Chabbat 73a — le Talmud en français

ומסיק רבא לראייתו דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור:

אלא, לאו

, "שאר מצות" דרישא וסיפא לא מיירי בענין אחד. ד

רישא

ד"חומר בשבת משאר מצות" היינו

בעכו"ם

, וכדאוקימנא לעיל בזיבח וניסך וקיטר לעבודה זרה.

וסיפא

ד"חומר בשאר מצות משבת" היינו

בשאר מצות

, ולא בעבודה זרה.

ומבארינן את הסיפא:

ו"שגג בלא מתכוין" בשאר מצות

דחייב -

היכי דמי?

כגון, שהיתה לפניו חתיכת חלב,

דסבור ד

החלב שלפניו -

שומן הוא, ואכלו

[וקרי ליה "בלא מתכוין" כיון שלא נתכוין לאכול חלב].

מה שאין כן בשבת. דפטור

אם אירע באופן דומה. וכגון

דנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר

, שהוא

פטור

משום דהוי מתעסק.

אבל באכילת חלב חייב גם במתעסק, דקיימא לן "המתעסק בחלבים ובעריות - חייב חטאת, שכן נהנה" .

הרי מבואר בברייתא כדברי רבא, שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.

ואי אפשר להעמיד את הברייתא שהפטור בשבת הוא דוקא בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר. שהרי לגבי שאר מצות אוקימנא שהתכוין לאכילת שומן שהיא פעולה הדומה לאכילת חלב, אלא שהיא אכילת היתר. ועל כרחך, בשבת נמי בהכי מיירי, שאפילו נתכוין לחתוך הוי מתעסק, כיון שלא נתכוין לחיתוך דאיסורא.

ואביי

אמר לך:

שגג בלא מתכוין

בשאר מצות אינו כמו שהעמדנו דסבור על חלב שהוא שומן ולכן אכלו. אלא

היכי דמי

בכגון שהיה לפניו חלב נימוח,

דסבור רוק הוא

, ולא ידע כלל שהוא דבר מאכל,

ובלעו

, ונמצא שלא התכוין כלל לאכילה, שהרי רוק אינו בר אכילה, ורק שם "בליעה" שייך בו, כדכתיב באיוב "עד בלעי רוקי".

ובדומה לכך, הא דקתני

"מה שאין כן בשבת, דפטור

" היינו

דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר

, שרק אז הוא

פטור

משום מתעסק לפי שלא התכוין כלל לחתוך.

אבל, נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר

-

חייב

, לפי שאינו בכלל "מתעסק ".

איתמר: נתכוין לזרוק

חפץ ברשות הרבים

שתים

אמות,

וזרק ארבע

אמות:

רבא אמר: פטור.

אביי אמר: חייב.

ומבארינן:

רבא אמר פטור

, היות

דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע

אמות אלא לזריקת שתים, שאינה מלאכת איסור והוי ליה מתעסק, שהרי הוא מתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור.

אביי אמר חייב

, היות

דהא קמיכוין

על כל פנים

לזריקה בעלמא

, ולכן אין זה מתעסק אלא שוגג.

ועוד איתמר: אדם שזרק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים בטעות, משום שהיה

כסבור

שהוא זורק את החפץ בהיתר ב

רשות היחיד, ונמצאת

שהיא

רשות הרבים

:

רבא אמר: פטור.

ואביי אמר: חייב.

ומבארינן:

רבא אמר פטור

, היות

דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא.

ואביי אמר חייב

, היות

דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא.

ואמרינן:

וצריכא

לאביי ורבא להשמיענו פלוגתתם בכל שלשת האופנים, למרות שהם דומים זה לזה.

דאי אשמעינן

רק מחלוקתם

קמייתא

, בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, הוה אמינא דוקא

בההוא קאמר רבא

דהוי מתעסק,

דהא לא קמיכוין

כלל

לחתיכה דאיסורא

, ולא נעשתה מחשבתו לחתוך תלוש.

אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, דארבע

אמות

בלא תרתי לא מיזרקא ליה

שבכל זריקת ארבע אמות יש גם זריקת שתי אמות, אם כן הרי נעשתה מחשבתו שחשב לזרוק שתים, אלא שעשה יותר ממה שחשב לכתחילה לעשות,

אימא מודה ליה לאביי

דלא הוי בכלל מתעסק, הילכך צריך להשמיענו שגם בזה חולק רבא.

ואי אשמעינן בהא

דנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, הוה אמינא דוקא

בהא קאמר רבא

דהוי מתעסק,

דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע

, ופחות מארבע לא שם "זריקה" עלה.

אבל, כסבור

שהוא

רשות היחיד ונמצא רשות הרבים, דמכוין לזריקה דארבע

,, שהיא מעשה זריקה גמור, אלא כסבור שהיא זריקה המותרת,

אימא מודי ליה לאביי

דלא הוי מתעסק, הילכך

צריכא

להשמיענו שגם באופן כזה נחלקו רבא ואביי.

ומותבינן לרבא:

תנן: אבות מלאכות

-

ארבעים חסר אחת הן.

והוינן בה: מנינא למה לי?

ואמר רבי יוחנן: ש

אפילו

אם עשאן כולן בהעלם אחד

-

חייב

קרבן חטאת

על כל אחת ואחת.

וכפי שנתבאר במתניתין בריש פרקין, הרי רק בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא חייב על כל אחת ואחת.

בשלמא לאביי, דאמר כי האי גוונא

דנתכוין לזרוק שתים, שהוא חצי משיעור המלאכה, וזרק ארבע,

חייב

חטאת -

משכחת לה

שישגוג בכל מלאכות שבת ועדיין הוא בכלל זדון שבת. וכגון,

דידע לאיסורא דשבת

שהיום שבת,

וידע לה איסור מלאכות

אלא ד

קא טעי בשיעורין

, שנתכוין לעשות פחות מכשיעור מלאכה, ועשה כשיעור. וכך בכל מלאכה ומלאכה [שכל המלאכות נאמר בהן שיעור שחייבין עליו].

אלא לרבא, דאמר

שאם התכוין לעשות פחות מכשיעור [כגון במתכוין לזרוק שתי אמות]

פטור

מחטאת משום דהוי מתעסק, על כרחך ששגגתו המחייבת חטאת היא בכך שסבור שעצם המלאכה מותרת.

אם כן תיקשי,

היכי משכחת לה

חיוב חטאת על כל מלאכה ומלאכה

בזדון שבת ושגגת מלאכות?

והרי כיון שהוא סבור שכל המלאכות מותרות - במה נבדל אצלו יום השבת מיום חול, כדי שיקרא "זדון שבת"?

הניחא אי סבר לה

רבא

כרבי יוחנן, דאמר כיון ששגג ב

עונש ה

כרת, אעפ"י שהזיד בלאו

, שהוא יודע מהאיסור, בכל זאת חשיב שוגג לחיוב חטאת, כי אי ידיעת חומר העונש מחשיבה אותו כ"שוגג" -

משכחת לה

לזדון שבת ולשגגת כל המלאכות, בכגון

דידע לה לשבת בלאו

, שיש איסור לאו בכל המלאכות, אלא ששגג בכך שסבור שאין עליהן עונש כרת.

אלא, אי סבר לה

רבא

כרבי שמעון בן לקיש, דאמר

אינו חייב חטאת

עד שישגוג בלאו וכרת

, תקשי:

דידע ליה לשבת

-

במאי?

ומתרצינן:

דידע לה ב

איסור

תחומין

, שידע מאיסור יציאה אל מחוץ לתחום בשבת, ואת כל שלשים ותשע המלאכות הוא לא ידע [ואיסור יציאה מחוץ לתחום אינו מכלל המלאכות],

ואליבא דרבי עקיבא

, דסבר דאיסור תחומין הוא מן התורה.

מתניתין:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

. ואלו הן:

א.

הזורע

.

ב.

והחורש

.

ג.

והקוצר

.

ד.

והמעמר

, האוסף שבלים שנקצרו או שאר גידולי קרקע תלושים [במקום גידולם] ועושה מהם ערימה.

ה.

והדש

, החובט את השבלים להוציא מהם את הגרעינים.

ו.

והזורה

, הזורק באויר את תערובת המוץ עם גרעיני התבואה לאחר הדישה כדי להפריש את הקש מהגרעינים באמצעות הרוח.

ז.

הבורר

פסולת מתוך האוכל בידו.

ח.

הטוחן

.

ט.

והמרקד

, מנפה את הקמח בנפה.

י.

והלש

...

יא.

והאופה

.

מבואר לעיל מט ב, שלמדים מכך שנסמכה פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן, שכל המלאכות שהיו במשכן הן "אבות מלאכות" האסורות בשבת.

המלאכות המנויות עד כה שימשו במשכן לצורך הכנת הסממנים לצביעה, בצבעי התכלת והארגמן ותולעת השני, החל מזריעתם ועד בישולם.

יב.

הגוזז את הצמר

מהעור.

יג.

המלבנו

, מכבסו.

יד.

והמנפצו

סורק את הצמר או חובט בו כדי להפרידו ולהכשירו לטויה.

טו.

והצובעו

.

טז.

והטווה

, עושה חוטים מצמר.

מלאכות אלו היו בצמר שעשו לצורך מלאכת המשכן.

יז.

והמיסך

, מותח את חוטי השתי כדי להכינם לאריגה.

יח.

והעושה שני בתי נירין

, עושה שתי טבעות או שתי לולאות להשחלת חוטי השתי.

יט.

והאורג שני חוטין

, שמעביר פעמיים את חוט הערב בין חוטי השתי, ויוצר בכך שתי שורות אריג.

כ.

והפוצע

מנתק

שני חוטין

, שלפעמים החוטים ארוכים מדאי ומנתקן לצורך האריגה.

מלאכות אלו שימשו בהכנת יריעות המשכן.

כא.

הקושר.

כב.

והמתיר.

שתי מלאכות אלו היו במשכן בהתקנת הרשתות לצידת החלזון, שממנו עושים את צבע התכלת.

כג.

והתופר שתי תפירות.

כד.

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות

. שלפעמים יש באריג נקב עגול ואי אפשר לתופרו אלא ע"י שיקרע סביבו מעט ויחזור ויתפרנו בתפר ישר.

שתי מלאכות אלו היו ביריעות המשכן.

כה.

הצד צבי

והוא הדין שאר בעלי חיים.

כו.

השוחטו.

כז.

והמפשיטו

מעורו.

כח.

המולחו

מולח את העור, שהוא תחילת עיבודו.

כט.

והמעבד את עורו.

ל.

והממחקו

מגרד את שערות העור.

לא.

והמחתכו

לרצועות.

מלאכות אלו שימשו בהכנת עור התחש.

לב.

הכותב שתי אותיות.

לג.

והמוחק

את הכתב

על מנת לכתוב

במקומו

שתי אותיות.

כתבו אותיות על הקרשים במשכן כדי לסמן את בן זוגו של כל קרש, ולפעמים טעו ברישום ומחקו אותו כדי לכתוב את האות הנכונה.

לד.

הבונה.

לה.

והסותר

את הבנין.

הקימו ופירקו את המשכן.

לו.

המכבה

לז.

והמבעיר

הבעירו אש תחת הדוד של הסממנים וכיבו אותה.

לח.

המכה בפטיש

לשם גמר מלאכה, כדרך האומן שמכה בפטיש על הכלי בגמר עשייתו כדי להחליקו ולהשלים תיקונו.

לט.

המוציא מרשות לרשות

.

הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.