Chabbat 99b — le Talmud en français

אלא אם כן עשו לה

במרחק מה מן הבור

מחיצה גבוה עשרה טפחים

, ועומד הממלא מלפנים המחיצה, ולשם הוא מביא את המים.

ואין שותין הימנה בשבת

. כלומר, אסור לעמוד על שפת הבור שהיא רשות הרבים, ולשאוב מן הבור בכלי, ולהטות ראשו כנגד חלל הבור ולשתות מן הכלי. וגזירה היא שגזרו חכמים, שמא ימשוך את הכלי אצלו,

אלא אם כן הכניס לה

[מעל הבור] את

ראשו ורובו

.

ובור וחולייתו מצטרפין לעשרה,

לעשות את הבור רשות היחיד, ולאסור את כל אלו.

בעא מיניה רב מרדכי מרבה

: אם היה

עמוד ברשות הרבים, גבוה עשרה

טפחים

ורחב ארבעה

על ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד,

וזרק

חפץ מרשות הרבים,

ונח על גביו

של עמוד, וקודם שנח על גבו של עמוד, יצא החפץ אל האויר שכנגד רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, שהוא "מקום פטור",

מהו

שיתחייב?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, הרי עקירה באיסור

[ברשות הרבים], ו

הרי הנחה באיסור

ברשות היחיד, ואף שעבר החפץ ב"מקום פטור", אין זה מפסיד את ההכנסה מרשות הרבים אל רשות היחיד, וחייב.

או דילמא, כיון דממקום פטור קאתיא

[היות והגיע החפץ לרשות היחיד מ"מקום פטור", שהרי עבר דרך האויר שלמעלה מעשרה],

לא

יהא חייב?

אמר ליה

רבה לרב מרדכי:

מתניתין היא

, משנתנו היא, וכפי שיתבאר!

אתא

רב מרדכי,

שייליה

גם

לרב יוסף

, ו

אמר

ליה

אף הוא:

מתניתין היא!

אתא

רב מרדכי,

שייליה

גם

לאביי

, ו

אמר ליה

אף הוא:

מתניתין היא!

אמר להו

רב מרדכי:

כולכו, ברוקא דהדדי תפיתו

[כולכם רוק אחד אתם רוקקים]!

אמרו ליה

לרב מרדכי:

ואת לא תסברא

[וכי אתה אינך סבור] שממשנתנו יש לפשוט את ספקך!?

והתנן

במשנתנו: והסלע,

הנוטל מהן, והנותן על גבן, חייב.

הרי שהוא חייב, אף על פי שאי אפשר ליתן על גבו של סלע מבלי שיעבור תחילה במקום פטור.

אמר להו

רב מרדכי: ממשנתנו אין לפשוט את ספיקי, כי

דילמא מתניתין

מדברת

ב

נתן עליו

מחט

, שכדי ליתנה על העמוד אין צורך להגביהה לאויר שלמעלה מעשרה שהוא מקום פטור.

ומקשינן:

מחט נמי, אי אפשר דלא מידליא פורתא

, אי אפשר ליתנה על העמוד הגבוה עשרה מבלי להגביהה קצת באויר שמעל רשות הרבים קודם שיניחנה על הסלע!?

ומשנינן: מדובר באופן

דאית ליה

לסלע

מורשא

. כלומר, משנתנו עוסקת בסלע שרוב שטחו הוא למעלה מעשרה, אבל יש לו בליטה כעין קרן שהיא נמוכה מעשרה טפחים, ובאותו מקום הניח את המחט. וגם מקום זה, על אף שהוא למטה מעשרה נחשב כרשות היחיד, כדין "חורי רשות היחיד", כיון שאינו בעצמו מקום חשוב.

אי נמי,

יש לפרש את משנתנו, בכגון

דרמיא בחריצה

[הניח את המחט בחריץ שבסלע] שהוא בתוך עשרה, וכדי להכניס את המחט בחריץ שבשפת הסלע, אינו צריך להגביהה למעלה מעשרה טפחים, ולא באה המחט מ"מקום פטור".

אמר רב מישא, בעי

[נסתפק]

רבי יוחנן: כותל ברשות הרבים גבוה עשרה

טפחים,

ואינו רחב ארבע

[

ה

] טפחים,

ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד

, כלומר,, הקיף בכותל זה את כל הכרמלית ועשאה לרשות היחיד,

וזרק

מרשות הרבים,

ונח על גביו

של כותל, שהוא עצמו אין בו שיעור רוחב רשות היחיד,

מהו

שיתחייב?

מי אמרינן, כיון ד

הכותל עצמו הרי

אינו רחב ארבעה

טפחים, אם כן

"מקום פטור" הוא

, ככל מקום שיש לו מחיצות ואינו רחב ארבעה על ארבעה טפחים.

או דילמא, כיון ד

כותל זה

עשאו

לכרמלית שתהיה

רשות היחיד,

רשות היחיד

כמאן

דמלי דמיא

[כאילו מליאה היא בחפצים], ומצטרף מילוי זה לרוחבו של כותל לעשות את הכותל עצמו לרשות היחיד, שייחשב כאילו הוא רחב ארבעה?

אמר עולא: קל וחומר

, אם

לאחרים,

לכרמלית שהקיפה,

עושה

הכותל

מחיצה

, לעשותה רשות היחיד,

לעצמו לא כל שכן

שיעשה מחיצה, שיהיה נכלל הכותל ברשות היחיד.

איתמר נמי: אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן

:

כותל ברשות הרבים, גבוה עשרה ואינו רחב ארבע

[

ה

],

ומוקף לכרמלית,

ועשאו רשות היחיד, הזורק ונח על גביו, חייב

. כי הרי קל וחומר הוא: אם

לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן

;.

בעי רבי יוחנן: בור

שהיה עמוק

תשעה

טפחים בלבד שאינו רשות היחיד,

ועקר ממנו חוליא והשלימה

בזה

לעשרה

טפחים ונעשה הבור רשות היחיד, והוציאה לרשות הרבים. ונמצא, שקודם העקירה עדיין לא היה המקום רשות היחיד, ועל ידי העקירה נעשה המקום לרשות היחיד,

מהו

שיתחייב משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים?

עקירת חפץ ועשיית מחיצה

[כלומר, עשיית הבור למקום מוקף מחיצות, ולרשות היחיד]

בהדי הדדי קאתו

[ביחד הם באים] -

מיחייב

או לא מיחייב

.

ואם תימצי לומר, כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא

[בתחילה קודם העקירה, אלא ביחד הם באים],

לא מיחייב

.

עדיין יש להסתפק:

בור

שהיה עמוק

עשרה

טפחים,

ונתן לתוכה חוליא

שהביא מרשות הרבים

ומיעטה

מעשרה, ונמצא שקודם ההנחה היה הבור רשות היחיד לחייבו, ועם ההנחה נסתלקה הרשות,

מהו?

הנחת חפץ וסילוק מחיצה

[כלומר, סילוק המחיצה שעשאתו לרשות היחיד, וסילוק הרשות]

בהדי הדדי קאתו

-

מיחייב או לא מיחייב

.

כלומר, אף אם תמצי לומר באופן הראשון, שאין אנו מתייחסים למצב החדש שנוצר עם העקירה, אלא למה שהיה קודם העקירה, [ולכן פטור הוא], אין להכריח מזה, שאם הניח חפץ ברשות היחיד ועל ידי ההנחה נסתלק מהמקום דין רשות היחיד שהוא חייב משום שקודם ההנחה היה כאן רשות היחיד, ואף שנוצר על ידי ההנחה מצב חדש. אלא עדיין יש להסתפק: שמא מכל מקום פטור הוא כיון שעל ידי ההנחה נסתלקה המחיצה.

ומקשינן: מה נסתפק רבי יוחנן, והרי

תיפשוט ליה מדידיה

[מדברי עצמו יש לפשוט ספק זה]!?

ד

הרי

תנן: הזורק ארבע אמות

ברשות הרבים, ונח

ב

פני

כותל

העומד ברשות הרבים: אם בגובה

למעלה מעשרה טפחים

נח, שהוא אויר "מקום פטור", הרי זה

כזורק באויר

, ופטור. ואם נח בפני הכותל

למטה מעשרה

טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה

כזורק בארץ

, וחייב.

והזורק בארץ

ארבע אמות

, הרי זה

חייב

.

והוינן בה

: למה מתחייב הוא כשהגיע בכותל למטה מעשרה טפחים,

והא לא נח

שם בפני הכותל, ולמה הוא מתחייב!?

ואמר רבי יוחנן: בדבילה שמינה שנינו

, שהיא נדבקת בפני הכותל.

ו

השתא תיקשי:

אמאי

חייב הוא,

והא קא ממעט

הדבילה

מארבע אמות?

כי הרי משנדבקה בכותל נתמעט המרחק ממקום הזריקה, ושוב אינו ארבע אמות, כי המשנה הרי עוסקת אפילו בכגון שיש ממקום הזריקה ועד הכותל ארבע אמות מצומצמות, ומשנדבקה שוב אין שם ארבע אמות, ולמה הוא חייב!?

אלא בהכרח, מיעוט שנעשה על ידי המעשה המחייב בעצמו, אינו חשוב כאילו כבר היה בשעת המעשה המחייב, ואנו דנים לגבי המעשה המחייב כאילו עדיין לא נתמעט, ונפשט ספיקו של רבי יוחנן בהנחה וסילוק מחיצה, מדברי עצמו!?

ומשנינן: אין הנידון דומה לראיה, כי

התם,

גבי דבילה,

לא מבטל

ליה

, אין הוא מבטל את הדבילה שם לגבי הכותל ודעתו ליטלנה משם, ואין זה מיעוט. ואילו

הכא,

גבי חוליא שנתנה בבור,

מבטל

הוא

ליה

לחוליא לגבי בור, והוא מיעוט.

בעי רבא: זרק

מרשות הרבים דף שהוא רחב ארבעה על ארבעה טפחים,

ונח

הדף

על גבי

יתידות

דקות שהיו נעוצות ברשות הרבים גבוהות עשרה טפחים אך אינן רחבות ארבעה טפחים, ובזריקה זו נעשה תחת הדף רשות היחיד, כי "פי תקרת הדף יורד וסותם",

מהו

להתחייב על זריקה זו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד? ודנה הגמרא:

מאי קמיבעיא ליה

לרבא? אם תאמר שהוא הסתפק בדין

הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו

, אם הוא חייב, וספיקו היה על הנחת הדף אם הוא חייב עליה -

הרי

היינו

ספיקו

דרבי יוחנן

, ומה לו לרבא להסתפק עוד בזה.

ומשנינן:

כי קמיבעיא ליה לרבא, כגון דזרק דף, וחפץ על גביו, מאי?

האם יתחייב על החפץ משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

כלומר, אם תמצי לומר בהנחת חפץ ועשיית מחיצה כאחד שאינו מתחייב, ומשום כך על הדף ודאי שאינו מתחייב, מכל מקום, מה יהא דינו להתחייב על החפץ. וצדדי הספק הם:

כיון

דבהדי הדדי קאתו

[באין כאחת הנחת החפץ ועשיית המחיצה תחתיו],

כהנחת חפץ ו

אחר כך

עשיית מחיצה דמי,

שאינו חייב עליה.

או דילמא, כיון דלא אפשר דלא מידלא פורתא והדר נייח

[אי אפשר שלא יוגבה החפץ מעט בהנחת הדף ושוב נח על הדף],

כעשיית מחיצה ו

אחר כך

הנחת חפץ דמי

, ומחייב? ומסקינן:

תיקו

.

אמר רבא: מים

העומדים

על גבי מים

, אף שאינם נחים שם מתנועתם,

היינו הנחתן

לחייב את העוקר מקצתם משם. אבל

אגוז על גבי מים

, שאינו נח שם מתנועתו,