Chabbat 100a — le Talmud en français

לאו היינו הנחתו

להתחייב על עקירתו משם.

בעי רבא: אגוז

שהיה מונח

בכלי, ו

אולם ה

כלי

היה

צף על גבי מים

שאינו חשוב כמונח משום שהוא נע ונד, ועקר את האגוז והוציאו, האם חייב הוא?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: בתר אגוז אזלינן

, כלומר, האם יש להתיחס לאגוז איך שהוא ביחס לכלי,

והא נייח

, והרי חשוב הוא כמונח בכלי, ואם כן הוא חייב.

או דילמא: בתר כלי אזלינן

, כלומר, אין מתיחסים לאגוז בפני עצמו אלא לכלי עם האגוז ביחד,

והא לא נייח

, הרי שניהם יחד אין הם נחים, ואם כן הוא פטור. ומסקינן:

תיקו!

עוד מבארת הגמרא:

שמן

שהיה צף

על גבי יין

או מים, ועקר את השמן מעליו, והוציאו, דין זה תלוי ב

מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן

.

דתנן

במסכת טבול יום:

שמן

של תרומה

שצף על גבי יין

של תרומה,

ונגע טבול יום

, הפוסל את התרומה במגעו,

בשמן

, הרי זה

לא פסל אלא

את ה

שמן

בלבד. כי אין הוא נחשב נוגע אלא בשמן בלבד, והשמן אין בכחו לטמאות את היין, כי הוא עצמו פסול הוא, ולא טמא שיהא בכחו לטמא אחרים.

רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם חיבור זה לזה

, ונפסלו שניהם כאחד.

וכן בעניננו, לדעת חכמים אין הוא חייב על לקיטת השמן, כי השמן על היין כאגוז על גבי המים. ואילו לרבי יוחנן בן נורי הוא חייב עליו כמים על גבי המים.

אמר אביי: בור ברשות הרבים

, שהיה

עמוקה עשרה

טפחים

ורחבה שמונה

[על ארבעה] טפחים בצמצום,

וזרק

מרשות הרבים

לתוכה מחצלת

, הרי זה

חייב

, שהרי הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. אבל אם

חילקה במחצלת

, כלומר, זרק לתוכה מחצלת במאונך, וחילקה המחצלת את הבור באופן שמכל צד של המחצלת אין כאן ארבעה טפחים, הרי זה

פטור

-

כי הרי שוב אין כאן רשות היחיד שהיא אינה פחותה מארבעה על ארבעה טפחים, וממילא נפטר אף על זריקת המחצלת עצמה, כי בהנחה וסילוק מחיצה כאחת הרי הוא פטור.

ומבארת הגמרא:

לאביי דפשיטא ליה, דמחצלת מבטלא מחיצה

ושוב אינה רשות היחיד,

כל שכן חוליא

[הכניס חוליא מרשות הרבים לבור עמוק עשרה, ומיעטו בכך מעומק עשרה טפחים]

דמבטלא מחיצה

ובטל מן הבור תורת רשות היחיד, שהרי מבטל הוא את החוליא שם.

ואילו

לרבי יוחנן, דמיבעיא ליה

גבי

חוליא

שהוא מבטל לגבי הבור, הרי

מחצלת פשיטא

ליה

דלא מבטלא מחיצתא

, ועדיין הבור רשות היחיד הוא, כי אינו מבטל את המחצלת לבור.

ואמר אביי: בור ברשות הרבים

, שהיה

עמוקה עשרה

טפחים

ורחבה ארבעה

על ארבעה טפחים: אם היה הבור

מלאה מים, וזרק לתוכה

חפץ כלשהוא מרשות הרבים, הרי זה

חייב

, ואין אומרים: כיון שמלא הוא הבור, אין זו רשות היחיד, כי המים מבטלים את המחיצות.

אבל אם היתה

מלאה פירות, וזרק

מרשות הרבים

לתוכה

חפץ כל שהוא, הרי זה

פטור

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

מים לא מבטלי מחיצתא

, אבל

פירות מבטלי מחיצתא

.

תניא נמי הכי

, שמים אינם מבטלים את המחיצה. דתניא,

הזורק מן הים

שהוא כרמלית

לאיסרטיא

[היא "סרטיא" דלעיל ו א. והיא מסילה שהולכים בה מעיר לעיר], שהיא רשות הרבים,

ומן

[או מן]

האיסרטיא

לים

, הרי זה

פטור

, כי הרי לא הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד אלא לכרמלית.

רבי שמעון אומר: אם יש

בים

במקום שזרק

את החפץ לשם, גומא מיוחדת לבדה שהיא

עמוק

עשרה

טפחים

ורחב ארבעה

על ארבעה טפחים, הרי זה

חייב.

כי גומא זו רשות היחיד היא. הרי למדנו מדבריו של רבי שמעון, שאין המים מבטלים את מחיצות המקום.

מתניתין:

הזורק

חפץ

ארבע אמות

ברשות הרבים, ונח החפץ

ב

פני

כותל

העומד שם:

אם פגע בכותל

למעלה מ

גובה

עשרה טפחים

מקרקע רשות הרבים, שהוא "מקום פטור" כי אין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים, הרי זה

כזורק באויר

למעלה מעשרה טפחים, שהוא פטור.

ואם פגע בכותל

למטה מ

גובה

עשרה טפחים

מקרקע רשות הרבים, הרי זה

כזורק בארץ

, וחייב.

הזורק בארץ

ברשות הרבים

ארבע אמות

, הרי זה

חייב

.

גמרא:

ומקשינן: למה מתחייב הוא כשפגע החפץ בכותל למטה מעשרה טפחים,

והא לא נח

החפץ כשפגע בכותל.

אמר

פירש

רבי יוחנן: בדבילה שמינה

שזרקה על פני הכותל ונדבקה בו

שנינו

, שהרי נחה.

נחלקו רבי מאיר וחכמים בעירובין יא ב, בדין "כיפה" לענין מזוזה, והוא שער העשוי בעיגול ככיפה, שאין בפתחו הפתוח גובה עשרה טפחים ברוחב ארבעה טפחים, שהוא שיעור "פתח" לחייב במזוזה, אך יש בבנין שמסביב לפתח כדי לחוק ולהשלים את הפתח לשיעור הראוי. לדעת רבי מאיר "חוקקין להשלים", כלומר, רואין כאילו נחקק הכותל שמסביב לשער ונשלם שיעור "פתח", והרי הוא חייב במזוזה. ואילו לדעת חכמים "אין חוקקין להשלים", ואין השער חייב במזוזה.

אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא: זרק

חפץ מרשות הרבים לעבר הכותל

למעלה מעשרה

טפחים,

והלכה

החפץ

ונחה

שם

בחור כל שהוא,

שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים, והיה בעובי הכותל כדי להרחיב את החור ולעשותו רחב ארבעה על ארבעה טפחים ולהיות שם רשות היחיד, כעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה העומד ברשות הרבים, שהוא רשות היחיד:

באנו

בזה

למחלוקת רבי מאיר ורבנן

שנחלקו בשער העשוי ככיפה ואין בו שיעור פתח, ויש שם כדי לחקוק ולהשלים לשיעור פתח, אם הוא חייב במזוזה:

לרבי מאיר, דאמר

שם

חוקקין להשלים

, הרי זה

מיחייב

משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, כי רואים אנו את החור שבכותל כאילו חקקוהו והרחיבוהו לרוחב ארבעה על ארבעה טפחים, ונעשה שם רשות היחיד.

ואילו

לרבנן, דאמרי

שם

אין חוקקין להשלים, לא מיחייב.

שהרי אין בחור שיעור רשות היחיד, שהיא ארבעה על ארבעה טפחים.

תניא נמי הכי

: אם

זרק למעלה מעשרה

טפחים,

והלכה ונחה בחור כל שהוא

שבכותל, ויש שם כדי להרחיבו ולעשותו רחב ארבעה על ארבעה טפחים:

רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין

. ולשיטתם הוא, שנחלקו גבי מזוזה אם "חוקקין להשלים".

אמר רב יהודה אמר רב

:

א. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה בקו ישר, ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד.

ב. אם לא היו מחיצות המקום עולות בקו ישר, אלא

תל

ברשות הרבים

המתלקט

לגובה

עשרה

טפחים

מתוך ארבע

אמות, כלומר, שהיה שיפועו תלול באופן כזה, שכבר מתנשא התל לגובה עשרה טפחים עד שהוא מגיע לארבע אמות,

וזרק, ונח על גביו

, הרי זה

חייב

, וכאילו היה התל זקוף ועולה בקו ישר. אבל אם אין התל מתנשא לגובה עשרה טפחים אלא עד שמגיע ליותר מארבע אמות, אין זה רשות היחיד, אלא הרי הוא כשאר רשות הרבים, ומשום דניחא תשמישו להילוך.

מבוי המוקף משלושת רוחותיו במחיצות, ופרוץ ברוח רביעית לרשות הרבים, אסרו חכמים לטלטל בו ארבע אמות, עד שיעמיד בפתחו לחי או קורה, כדי שלא יבואו להחליף ולהתיר טלטול ארבע אמות ברשות הרבים.

תניא נמי הכי: מבוי ש

היה גובה הקרקע ברשות הרבים הסמוכה לפתח המבוי

שווה לתוכו

של מבוי, בסמוך לפתחו,

ונעשה מדרון לרשות הרבים.

והיינו, שרק בסמוך לכניסה היתה קרקעית המבוי שוה בגובהה לקרקעית המבוי, אבל בהמשך המבוי היתה קרקעיתו של המבוי גבוהה מהשטח הסמוך לרשות הרבים, ולכן, הוצרכו לשפע את קרקעית המבוי, לעשותה כמדרון המשפע והולך לכיוון רשות הרבים.

או

שהיה מפלס קרקעיתו של המבוי לצד פתחו הסמוך לרשות הרבים

שוה

בגובהו

לרשות הרבים, ונעשה מדרון לתוכו.

כלומר, שהיתה רשות הרבים גבוהה מהקרקעית של תוכו של המבוי, באופן שלצד פתחו של מבוי היתה קרקעיתו של המבוי שוה לרשות הרבים, ורק לאחר אמה או חצי אמה בתוך המבוי התחילה קרקעיתו לשפע, כמדרון המשפע והולך לצד תוכו של המבוי -

אותו מבוי, אינו צריך לא לחי ולא קורה

, כי גובה המדרון נחשב כמחיצה רביעית.

רבי חנינא בן גמליאל אומר: תל המתלקט

בגובהו לפי היחס של

עשרה

טפחים גובה

מתוך ארבע

אמות אורך,

וזרק

חפץ מרשות הרבים,

ונח על גביו

של התל, הרי זה

חייב,

כיון שנחשב גובהו של התל כרשות היחיד.

מתניתין:

זרק

חפץ ברשות הרבים

לתוך ארבע אמות

מן המקום שהוא עומד,

ונתגלגל חוץ לארבע אמות

, הרי זה

פטור

.

ואם זרק

חוץ לארבע אמות, ונתגלגל,

אפילו קודם שנפל לארץ,

לתוך ארבע אמות

, הרי הוא

חייב

.

גמרא:

ומקשה הגמרא על האמור בסיפא, שחייב על החפץ שהיה חוץ ארבע אמות ונתגלגל לתוכם:

והא לא נח

החפץ חוץ לארבע אמות, ולמה הוא חייב!?

אמר

תירץ

רבי יוחנן: והוא שנח

החפץ חוץ לארבע אמות

על גבי משהו

.

תניא נמי הכי

כדברי רבי יוחנן, שאם לא נח החפץ כלל, אין הוא חייב. דתניא,

זרק

חפץ

חוץ לארבע אמות, ו

לא נח החפץ מתנועתו כלל, ו

דחפתו הרוח והכניסתו, ואף על פי שחזרה והוציאתו

, הרי זה

פטור

.

אבל אם

אחזתו הרוח משהו

, כלומר, אם נח החפץ מתנועתו מעט על ידי הרוח חוץ לארבע אמות,

אף על פי שחזרה

הרוח

והכניסתו

לתוך ארבע אמות, הרי זה

חייב

.

אמר רבא

: נחלקו רבי עקיבא וחכמים במשנה בתחילת הפרק, בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אם הוא חייב, ודעת חכמים שאינו חייב, ומשום שאין אומרים "קלוטה כמי שהונחה דמיא". ואל תאמר שלא נחלקו חכמים על רבי עקיבא אלא כשנקלט החפץ באויר יותר מגובה שלשה טפחים מעל קרקע רשות הרבים, אבל תוך שלשה טפחים לא נחלקו. אלא, אפילו

תוך שלשה

טפחים לקרקע רשות הרבים,

לרבנן,

הסוברים "קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא",

צריך הנחה על גבי משהו

, ואינו חייב, אפילו אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למטה משלשה טפחים -

וכן יש בדין זה נפקא מינה לזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ומשעבר ארבע אמות הגיע לתוך שלשה טפחים, ונזכר בשגגתו עד שלא נח, שהוא פטור, כיון שאין תחלתו וסופו שגגה, ואין אומרים: עד שלא נזכר כבר הוה ליה מונח.

יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא

[יושב היה מרימר ואומר שמועה זו משמו של רבא]:

אמר ליה רבינא למרימר

: