Chabbat 66a — le Talmud en français

ורבי יוסי אוסר

, כיון שאינו נסמך על הקב אלא על המקלות, ואינו לובשו רק כדי שלא יראה חסר רגל , לפיכך אינו מלבוש ולא תכשיט אלא משא.

ואם יש לו בית קיבול

בראש הקב שאפשר להניח בו

כתיתין

, בגדים רכים שיניח את ראש שוקו עליהן -

טמא

, מקבל טומאת מגע. ואם אין לו בית קיבול לכתיתין אינו מקבל טומאת מגע משום שפשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול, אינם מקבלים טומאה .

סמוכות שלו

, קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועושה כסוי של עור לרגליו, אם הקטע הוא זב הרי גם הסמוכות

טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת

שזהו תכשיט שלו,

ונכנסין בהן בעזרה

אף שאין נכנסין במנעל להר הבית [משום דכתיב "של נעליך מעל רגלך"] ובסמוכות אלו יכול להיכנס לפי שאינם מנעל.

קיטע אשר יבשו וכווצו גידי שוקיו עד שאפילו אינו יכול ללכת עליהן ועושין לו כסא נמוך שהוא קשור בו, וכשנעקר ממנו נשען על משענות קטנות שבידו, ועוקר את את גופו מן הארץ, ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו. אם הקטע זב, הרי

כסא וסמוכות

שלו

-

טמאין מדרס

.

ואין יוצאין בהן בשבת

. שכיון שסמוכות אלו תלויים ולא מניחם על הארץ, חששו שמא הם יפלו ויבוא להוליכם ארבע אמות ברשות הרבים.

ואין נכנסין בהן בעזרה

כדין מנעל.

לוקטמין

כעין חמור שעושים הליצנים ונושא אותו האדם בכתפיו ונראה כרוכב עליו -

טהורין

מלקבל טומאה, שאינו כלי תשמיש לאדם ולא תכשיט.

ואין יוצאין בהן בשבת

שאין זה דרך מלבוש.

גמרא:

אמר ליה רבא לרב נחמן: היכי תנן

במתניתין? האם שנינו הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אוסר.

או שמא שנינו להיפך: הקיטע אינו יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי מתיר.

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

לא ידענא

כיצד שנינו במשנתינו!

אמר ליה:

הלכתא מאי

, האם יוצא בשבת בקב?

אמר ליה:

לא ידענא!

איתמר, אמר שמואל

: שנינו במתניתין:

אין הקיטע

יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר ורבי יוסי מתיר.

וכן אמר רב הונא

: שנינו:

אין הקיטע

יוצא.

אמר רב יוסף: הואיל ואמר שמואל אין הקיטע

יוצא,

ואמר רב הונא

גם כן

אין הקיטע

יוצא,

אנן, נמי ניתני: אין הקיטע יוצא

בקב שלו, דברי רבי מאיר.

מתקיף לה רבא בר שירא

: האם

לא שמיע להו

לשמואל ורב הונא

הא דמתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בקיטונא דבי רב

, ששנה לו משנה זו בחדר הקטן של בית המדרש, וכך שנה לו:

אין הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי מתיר

. וכששמע רב שכך שנה לו

מחוי ליה רב

הראה לו באצבעותיו

איפוך

שנינו, שרבי מאיר מתיר ורבי יוסי אוסר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנא

שרבי יוסי הוא האוסר, שבתיבות אלו רבי יו

ס

י או

ס

ר יש אותיות

סמך סמך

זו אצל זו .

ואף שמואל

שאמר ששנינו רבי מאיר אוסר

הדר ביה

והודה לרב.

דתנן

במסכת יבמות:

חלצה בסנדל שאינו שלו

של היבם, או חלצה

בסנדל של עץ, או

חלצה סנדל

של שמאל

שנעל

ב

רגל

ימין

[שהרי חליצה היא ברגל ימין] -

חליצתה כשרה

.

ואמרינן: מאן תנא

הסובר שסנדל של עץ נחשב נעל?

אמר שמואל: רבי מאיר היא

.

דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר

מפני שהוא מנעל.

ורבי יוסי אוסר

.

ולמדנו מכאן שחזר בו שמואל ושנה את משנתינו כרב.

ואף רב הונא הדר ביה

ושנה את משנתינו כרב, שרבי מאיר מתיר ורבי יוסי אוסר.

דתניא

בברייתא:

סנדל של סיידין

העשוי מעץ , ומוכרי סיד נועלים אותו בזמן עיסוקם בסיד מפני שהסיד שורף את העור -

טמא מדרס

כשזב נועל אותו.

ואשה חולצת בו

מפני שיש לו דין מנעל.

ויוצאין בו בשבת

מפני שיש לו דין מנעל,

דברי רבי עקיבא, ולא הודו לו

חכמים.

ומקשינן סתירה בשתי ברייתות:

ו

ה

תניא

בברייתא אחרת:

הודו לו

חכמים לרבי עקיבא!?

אמר רב הונא

: לא קשיא סתירת הברייתות.

מאן "הודו לו

חכמים" - היינו

רבי מאיר

במשנתנו, המתיר לצאת במנעל של עץ בשבת מפני שסובר שיש לו דין מנעל .

ומאן "לא הודו לו

חכמים", היינו

רבי יוסי

במשנתנו, האוסר לצאת בזה בשבת.

ולמדנו מדבריו שחזר בו רב הונא ושנה כרב.

רב יוסף אמר

: סנדל של סיידים מקש הוא עשוי - ונחלקו תנאים אם קש דינו כעץ או לא. ו

מאן לא הודו

חכמים -

רבי יוחנן בן נורי

.

דתנן: כוורת של קש ושפופרת של קנים, רבי עקיבא מטמא

, שהוא סובר שקש דינו כעץ.

ורבי יוחנן בן נורי מטהר

, וסובר שקש אינו מטמא כעץ .

אמר מר

: הא דתניא:

סנדל של סיידין טמא מדרס

אמאי.

הא לאו להילוכא עבדי

, אלא רק להגן על רגליהם בזמן שמתעסקים בסיד?

אמר רב אחא בר רב עולא

: דינו כמנעל ומטמא מדרס

שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו

.

שנינו במתניתין:

ואם יש לו

, לקב בראשו,

בית קיבול כתיתין

-

טמא

.

אמר אביי: טמא

ששנינו במשנה הוא רק

טומאת מת

בטומאת אוהל ובמגע,

ואין טמא מדרס

. שאינו נעשה על ידי מדרס הזב לאב הטומאה משום שאינו עשוי למדרס הזב אלא לתכשיט, וטומאת מדרס היא רק בכלי המיוחד לכך, ולא בכלי אחר שדרס עליו הזב.

רבא אמר

: קב שיש לו בית קיבול

אף טמא מדרס

, כיון שלפעמים נסמך הזב על הקב.

אמר רבא: מנא אמינא לה

שאם לפעמים הוא נסמך עליו, יכול לקבל טומאת מדרס?

דתנן: עגלה של קטן

העשויה למשחק , ולעיתים מושיבים אותו בה לשחק עמו -

טמאה מדרס

, מפני שלפעמים הקטן יושב עליה, והוא הדין קב שיש לו בית קיבול לפעמים הוא נסמך עליו.

ואביי אמר

: שאין להוכיח משם. כי

התם

טמאה מדרס משום ש

סמיך עילויה, הכא לא סמיך עילויה

.

אמר אביי: מנא אמינא לה

שאין הקב נטמא מדרס מפני שלא נחשב מיוחד לכך.

דתניא

בברייתא:

מקל של זקנים

המהלכים על רגלם, ולפעמים נסמכים עליו -

טהור מכלום

, אינו מטמא מדרס לפי שאינו עשוי לסמיכה, ושאר טומאות אינו מטמא שהרי כלי עץ שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה באהל או במגע.

ולמד אביי קב הקיטע ממקל של זקנים.