ממש], לפי שהתקרב הזמן של ראש חדש ניסן שבו מקריבין כבר מהתרומה החדשה, ולכך ישבו במקדש ולא במדינה, כדי שימהרו העם להביא, בראותם שהשולחנים כבר סיימו מלאכתם.

משישבו במקדש

-

התחילו למשכן

[ליקח משכונות] מאלו שלא הביאו שקלים מעצמן. שכן הדין, כל שאין מקיים מצוות מחצית השקל יורדים לנכסיו, וממשכנין אותו.

ונחלקו הראב"ד והר"ש משאנץ האם כופים את הציבור לקיים את מצות קרבנות הציבור [בתורת כהנים, פרשת אמור, פרשתא ז י]:

לדעת הראב"ד כופין את הציבור עד שיאמרו "רוצים אנחנו", ובכלל הכפיה לקיום המצוה ממשכנים על גביית השקלים.

ואילו הר"ש משאנץ סובר שגנאי הוא לציבור להיות קרבנם בהכרח, ואפילו אם אמרו כתוצאה מן הכפייה "רוצים אנחנו".

והסביר, שממשכנים רק כדי לזרזם במצוה שהם חפצים בה, ולא כאשר הם מסרבים לקיימה

את מי ממשכנין

על שלא הביא שקליו?

לוים, וישראלים, וגרים, ועבדים משוחררים

.

אבל לא

ממשכנים

את הנשים,

שהן פטורות ממחצית השקל.

כדכתיב "ונתנו איש כפר נפשו". איש ולא אשה.

וכן לא ממשכנים את

העבדים

, שאף הם אינם חייבין בשקלים, דילפינן בגזירה שווה "לה לה" מאשה.

ולא את

הקטנים

אפילו הביאו ב' שערות.

שלא נאמרה מצוות שקלים מדאורייתא אלא מבן עשרים ומעלה, כדכתיב בקרא.

וכל קטן שהתחיל אביו

שנה אחת

לשקול על ידו

[עבורו] אעפ"י שאינו מחויב -

שוב אינו פוסק

אביו מלשקול עבורו, עד שיגדל.

אין ממשכנין את הכהנים

שלא הביאו שקליהם, אף על פי שחייבין הם בתרומת השקלים,

מפני דרכי השלום

. וכדמפרש בגמרא, שאין זה כבוד לכהנים שימשכנו אותם, וסומכים עליהם שיביאו מעצמן.

אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל

שקלים לקרבנות ציבור

אינו חוטא!

לדעת בן בוכרי, לכתחילה פטורים הכהנים מתרומת השקלים, דכתיב "לכל העובר על הפקודים", ושבט לוי אינו נפקד.

והיה מקום לאסור על הכהנים להשתתף במחצית השקל, כי אם ישקול הכהן למרות שהוא פטור, הרי הוא משתתף בכל מנחות הציבור, ואפילו במנחות הנאכלות.

ואם כן, נמצא שכל המנחות הם גם "מנחת כהן", ומנחת כהן אינה נאכלת אלא נשרפת!

אלא, שבכל זאת מותר לו לתרום ואין הוא נחשב חוטא בכך, וכפי שיתבאר.

אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: לא כן

כדבריך.

אלא כל כהן שאינו שוקל

הרי הוא

חוטא

, לפי שגם הכהנים מחויבים בשקלים [ובגמרא ילפינן מנין לו כן].

אלא, שהכהנים דורשין מקרא זה

דלקמן

לעצמן

, שלא כדין, אלא להנאתן.

והכי דרשי: כתיב

"וכל מנחת כהן

-

כליל תהיה, לא תאכל"

, אלא תהיה נקטרת כולה על גבי המזבח.

ואומרים הכהנים:

הואיל ו

מנחת ה

עומר, ושתי הלחם

הבאים בחג השבועות,

ולחם הפנים

-

שלנו הם

אם נשקול את מחצית השקל, שהרי גם אנו שותפין בהם, כי גם הם באים מתרומת השקלים ככל קרבנות ציבור.

אם כן,

היאך

הם

נאכלין,

והא מנחת כהן הם?

אך באמת דרשה זו אינה נכונה, כיון שרק מנחה שהיא בבעלותו הבלעדית של כהן דינה להשרף כליל. ולא מנחת ציבור, שרוב בעליה אינם כהנים, לא חשיבא "מנחת כהן", ושפיר נאכלת.

גמרא:

שנינו במשנתינו:

אין ממשכנין את הקטנים.

ודייקינן: רק אין ממשכנין אותם,

הא לתבוע

שקלים מקטנים -

תובעין.

ואמרינן:

הדא דתימר

[זה שאמרת] שתובעין שקלים מן הקטנים הוא דווקא

בשהביא

כבר

שתי שערות

, שעל אף שמדאורייתא הוא פטור ממצות שקלים עד גיל עשרים, מכל מקום, מדרבנן, חייב הוא בשקלים, כל שהגיע לגדלות על ידי הבאת שתי שערות.

אבל אם לא הביא ב' שערות

-

לא בדא

[אינו בדין זה]. אלא אין תובעין ממנו. כי קטן ממש פטור אף מדרבנן ממצוות שקלים.

אולם

למשכן

-

אין ממשכנין אף על פי שהביא ב' שערות

, עד שיהיה בן עשרים שנה. כדכתיב בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'".

נמצא שלשה חילוקים בדבר:

א.

קטן שלא הביא ב' שערות - אין תובעין אותו כלל.

ב.

הביא ב' שערות - תובעין אותו ליתן שקלו, דנעשה בר חיובא במצות שקלים מדרבנן, אך אין ממשכנין אותו.

ג.

נעשה בן עשרים - נעשה בר חיובא במצות שקלים מדאורייתא, ולפיכך אף ממשכנין אותו.

שנינו במשנתינו: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום.

ומפרשינן:

כיני מתניתא

[כן צריך לפרש משנתינו] שאמרה

אין ממשכנין את הכהנים

מפני דרכי שלום, דהיינו

מפני דרך הכבוד

. שמצינו שחולקין כבוד לכהנים משום דכתיב בהו "וקדשתו", וכן משום שעבודת הקרבנות עליהם. ולכן אין יורדין לנכסיהם למשכנן.

שנינו במשנתינו:

אמר רבי יהודה העיד

בן בוכרי. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא.

אמר רבי ברכיה: טעמא דרבי יוחנן בן זכאי

הסובר שהכהנים חייבין לשקול, הוא מדכתיב "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל". ויליף מדכתיב

"זה יתנו"

. ז"ה בגימטריא י"ב. ללמדך, ש

י"ב שבטים יתנו

מחצית השקל, ושבט לוי בכללם. ומכאן שאף הכהנים שוקלים.

אמר

רב טבי בשם רב המנונה: כן

[כך]

משיבין חכמים לרבי יהודה

, שהעיד בשם בן בוכרי שאין הכהנים מביאין שקלים משום שמנחת כהנים אינה נאכלת, ועומר ושתי הלחם הרי נאכלין ואם יש לכהנים חלק במעות מנחות אלו היאך הם נאכלין, והלא מנחת כהן אינה נאכלת.

וכך משיבים לו חכמים על טענתו:

אין דומה קרבן ציבור לקרבן יחיד. שהרי מצינו חילוק ביניהם בדין חטאות המתות, כמבואר במסכת תמורה.

חטאת יחיד

שאבדה קודם הקרבתה, והפרישו בעליה חטאת אחרת במקומה, ושוב נמצאה החטאת הראשונה, הרי היא

מתה!

וזו היא אחת מ"חמש חטאות המתות", שנאמרו בהלכה למשה מסיני.

ואין חטאת ציבור

שאבדה והפרישו אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה,

מתה

.

הרי, שחלוקין קרבנות יחיד מקרבנות ציבור בדינם. ואם כן, הוא הדין יש לומר:

דווקא

מנחת היחיד

של כהן היא ד

קריבה כליל

ואינה נאכלת. אך

אין מנחת הציבור קריבה כליל

אפילו היא של כהנים.

וכיון שכן אף אם יש לכהנים חלק במנחות הציבור מותר לאוכלה, וממילא אין סיבה להפקיע את הכהנים ממצוות מחצית השקל.

ומקשינן:

וקשיא

: וכי

משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו!?

הרי רבי יהודה הסובר שכהנים אינם שוקלים, סובר שחטאת ציבור נמי מתה.

דתנן במסכת יומא, שחכמים אומרים

אין חטאת ציבור

שאבדה ונמצאה

מתה,

ואילו

רבי יהודה אומר: תמות

.

וכיון שרבי יהודה עצמו סובר שאף חטאת ציבור מתה, לא מצאנו חילוק בין קרבן ציבור ליחיד, ושוב יש מקום לטענתו של רבי יהודה שכהנים אינם שוקלים.

והגם שלפי רבי יוחנן בן זכאי, החולק עליו וסובר שכהנים שוקלים לא תקשי קושיתו של רבי יהודה, כיון שהוא סובר כחכמים המחלקין בין יחיד לציבור. מכל מקום, כלפי רבי יהודה עצמו אין זה תשובה.

ואינון מתיבין ליה

[כן גירסת הראשונים]:

מקשים חכמים לרבי יהודה, הסובר שכהנים אינם שוקלים, ומכל מקום כהן השוקל אינו חוטא ומקבלים שקליו:

אמאי, וכי

זו לא נדבת יחיד היא!?

כיון שאין הכהנים חייבים כשאר הציבור להביא שקלים, אם כן כשנדבו מרצונם היאך מביאין מאותם שקלים קרבנות ציבור, הא נדבת יחיד היא, והוי חולין בעזרה?

והוא

רבי יהודה -

מותיב לן

[משיב לנו]:

כיון שנמסרה

התרומה של הכהנים

לציבור

-

כמי שהיא נדבת ציבור

היא, ולא נדבת יחיד. שהמוסר תרומתו לציבור שוב הוי מעות הציבור, ושפיר אפשר להביא קרבנות ציבור מהן.

כתיב "כל העובר על הפקודים

מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'".

ונחלקו

רבי יהודה ורבי נחמיה

בפירושו של מקרא זה.

חד אמר

: "כל העובר" היינו

כל דעבר בימא

[כל שעבר בים סוף]

"יתן"

. ואף הכהנים והלוים עברו בים סוף. ולכן הם בכלל מצות השקלים.

[ומה דכתיב "כל הפקודים", אף ששבט לוי לא נפקדו עם שבטי ישראל, פירושו, בין אותן שנמנו לבדן ובין אותן שנמנו עם ישראל].

וחרנא

[האחר - השני]

אמר

: "כל העובר" -

כל דעבר על פיקודייא "יתן"

. והיינו אותם שנפקדו יחד. להוציא כהנים ולויים שלא נמנו יחד עם ישראל.

מאן דאמר כל דעבר בימא יתן

-

מסייע לרבי יוחנן בן זכאי

הסובר שכהנים ולוים שוקלים. כיון שאף הם עברו בים סוף.

ו

מאן דאמר כל דעבר על פיקודייא יתן

-

מסייע לבן בוכרי

הסובר שכהנים אינם שוקלים, שהרי לא נפקדו בכלל ישראל.

הלכה ד - מתניתין:

א.

אע"פ שאמרו

[במשנה הקודמת]:

אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים

על מצות השקלים.

אבל

, מכל מקום,

אם שקלו

-

מקבלין מידן

. ובלבד שימסרו לציבור לגמרי, כדאמרינן לעיל גבי הכהנים. ב.

הנכרי והכותי ששקלו

-

אין מקבלים מהן

.

ו

כן

אין מקבלים מידם קני זבין וקני זבות

[תורים ובני יונה שמביאין זבין וזבות לקרבן אחר ספירת הנקיים, אחד לחטאת ואחד לעולה],

וקני יולדות

, שמביאה יולדת עניה לקרבנה אחר מלאות ימי טהרתה,

וחטאות וא שמות.

ג.

זה הכלל

:

כל

קרבן

שנידר ונידב

למזבח - שאפשר להביאו בנדבה, כעולות ושלמים,

מקבלין מידם

. דתניא: "איש איש" לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

וכל שאינו נידר ונידב

למזבח, כחטאות ואשמות, וכל אלו שהוזכרו לעיל,

אין מקבלין מידן

, אפילו אם ראוין הם לבדק הבית.

וכן מפורש על ידי עזרא

, שאפילו נידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מהם.

שנאמר

בעזרא בשעה שבנה את בנין המקדש, ורצו הגוים יושבי הארץ לסייע בידם ולהשתתף בבנין, שהשיב להם:

"לא לכם ולנו לבנות בית

בשותפות

לאלוהינו

. ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים".

הרי שאין מקבלין מהם נדבות לבדק הבית.