Chabbat 97a — le Talmud en français

ומקשה הגמרא: האיך אמר רבי יהודה בן בתירה על רבי עקיבא שהוא מגלה מה שהסתירה תורה?

ואלא הא גמר

רבי עקיבא

גזירה שוה

[הרי בגזירה שוה למד רבי עקיבא כן], ואם כן אין זה מכוסה, אלא כמפורש הוא!?

ומשנינן: רבי יהודה בן בתירה

גזירה שוה

זו

לא גמר

[לא קיבלה מרבו], ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

שואלת הגמרא לדעת רבי יהודה:

אלא,

צלפחד עצמו, שאמרו עליו בנותיו "כי בחטאו מת",

מהיכא הוה

[מנין היה]? כלומר, מה היה חטאו!?

ומשנינן: צלפחד

מ

אותם שנאמר בהם [במדבר יד מד]

"ויעפילו

לעלות אל ראש ההר. ויכום ויכתום עד החרמה",

הוה

.

מוסיפה הברייתא:

כיוצא בדבר,

כאותה תוכחה שאמר רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא,

אתה אומר

: כתיב גבי מרים ואהרן שדיברו לשון הרע במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח,

"ויחר אף ה

'

בם וילך

",

מלמד

הכתוב שכלל גם את אהרן יחד עם מרים שנצטרעה, בחרון אף ה',

שאף אהרן נצטרע

על אותו לשון הרע שדיברו במשה,

דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא

לרבי עקיבא:

עקיבא! בין כך ובין כך

[בין אם אכן כדבריך כן הוא, ובין אם לאו],

אתה עתיד ליתן את הדין

:

כי

אם כדבריך

, הרי

התורה כסתו

לאהרן,

ואתה מגלה אותו. ואם לאו, אתה מוציא

;

לעז על אותו צדיק

[אהרן].

ו

מקשינן:

ואלא הכתיב "בם

", ומשמע שאף באהרן חרה אפו וגם הוא נצטרע.

ומשנינן:

ההוא

חרון אף,

בנזיפה בעלמא

היה.

תניא כמאן דאמר

[רבי עקיבא], ש

אף אהרן נצטרע.

דכתיב

באותה פרשה

"ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת

", ו

תנא

בברייתא: מה הוא "ויפן"? -

שפנה

אהרן

מצרעתו

[נתרפא הימנה].

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים, לוקה בגופו

.

דכתיב

בעת שציוה הקב"ה את משה לילך לגאול את בני ישראל ממצרים, שאמר משה:

"והן לא יאמינו לי

ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'".

וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל

[גלוי היה וידוע לפניו יתברך, שיאמינו ישראל]. ולכן,

אמר לו

הקב"ה למשה:

הן

, בני ישראל,

מאמינים בני מאמינים

הם,

ו

אילו

אתה, אין סופך להאמין

.

ומפרש ריש לקיש:

הן מאמינים, דכתיב

כשבא משה אל בני ישראל במצרים,

"ויאמן העם

".

בני מאמינים

, דכתיב גבי אברהם בברית בין הבתרים

"והאמין בה

'". אבל

אתה, אין סופך להאמין. שנאמר

למשה ואהרן על דבר מי מריבה

"יען לא האמנתם בי

".

וממאי דלקה

משה על שחשד בישראל שלא יאמינו!? משום

דכתיב

באותה פרשה, "ויאמר ה' לו עוד:

הבא נא ידך בחיקך

, ויבא ידו בחיקו, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג".

אמר רבא: ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא

[ויש אומרים רבי יוסי ברבי חנינא הוא שאמר]:

מדה טובה, ממהרת לבוא ממדת פורענות

.

דאילו במדת פורענות

, כשלקה משה בצרעת,

כתיב "ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג

", ומשמע: לכשהוציאה נעשית ידו מצורעת, אבל כשהיתה בחיקו עדיין לא נצטרעה.

ואילו במידה טובה,

כשנתרפא משה,

כתיב "ויוציאה מחיקו, והנה שבה כבשרו

", ומשמע כי כבר

מחיקו הוא דשבה כבשרו

.

כתיב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן, קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן. ויקרא גם פרעה חכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם. וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים,

ויבלע מטה אהרן את מטותם

".

אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס

היה. כלומר, לא כשהיה תנין אכל את תניניהם, אלא לכשחזר ונעשה מטה, נוסף עוד נס, שאכל המטה של אהרן את המטות שלהם.

שנינו במשנה:

מרשות היחיד לרשות היחיד

דרך רשות הרבים ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים:

א. רשות הרבים אינה תופסת בגובה אלא אויר עד עשרה טפחים. אבל האויר שלמעלה מעשרה טפחים הוא "מקום פטור".

ב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, חייב אפילו כשהעביר למעלה מעשרה טפחים, על אף שהאויר הזה "מקום פטור" הוא.

בעי רבה

: האם דוקא כשזרק דרך אויר רשות הרבים

למטה מ

גובה

עשרה

טפחים שהוא אויר רשות הרבים הוא ד

פליגי

רבי עקיבא וחכמים,

ובהא פליגי: דמר,

רבי עקיבא,

סבר "קלוטה

באויר רשות הרבים

כמה שהונחה

דמיא", ונתחייב משום זורק מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומר,

רבנן,

סבר

[י]

לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה

דמיא.

אבל

אם זרק דרך

למעלה מעשרה

טפחים בגובה אויר רשות הרבים, שלא נקלטה באויר רשות הרבים, ואי אפשר לחייבו משום זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואפילו אם "קלוטה כמי שהונחה דמיא",

דברי הכל

ואפילו לרבי עקיבא הוא

פטור

.

ו

דכולי עלמא, בין רבי עקיבא ובין חכמים,

לא ילפינן

לחייב את ה

זורק

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למעלה מעשרה,

ממושיט

. ומשום שעבודת הלויים במשכן היתה דרך הושטה ולא דרך זריקה, וכמבואר במשנה. ולכך אין הם מחייבים למעלה מעשרה טפחים.

או דילמא,

דוקא כשזרק בגובה

למעלה מעשרה

טפחים בגובה רשות הרבים הוא ד

פליגי

חכמים ורבי עקיבא, ולדעת חכמים אינו חייב.

ובהא פליגי, דרבי עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט

, ומשום דין "מושיט" הוא מחייבו.

ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט

לחייבו על זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מ"מושיט".

אבל,

אם זרק

למטה מעשרה, דברי הכל חייב

מדין "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים".

מאי טעמא?

-

אמרינן "קלוטה כמה שהונחה דמיא"

אפילו לדעת חכמים.

ואמר רב יוסף: הא מילתא, איבעיא ליה

נמי

לרב חסדא. ופשטה ניהליה רב המנונא מהא

[ספק זה נסתפק אף לרב חסדא, ופשט לו רב המנונא מהברייתא], דתניא:

מרשות היחיד לרשות היחיד, ועובר ברשות הרבים עצמה

[והגמרא תפרש מיד],

רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים

.

ו

מדקאמר "ברשות הרבים עצמה

", הרי

פשיטא

, שבברייתא זו

למטה מעשרה

ברשות הרבים

פליגי

, והיינו "ברשות הרבים עצמה".

ובמאי

, באיזה אופן נחלקו?

אילימא

במעביר

דרך הילוכו ברשות הרבים, ומחלוקת אחרת היא בדין "מהלך אם כעומד דמי", ולכך לא נחלקו אלא כשנשא את משאו ברשות הרבים עצמה. הרי כך אי אפשר לומר. היות וכי רק

למטה מעשרה הוא דמחייב

כשמוציא אדם משוי לרשות הרבים, ואילו

למעלה מעשרה לא מחייב

, וכאשר מבואר בברייתא "ברשות הרבים עצמה"!?

והאמר רבי אלעזר

[לעיל צב א]:

המוציא משוי

אפילו

למעלה מעשרה טפחים

הרי זה

חייב, שכן

היה

משא בני קהת

כשנשאו את כלי הקודש על כתפיהם למעלה מעשרה.

אלא לאו, בזורק

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים נחלקו בברייתא זו.

ו

מדקתני בברייתא "ברשות הרבים עצמה", מוכח כי רק

למטה מעשרה הוא דמחייב

לדעת רבי עקיבא, אבל

למעלה מעשרה לא מחייב

.

שמע מינה, בקלוטה כמה שהונחה פליגי.

כי אם סובר רבי עקיבא ד"ילפינן זורק ממושיט", היה לו להתחייב אף למעלה מעשרה.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

מברייתא זו דב"קלוטה כמי שהונחה" נחלקו.

ופליגא

הך דרב המנונא שפירש את מחלוקתם בברייתא, שלא נחלקו אלא "ברשות הרבים עצמה", וב"קלוטה כמי שהונחה" הוא שנחלקו, א

דרבי אלעזר

.

דאמר רבי אלעזר: מחייב היה רבי עקיבא אפילו

כשזרק

למעלה מעשרה

טפחים, ומשום שלדעתו "ילפינן זורק ממושיט".

והאי דקתני

בברייתא

"רשות הרבים עצמה

", אשר מוכח מכך כמו שלמד רב המנונא, שאף לרבי עקיבא אינו מתחייב למעלה מעשרה, ומשום שאף לדעתו לא "ילפינן זורק ממושיט", אין זה משום שרבי עקיבא אינו מחייב למעלה מעשרה, אלא

להודיעך כחן דרבנן

, שאפילו אם זרק למטה מעשרה אינו מתחייב.

ופליגא

רבי אלעזר, המפרש מחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא אף למעלה מעשרה, א

דרב חלקיה בר טובי.

דאמר רב חלקיה בר טובי

לפרש את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:

א. אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים

תוך שלשה

טפחים לקרקע רשות הרבים,

דברי הכל

, ואפילו לרבנן

חייב.

כי אף שאינם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", מכל מקום בתוך שלשה טפחים, אף על גב דלא נח בקרקע, מודים חכמים שכמונח בקרקע דמי.

ב. אם זרק

למעלה מעשרה

טפחים,

דברי הכל פטור.

כי אף רבי עקיבא מודה שלא ילפינן זורק ממושיט, וחיובו הוא משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא", וכיון שזרקו למעלה מעשרה טפחים, שלא נקלט באויר רשות הרבים, הרי הוא פטור אפילו לרבי עקיבא.

ג. אם זרק

משלשה

טפחים

ועד עשרה

טפחים,

באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן

: רבי עקיבא מחייב, כי "קלוטה כמי שהונחה דמיא", וחכמים חולקים על זה ופוטרים.

תניא נמי הכי

בברייתא כדברי רב חלקיה בר טובי. דתניא, אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים

בתוך שלשה

טפחים לקרקע רשות הרבים,

דברי הכל חייב

. ואם זרק

למעלה מעשרה

טפחים,

אינו

אסור

אלא משום שבות,

ואפילו לרבי עקיבא. שאין כאן איסור אלא משום תקנת "עירובי חצירות", שאסרו חכמים להוציא מרשות של אדם אחד לרשות של חבירו.

ו

לפיכך

אם היו,

שתי רשויות היחיד משני עברי רשות הרבים

רשויות שלו

, ואין כאן הוצאה מחצר שלו לחצר חבירו, הרי זה

מותר

. ואם זרק בגובה

משלשה ועד עשרה, רבי עקיבא מחייב

כי "קלוטה כמי שהונחה דמיא",

וחכמים פוטרין

.

אמר מר: אם היו

שתי רשויות היחיד שזרק מזו לזו דרך רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים

רשויות שלו

, הרי זה

מותר

.

ומקשינן:

לימא,

האם ברייתא זו, המתירה לזרוק דרך רשות הרבים ואינה חוששת משום הוצאה מחצר של יחיד לחצר של רבים,

תיהוי תיובתא דרב.

דאיתמר: שני בתים בשני צדי רשות הרבים

-

רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה

, ואפילו שני הבתים של אדם אחד הם, כי עובר החפץ באויר רשות הרבים, והרי זה כמוציא מחצירו לחצר של רבים, שאסרו חכמים בלי "עירובי חצירות".

ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה

, ומשום שאין אויר רשות הרבים אוסר להוציא אליו, היות ואין בני רשות הרבים משתמשים באויר.

ומשנינן:

ולאו, מי אוקימנא לההיא

[וכי לא פירשנו כבר, בגמרא עירובין פה ב], שאף רב מודה שאין אויר רשות הרבים אוסר. ומה שאסר רב לזרוק מזה לזה, היינו דוקא ב

כגון דמידלי חד ומתתי חד

[בית אחד גבוה מחבירו], והיות וצריך הוא לאמן את ידו לזרוק מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה, הרי הוא נטרד בכך, וחששו חכמים

דזימנין נפל ואתי לאתויי

[פעמים שנופל החפץ הנזרק לרשות הרבים, ויש לחוש שמא יחזור ויביאנו אצלו]. ואם כן אין קושיא מן הברייתא על רב, כי הברייתא עוסקת בכגון שעומדות שתי הרשויות בגובה שוה.

כל מקום ברשות הרבים שאינו גבוה שלשה טפחים, דין רשות הרבים לו. ואם הוא גבוה שלשה טפחים אך אין בו רוחב של ארבעה על ארבעה, הוא "מקום פטור", מן התורה. ואם הוא גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, הרי הוא "כרמלית", מתקנת חכמים.

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא

.

ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא

[יש האומרים, כי רב המנונא הוא שאמר את הדברים הבאים לרב חסדא]:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל

דבר שהוא גבוה

פחות משלשה

טפחים ועומד ברשות הרבים

כלבוד דמי.

כלומר, כאילו נעשה המקום שוה לרשות הרבים?

אמר ליה

: סברא היא, ולא מטעם "לבוד", אלא,

לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני

[מיני כלים שמחליקים בהם את הקרשים]. כלומר, אי אפשר לומר שלא חייבה תורה משום מעביר ברשות הרבים אלא ברשות הרבים שהחליקוה מגבשושיות בכלים כגון אלו.

ומקשינן:

אי הכי,

שסברא היא, אפילו מקום גבוה

שלשה

טפחים

נמי

יהא רשות הרבים, מאותה סברא עצמה!?

ותו

קשה, אם זו הסברא לחייב ברשות הרבים, ולא נאמר כלל דין "לבוד", הרי

הא דתנן

לענין דפנות סוכה:

המשלשל דפנות מלמעלה למטה

, כלומר, התחיל לארוג את הדפנות מהסכך כלפי מטה, ולא סיים לאורגם עד לתחתית הסוכה,

אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים

, הרי הסוכה

פסולה

[ואפילו יש בשיעור המחיצה עשרה טפחים].

ומשמע:

הא

אם גבוהים דפנות הסוכה מן הארץ

פחות משלשה

טפחים, הרי הסוכה

כשרה

. ואם לא נאמר שיש דין "לבוד", וכל הטעם ברשות הרבים הוא רק משום שאי אפשר לה לרשות הרבים להיות חלקה, אם כן,

מאי איכא למימר

, מדוע לא יצטרכו דפנות הסוכה להגיע עד קרקעיתה ממש? כי מה ההבדל בין אם גבוהים הדפנות יותר משלשה טפחים מהקרקע שאז היא פסולה, ובין אם הם גבוהים למטה משלשה, שאז היא כשירה!?

ומשנינן:

התם,

בסוכה

היינו טעמא

שאם היתה הדופן גבוהה למעלה משלשה טפחים מן הקרקע הסוכה פסולה, הוא

משום דהויא לה

מחיצת הסוכה כשהיא גבוהה שלשה טפחים מן הקרקע

"מחיצה שהגדיין בוקעין בה"

[תחתיה], ומבטלים את הדופן מלשמש כמחיצה. אבל כאשר התליה היא בפחות משלשה מן הקרקע, אין הגדיים בוקעים תחתיה, ולכן הסוכה כשירה, אך אין צריך להגיע לדין "לבוד".

ומקשינן עלה:

תינח

מה שמחלקת המשנה בין שלשה לפחות משלשה כלפי

למטה.

אך החילוק בין שלשה טפחים לפחות משלשה

למעלה

, כגון שהרחיק את הדפנות מן הסכך, שריחוק בפחות משלשה טפחים היא כשירה וביותר היא פסולה,

מאי איכא למימר

, אם לא נאמר דין "לבוד"!?

אלא,

בהכרח,

כל פחות משלשה כלבוד דמי, הלכתא גמירי לה

[הלכה למשה מסיני היא].

תנו רבנן

: הזורק

מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע

:

רבי מחייב,

וכדמפרש טעמא ואזיל.

וחכמים פוטרין

, שהרי לא נח ברשות הרבים, וקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו

בביאור טעמו של רבי המחייב:

לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן "ביתא כמאן דמליא דמי

" [כאילו מלא הבית חפצים עד גגו שאין האויר חשוב אויר], הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח.

אבל

ברשות היחיד

שאינו מקורה, לא

חייב רבי.

אמר רב חסד

א

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים, אחת משום הוצאה

מרשות היחיד לרשות הרבים. כי מאחר שהוא כמונח ברשות הרבים הרי נתחייב על הוצאה, וכשהוסיף החפץ לנוע לרשות היחיד הרי זה כמי שעקרו שוב והניחו ברשות היחיד,

ו

מתחייב עוד

אחת משום הכנסה

מרשות הרבים לרשות היחיד.

יתיב רב חסדא וקא קשיא ליה

על מה שאמר בשם שמואל: