Chabbat 7b — le Talmud en français

אלא,

שמא תאמר, שכוונת שמואל היא להשמיענו

דאין

אויר

רשות הרבים למעלה מעשרה

טפחים, אלא "מקום פטור" הוא. הרי אף כך אי אפשר לומר, כי

מתניתין היא!

משנה היא זו, ואין צריך שמואל להשמיענו זאת.

דתנן, הזורק ארבע אמות

ברשות הרבים, ונח

ב

פני ה

כותל

באויר רשות הרבים, וכגון שזרק דבילה שמינה ונדבקה בו: אם נח

למעלה מעשרה טפחים

, הרי זה

כזורק באויר

, ופטור, שכל אויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא. ואם נח

למטה מעשרה טפחים

, הרי זה

כזורק בארץ

, וחייב.

הרי למדנו ממשנה זו, שהאויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא, ולא היה צריך שמואל להשמיענו דין זה. ובהכרח, שלא לענין רשות הרבים אמר שמואל שאין רשויות שבת למעלה מעשרה טפחים.

אלא

בהכרח,

אכרמלית

אמר שמואל "לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה", ולהשמיענו

דאין כרמלית למעלה מעשרה

טפחים. ולדין זה נתכוין רב ששת באומרו "ותופסת עד עשרה".

ואקילו בה רבנן

[הקילו חכמים] בכרמלית, הואיל ואין איסורה אלא מדרבנן,

מקולי רשות היחיד, ומקולי רשות הרבים

:

מקולי רשות היחיד

-

דאי איכא מקום ארבעה

על ארבעה טפחים,

הוא דהויא כרמלית

כמו רשות היחיד, שאין חייב המכניס לתוכה מרשות הרבים אלא כשהיא רחבה ארבעה על ארבעה טפחים.

ואי לא,

אם אין הכרמלית רחבה ארבעה,

"מקום פטור" בעלמא הוא

, וכמו שאמר רב דימי משמו של רבי יוחנן.

מקולי רשות הרבים

-

דעד עשרה טפחים

הוא דהויא כרמלית,

כמו ברשות הרבים שאינו תופס את אוירו לחייב את המוציא מרשות היחיד אליו, או המעביר בו ארבע אמות אלא עד עשרה טפחים. אבל

למעלה מעשרה טפחים לא הויא כרמלית

, וכמו שאמר רב ששת.

גופא, אמר רב גידל, אמר רב חייא בר יוסף

,,,

אמר רב: בית שאין תוכו עשרה

טפחים,

וקרויו

[תקרתו]

משלימו לעשרה

טפחים:

על גגו,

כיון שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה טפחים,

מותר לטלטל בכולו

, כי רשות היחיד הוא, כמו גדר גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה. ואילו

בתוכו,

כיון שאינו גבוה עשרה טפחים,

אין מטלטלין בו אלא ב

תוך

ארבע אמות

, כי "כרמלית" הוא.

אמר אביי: ואם חקק בו

בתוך הבית שהוא רחב הרבה, בור שיש בו

ארבעה על ארבעה

טפחים,

והשלימו,

בתוך אותו חקק,

ל

גובה

עשרה

טפחים, ונמצא אותו חקק רשות היחיד,

מותר לטלטל בכולו

, ואפילו באותו מקום שאין לו גובה עשרה טפחים.

ומפרשינן:

מאי טעמא

מותר לטלטל בכולו? משום ד

הוי,

שאר הבית,

חורי רשות היחיד

[חורים בכתלי רשות היחיד, שכלפי רשות היחיד],

וחורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו

.

דאיתמר: חורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו

. אבל

חורי רשות הרבים

[חורים שבכותל הפונה לרשות הרבים], נחלקו בו אמוראים:

אביי אומר

:

כרשות הרבים דמו

.

רבא אומר: לאו כרשות הרבים דמו

.

אמר ליה רבא לאביי: לדידך, דאמרת

[לשיטתך שאתה אומר]

חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, מאי שנא מהא דכי אתא רב דימי אמר

בשם

רבי יוחנן

[לעיל בעמוד א]:

לא נצרכה

הברייתא שאמרה "והכרמלית"

אלא ל

רבות

קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים

, ללמד שדין כרמלית לה,

ו

לדבריך:

תיהוי כחורי רשות הרבים

שכרשות הרבים הם ולא כרמלית!?

ותירץ אביי:

התם,

גבי קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים,

לא ניחא תשמישתיה

באותה קרן זוית. ואילו

הכא,

בחורי רשות הרבים,

ניחא תשמישתיה

, ולכך דינם כרשות הרבים.

עוד מקשינן לאביי מהא ד

תנן

[ק א]

הזורק ארבע אמות

ברשות הרבים, ופגע

בכותל

העומד ברשות הרבים: אם פגע בו

למעלה מעשרה טפחים

מעל פני רשות הרבים, שהוא אויר "מקום פטור", הרי זה

כזורק

באויר

, ופטור.

ואם פגע בו

למטה מעשרה טפחים

, הרי זה

כזורק בארץ

, וחייב.

והוינן בה: מאי "כזורק בארץ

", כלומר, למה הוא מתחייב,

והא לא נח

החפץ בכותל אלא פגע בו ומיד חזר לתוך ארבע אמות, ואין זו הנחה להתחייב עליה!?

ואמר

פירש

רבי יוחנן

את המשנה:

בדבילה שמינה,

שהיא נדבקת בכותל,

שנו

, והרי זו הנחה.

ומדברי רבי יוחנן אלו מקשינן לאביי:

ואי סלקא דעתך "חורי רשות הרבים" כרשות הרבים דמו, למה לי

לרבי יוחנן

לאוקמה,

, להעמיד את המשנה

בדבילה שמינה

הנדבקת בכותל?

לוקמה,

יעמידנה רבי יוחנן

ב

כגון שזרק

צרורו

[או]

חפץ, ודנח בחור

שבכותל, ולא חזר משם, שדין רשות הרבים לו משום "חורי רשות הרבים"!?

זימנין משני לה

[פעמים שהיה אביי מתרץ את הקושיא]:

שאני צרור וחפץ, דמיהדר ואתי

, אף כשנכנס בחור, אינו נח שם, אלא פוגע בו וחוזר אחורה, ולכן אין זו הנחה.

ו

זימנין משני לה

[ופעמים שהיה אביי מתרץ]:

בכותל דלית ביה חור.

כלומר, בהכרח שאין המשנה עוסקת באופן שנח החפץ בחור.

ומפרשינן:

ממאי

, מה הוא ההכרח שלא נח החפץ בחור שבכותל?

מדקתני רישא, "זרק למעלה מעשרה טפחים, כזורק באויר

", ופטור.

ואי סלקא דעתך בכותל דאית ביה חור,

ונח החפץ בחור, אם כן, למעלה מעשרה

אמאי

הוי

כזורק באויר,

ופטור?

הא נח בחור,

ויתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד!?

כלומר, אם כי אין לחייבו משום זורק ארבע אמות ברשות הרבים, בכל זאת, יתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי החור גבוה עשרה טפחים ורשות היחיד הוא!?

וכי תימא

, שמא תאמר, לעולם משנתנו עוסקת בכותל שיש בו חור, ונח החפץ בו, ומה שאינו מתחייב כשהחור למעלה מעשרה טפחים משום זורק לרשות היחיד, הוא משום ד

מתניתין

עוסקת בכגון

דלית בהו

בחור

ארבעה על ארבעה

טפחים, ומשום כך אינו רשות היחיד אלא "מקום פטור", כי אין רשות היחיד בפחות מארבעה על ארבעה. הרי כך אי אפשר לדחות שהרי:

והאמר רב יהודה אמר רבי חייא

: היה עומד ברשות הרבים, ו

זרק למעלה מעשרה טפחים, והלכה ונחה

בכותל עבה

בחור כל שהוא

, שאינו רחב ארבעה על ארבעה,

באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן

:

דרבי מאיר סבר,

כל דבר שאין בו שיעור, ויש שם עובי ורוחב לחקוק ולהשלים לכשיעור,

חוקקין להשלים.

כלומר, רואין אותו כאילו הוא חקוק ונשלם השיעור, ואם כן, חייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי נחשב הדבר כאילו אותו חור רחב ארבעה על ארבעה, והיות ועומד בגובה עשרה טפחים מעל רשות הרבים, נעשה החור רשות היחיד.

ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים

.

אלא לאו,

מאחר שסתם משנה רבי מאיר היא,

שמע מינה

שהמשנה עוסקת

בכותל דלית ביה חור.

שהרי הכותל, סתמו יש בו רוחב של ארבעה טפחים, וראוי החור שבו לחוקקו ולהשלימו לארבעה על ארבעה. ומכך שאינו חייב כשזרק למעלה מעשרה משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, בהכרח שלא נח החפץ בחור, אלא בדבילה שמינה שנו, וכמו שאמר רבי יוחנן.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה

שהמשנה אינה עוסקת בחפץ שנח בחור שבכותל.

גופא, אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד, וזרק

מרשות הרבים

ונח על גביו, אפילו

היה הקנה

גבוה מאה אמה

, הרי הוא

חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע

;.

ומקשה הגמרא:

לימא רב חסדא,

המחייב בהנחה על גבי קנה, ואף שאינו רחב ארבעה על ארבעה,

דאמר כרבי

, הסובר אף הוא: אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה.

דתניא: זרק

מרשות הרבים לרשות היחיד,

ונח על גבי זיז

[כל עץ היוצא מן הכותל, נקרא זיז]

כל שהוא

שברשות היחיד:

רבי מחייב

, כי אינו מצריך ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ארבעה.

וחכמים פוטרים

, ומשום שצריך הנחה על גבי מקום ארבעה אף ברשות היחיד.