Chabbat 62a — le Talmud en français

ומקשינן:

והתניא

בברייתא:

רבי אושעיא אומר

: מותר לחולה לצאת עם קמיע כשהוא עליו דרך מלבוש

ובלבד שלא יאחזנו בידו

ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים

. ושוב קשה מדוע לא חששו שחולה שאין בו סכנה יוריד את הקמיע של כתב קודם כניסתו לבית הכסא ואחר כך יבוא לידי איסור הוצאה.

אלא, הכא

שלא חששו שיורידנו בכניסתו לבית הכסא,

במאי עסקינן

בקמיע

מחופה עור

. שאין גנות אם נכנס בו לבית הכסא.

ותמהינן:

והרי תפילין, דמחופה עור

, שהפרשיות שבו מכוסות על ידי עור הבתים,

ו

בכל זאת

תניא: הנכנס לבית הכסא

-

חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות, ונכנס

. ומדוע לא יכנס בהן, שהרי "מחופה עור" הם הפרשיות?

ומשנינן:

התם

בתפילין, אסור ליכנס בהן לבית הכסא

משום

שיש בהן שם "שדי" מבחוץ, שאינו מחופה בעור:

שי"ן

שעשויה בדופן הבית של תפילין של ראש. ודלת ויוד ברצועות התפילין.

דאמר אביי: שי"ן של תפילין

-

הלכה למשה מסיני

לעשותה מעור הבית עצמו.

ואמר אביי: ד' של תפילין

בקשר הרצועה מאחורי הראש גם הוא -

הלכה למשה מסיני

.

ואמר אביי: יו"ד של תפילין

בקשר הרצועה של יד

הלכה למשה מסיני

.

שנינו במתניתין:

ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים

.

ומפרשינן:

שריון

-

זרדא

, שהוא מגן [על הגוף] של מתכת שלובשים במלחמה לבל ישלוט חרב בלובשו.

קסדא

-

אמר רב: סנוארתא

, כובע עור תחת כובע המתכת, שמגן על הראש.

מגפיים

-

אמר רב: פזמקי

, נעלי ברזל במלחמה, להגן על הרגליים.

ושלושת דברים אלו אסורים משום מראית העין - לפי שאין לובשים אותם אלא במלחמה, שלא יחשדוהו שהוא יוצא למלחמה בשבת.

מתניתין:

לא תצא אשה במחט הנקובה

שתופרים בה ואינה תכשיט.

ולא בטבעת שיש עליה חותם

שאין זה תכשיט אצל האשה.

ולא בכוליאר

שהוא תכשיט שיכולה לקשור בו מפתחי חלוקה, ואסור לצאת בו כשאינה קושרת בו מפתחי חלוקה אלא נושאת אותו להראות את עושרה .

ולא בכובלת

שהוא קשר שקשור בו בושם שריחו טוב.

ולא בצלוחית של פלייטון

הנמצא על זרועה.

ובכל אלו

אם יצתה

-

חייבת חטאת

, שאינם תכשיט,

דברי רבי מאיר.

וחכמים פוטרין

מחטאת

בכובלת ובצלוחית של פלייטון

משום שהם תכשיט ולא משא. ולכתחילה אסור לצאת בהם משום גזירה שמא תשלפם ותבוא לידי מלאכת הוצאה.

גמרא:

אמר עולא: וחילופיהן באיש

. שאם יצא בטבעת שיש עליה חותם פטור, ובאין עליה חותם - חייב חטאת .

אלמא, קסבר עולא: כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש.

מתיב רב יוסף

להקשות על דברי עולא:

תניא בברייתא:

הרועים יוצאין

בשבת

בשקין

, מלבוש שק שמתכסין בו מפני הגשמים.

ולא

רק

הרועים בלבד אמרו

שמותרים לצאת בו.

אלא כל אדם

מותר לצאת בו,

אלא

נקט התנא ברועים לפי

שדרכן של הרועים לצאת בשקין

.

ולמדנו מהברייתא שדבר שהוא ראוי לרועים מותר לכל אדם אף שאינם רגילים בו. ולכאורה הוא הדין דבר הראוי לאיש יהיה מותר לאשה.

אלא, אמר רב יוסף

, לא קשה מהברייתא על עולא. משום

שקסבר עולא: נשים

-

עם בפני עצמן הן

. ומה שהן רגילות לצאת בו אינו מתיר לאיש לצאת בו.

איתיביה אביי

להקשות על דברי עולא:

המוצא תפילין

בשבת בשוק או בדרך,

מכניסן

דרך מלבוש

זוג זוג

כדי להצילם.

אחד האיש ואחד האשה

שמצאו תפילין מכניסין אותם דרך מלבוש.

ולפי עולא קשה:

ואי אמרת "נשים

-

עם בפני עצמן הן

",

והא

תפילין

מצות עשה שהזמן גרמא הוא

, לפי שבלילה ובשבת אין מצות תפילין,

וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות

. ואם כן, יחשבו להם התפילין כמשא ויאסרו ללובשן.

ומתרצינן:

התם

בתפילין

קסבר רבי מאיר: לילה

-

זמן תפילין הוא, ושבת זמן תפילין הוא

. ואם כן

הוה ליה

תפילין

מצות עשה

שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות

ולכן אינם משא לגבם .

ומקשינן על משנתנו: מדוע אשה חייבת על הוצאת טבעת שיש עליה חותם שענודה על אצבעה,

והא הוצאה כלאחר יד היא

, שאינה נושאת את הטבעת בידים כדרך כל נושאי משאות?

אמר רבי ירמיה

: המשנה כאן

באשה גזברית עסקינן

שרגילה היא להניח חותם באצבעה, ואינו תכשיט משום שאין דרך נשים בכך. אבל נחשב כדרך הוצאה אצל אשה זו.

אמר רבא: תרצת אשה

שמדובר בגזברית.

אבל

איש

שמוציא טבעת בלא חותם -

מאי איכא למימר?

מדוע הוא חייב, והרי זו הוצאה כלאחר יד, שאין דרכו להוציא טבעת זו על אצבעו.

אלא אמר רבא: פעמים שאדם נותן לאשתו

אף שאינה גזברית

טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא

להצניעה שם,

ומניחתה

לטבעת באצבע ש

בידה עד שמגעת לקופסא

, ומשום כך היא דרך הוצאה אף באשה שאינה גזברית.

ו

כן לגבי טבעת שאין עליה חותם -

פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה

באצבע ש

בידו עד שמגיע אצל אומן

. ומשום כך נחשב שהוא מוציא דרך הוצאה.

שנינו במשנתנו:

ולא בכוליאר ולא בכובלת

.

ומבארינן:

מאי כוליאר?

אמר רב:

מכבנתא

תכשיט שיכולה לקשור בו את פתחי החלוק, ועתה מוציאתו כשהוא עליה ואינה קושרת בו פתחי חלוקה . מאי

כובלת?

אמר רב: חומרתא דפילון

קשר שקשור בו סם ששמו פילון שאשה שריחה רע טוענתו עליה.

וכן אמר רב אשי חומרתא דפילון.

תנו רבנן: לא תצא בכובלת, ואם יצתה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר,

וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה פטורה, רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בכובלת לכתחילה.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי

אלו התנאים.

רבי מאיר סבר

: כובלת

משאוי הוא

וחייבת על הוצאתו.

ורבנן סברי

: כובלת

תכשיט הוא

, ולכן אם יצאה בו אינה חייבת, ולכתחילה אסרו רבנן לצאת בו

דילמא שלפא ומחויא

שמא תשלפנו להראות לחבירתה

ואתיא לאיתויי

ארבע אמות ברשות הרבים.

ורבי אליעזר סבר

: מותר לכתחילה לצאת בכובלת, משום שאינו משאוי, ולא גזרו רבנן משום ש

מאן דרכה למרמיה

לשאת בושם זה - רק

אשה שריחה רע, אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא

משום שגנאי הוא לה, ומאחר שאינה מורידה אותו

לא אתיא לאתוייה ארבע אמות ברשות הרבים

.

ומקשינן סתירה בדברי רבי אליעזר. שבברייתא הזאת שנינו כי רבי אליעזר מתיר לכתחילה.

והתניא

בברייתא אחרת:

רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון,

ומשמע שלכתחילה לא תצא.

ומתרצינן:

לא קשיא,

הא

הברייתא ששנינו רבי אליעזר פוטר,

כי קאי

רבי אליעזר -

אדרבי מאיר

. שהמדובר בה הוא כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבי מאיר המחייב חטאת.

הא

הברייתא שרבי אליעזר מתיר לכתחילה,

כי קאי

, המדובר בה הוא

אדרבנן

, כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבנן שאוסרים.

ומבארת הגמרא:

כי קאי

רבי אליעזר לחלוק

אדרבי מאיר, דאמר חייב חטאת, אמר ליה

רבי אליעזר:

פטור

, כנגד לשון "חייב", כדי לחלוק עליו, אך למעשה רבי אליעזר אף מתיר לכתחילה.

כי קאי אדרבנן, דאמרי פטור אבל אסור

גזירה שמא תשלפנו,

אמר איהו

רבי אליעזר:

מותר לכתחלה

.