Chabbat 5a — le Talmud en français

לא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה

[יש עליה תקרה],

דאמרינן: ביתא כמאן דמליא דמיא

, כלומר, דבר סתום מכל צד הרי הוא כאילו מלא חפצים עד גגו, שאין אוירו נחשב אויר, הילכך כל הנזרק לתוכו הרי הוא כמונח,

אבל שאינו מקורה, לא

. ואם כן, הרי אין ללמוד מכאן בשיטת רבי שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, שהרי הוא כמונח על מקום ארבעה.

וכי תימא

לפרש:

הכא נמי

, אף משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מן היד עוסקת

ב

רשות

מקורה

. הרי אי אפשר לומר כן, כי:

התינח ברשות היחיד מקורה

, כלומר, הניחא מה שמחייבת המשנה על עקירה והנחה בתוך ידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד, אכן יש לומר, שהמשנה עוסקת כשאותה רשות מקורה היא.

אבל

ברשות הרבים מקורה מי חייב!?

כלומר, אבל מה שמחיבת המשנה על עקירה והנחה מתוך ידו של העני העומד ברשות הרבים, וכי אפשר לפרש שחייבה המשנה על הוצאה והכנסה מרשות הרבים מקורה!?

והאמר רב שמואל בר יהודה, אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, פטור, לפי שאינו דומה

אותה רשות

לדגלי מדבר

[מחנה בני ישראל שחנו לדגליהם במדבר], כלומר, היות וכל מלאכות של שבת ממשכן אנו לומדים אותם, אם כן אין החיוב אלא כפי שהיה הדבר במשכן, והרי רשות הרבים שהיתה שם במדבר לא היתה מקורה, ולכן אין חיוב על העברת ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, וכן אין חיוב על הוצאה והכנסה מרשות הרבים מקורה.

אלא, אמר רבי זירא

ליישב את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מתוך היד, ואף שאינה מקום ארבעה:

הא מני

משנתנו

אחרים היא! דתניא

:

אחרים אומרים

: אם זרק אדם חפץ מרשות לרשות וקיבלו אדם אחר:

אם

עמד

המקבל

במקומו וקיבל

את החפץ לידו,

חייב

הזורק, שהרי הוא זה שעשה את העקירה ואת ההנחה.

אבל אם

עקר

המקבל

ממקומו

ורץ לקראת החפץ

וקיבל

אותו לידו, הרי הזורק

פטור

, שזה עשה עקירה וזה עשה הנחה כי לא מכחו של הזורק נתקבל החפץ בידו של המקבל.

והלוא תיקשי:

עמד במקומו וקיבל, חייב!?

הא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא

, שהרי בידו קיבלה המקבל.

אלא שמע מינה

בדעת אחרים:

לא בעינן

הנחה על גבי

מקום ארבעה

. וכדעתם סוברת משנתנו.

ומקשינן עלה:

ודילמא,

אף לדעת אחרים,

הנחה הוא דלא בעינן

כאשר מוכח ממה שחייבו את הזורק על הנחת החפץ ביד חבירו,

הא עקירה

מעל גבי מקום ארבעה שמא

בעינן

אף לדעת אחרים. ומשנתנו הלוא חייבה אף על עקירה מן היד שאינו מקו ארבעה!?

והנחה נמי

, כלומר, ואפילו לא תלמד מכאן בדעת אחרים, שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, כי

דילמא

עוסקת הברייתא בכגון

דפשיט כנפיה

[פרש בגדו] שהוא רחב ארבעה על ארבעה,

וקיבלה

לתוך בגדו,

דאיכא נמי הנחה

על גבי מקום ארבעה.

אמר רבי אבא

ליישב את משנתנו:

מתניתין נמי

, אף את משנתנו יש לבאר [כמו את הברייתא דאחרים] שהיא עוסקת ב

כגון שעקר מטרסקל

[סל רחב ארבעה על ארבעה] שביד בעל הבית או העני,

והניח על גבי טרסקל

שבידם,

דאיכא נמי הנחה

על גבי מקום ארבעה.

ומקשינן עלה:

והא "ידו" קתני

במשנתנו [פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך "ידו" של בעל הבית. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך "ידו" של עני]!?

ומשנינן:

תני

במשנתנו

"טרסקל שבידו

"!

ואכתי מקשינן עלה:

התינח טרסקל ברשות היחיד

, כלומר, הניחא מה ששנינו "ונתן לתוך ידו של בעל הבית" שעומד ברשות היחיד, בזה אכן יש לפרש שנתן לתוך טרסקל שבידו,

אלא טרסקל שברשות הרבים

בידו של עני, הרי

רשות היחיד הוא!?

האם

לימא

משנתנו

דלא כרבי יוסי ברבי יהודה!?

דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה

[גבוה עשרה]

ברשות הרבים, ובראשו טרסקל

, אם

זרק

מרשות הרבים

ונח על גביו, חייב

כמוציא מרשות לרשות -

דאי

משנתנו

כרבי יוסי ברבי יהודה

היא, יקשה,

"פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונתן לתוך ידו של עני

" - שאתה מפרש ל"טרסקל שבידו" -

אמאי חייב

בעל הבית!? והרי

מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק

[אין זה אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד].

ומשנינן:

אפילו תימא

משנתנו כ

רבי יוסי ברבי יהודה

היא,

התם,

גבי נעץ קנה, עסקינן בכגון שהיה הטרסקל

למעלה מעשרה

טפחים, ומשום כך נחשב הטרסקל רשות היחיד, אבל

הכא,

במשנתנו עסקינן בכגון שמחזיק העני את הטרסקל

למטה מעשרה

שאינו נעשה רשות היחיד.

קשיא ליה לרבי אבהו

על תירוצו של רבי אבא:

מי קתני

במשנתנו

"טרסקל שבידו

"!?

והא "ידו" קתני!?

אלא, אמר רבי אבהו

לפרש את משנתנו, המחייבת על עקירה והנחה ביד אף שאינה מקום ארבעה: מדובר בה

כגון ששלשל

[השפיל], בעל הבית או העני, את

ידו למטה משלשה

טפחים סמוך לקרקע

וקיבלה

שם בידו, כי מאחר שסמוכה ידו לקרקע פחות משלשה טפחים, הרי היא כקרקע עצמה, וכאילו הונחה על גבי קרקע שהיא מקום ארבעה.

ומקשינן עלה:

והא "עומד" קתני

במשנתנו ["כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים"], ולפי פירוש זה הרי נמצא שיושב הוא, כי בעמידה אינו יכול להשפיל ידו למטה משלשה!? ומשנינן: משנתנו עוסקת

בשוחה

[עומד ומתכופף].

ואיבעית אימא

לפרש את משנתנו, כגון שהיה עומד

בגומא

וידו סמוכה לשפת הגומא בתוך שלשה.

ואי בעית אימא

לפרש את משנתנו

בננס

, שאף בעמידה אין ידו מגעת בהכרח לשלשה טפחים מעל פני הקרקע.

אמר,

תמה

רבא

על ישובים אלו:

איכפל תנא לאשמעינן כל הני

, כלומר, טרח התנא בכל זאת, ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות אינו חייב אלא על ידי דברים אלו שאין דרכן בכך!? היה לו לשנות "פשט כנף בגדו, שיש בו ארבעה, לפנים".

אלא, אמר רבא

ליישב את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מתוך ידו של חבירו:

ידו של אדם חשובה לו

כארבעה על ארבעה

, ולכן כשהניח אדם בתוך ידו של חבירו, או שעקר משם, הרי הוא חייב כאילו הניח ועקר מעל גבי מקום ארבעה.

וכן כי אתא רבין

מארץ ישראל

אמר

בשם

רבי יוחנן: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה

.

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: זרק חפץ

מרשות לרשות

ונח

מעצמו בלי שנתכוין לכך

בתוך ידו של חבירו

, הרי הזורק

חייב

.

ומקשה הגמרא: וכי

מאי קא משמע לן

רבי יוחנן!? ש

ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה

ומשום כך מתחייב על הנחה בתוך היד -

והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא

[כבר אמרה רבי יוחנן פעם אחת] כמובא לעיל!?

ומשנינן:

מהו דתימא,

אם לא שהשמיענו רבי יוחנן את מימרתו השניה:

הני מילי

שידו של אדם נחשבת כארבעה על ארבעה

היכא דאחשבה הוא

[עושה המלאכה]

לידיה

של חבירו, שנתכוין להניח בתוך ידו של חבירו והחשיבה בכך.

אבל היכא דלא אחשבה הוא לידיה

, אבל כשהלך החפץ ונח מעצמו בתוך ידו של חבירו, שלא החשיב עושה המלאכה את היד להניח שם את מה שזרק,

אימא לא

תהא היד נחשבת כארבעה על ארבעה -

קא משמע לן

רבי יוחנן במימרתו השניה, שאפילו אם לא החשיב עושה המלאכה את ידו של חבירו, מעצמה נחשבת היא כארבעה על ארבעה, ומתחייב הזורק.

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן

: אם זרק אדם חפץ מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, וקיבלו אדם אחר:

אם

עמד

המקבל

במקומו וקיבל

את החפץ לידו, הרי הזורק

חייב

, כי מכחו נעשתה העקירה וההנחה.

אבל אם

עקר

המקבל

ממקומו

ורץ לקראת החפץ

וקיבל

אותו לידו, הרי הזורק

פטור

, שזה עשה עקירה וזה עשה הנחה, כי לא מכחו של הזורק נתקבל החפץ בידו של המקבל.

תניא נמי הכי: אחרים אומרים: עמד במקומו וקיבל, חייב

.

עקר ממקומו וקיבל, פטור

.

בעי

[נסתפק]

רבי יוחנן

: אם

זרק

אדם

חפץ

מרשות לרשות,

ונעקר הוא

עצמו

ממקומו

ורץ אחרי החפץ לרשות האחרת,

וחזר

שם

וקיבלו

בידו,

מהו

שיתחייב משום מוציא מרשות לרשות!?

ומקשה הגמרא:

מאי קמבעיא ליה

לרבי יוחנן, [מה טעם יש להסתפק בזה], והרי עשה הזורק עקירה בזריקתו, והנחה בעקירתו וקבלתו, ולמה לא יתחייב!?

אמר

פירש

רב אדא בר אהבה: שני כוחות,

כח עוקר וכח מניח,

באדם אחד

שעשה את שניהם, הוא ד

קא מבעיא ליה

לרבי יוחנן:

האם

שני כחות באדם אחד, כאדם אחד

שעקר והניח,

דמי, ו

אם כן הוא

חייב

.

או דילמא

: שני כוחות באדם אחד

כשני בני אדם,

שהאחד עוקר והשני מניח,

דמי, ו

אם כן הוא

פטור

כדין שנים שעשאוה?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן

: אם היה עומד ברשות הרבים, ו

הכניס

[פשט] את

ידו לתוך חצר חבירו, וקיבל

שם

מי גשמים

בידו,

והוציא

אותם לרשות הרבים בידו, הרי הוא

חייב

.

מתקיף לה רבי זירא

: הרי שנינו במשנתנו: "פשט העני את ידו לפנים או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב", אבל "פשט העני את ידו לפנים, או שנתן [בעל הבית] לתוכה, והוציא, שניהם פטורין", ואם כן:

מה לי הטעינו חבירו

היינו בעל הבית כאופן משנתנו, ו

מה לי הטעינו שמים

כאופן שאמר רבי יוחנן -

הרי בין כך ובין כך יש לו להיות פטור, כי

איהו לא עביד עקירה

של החפץ מהרשות השניה, ונמצא שלא עשה אלא את ההנחה, ולמה יתחייב!?

ומשנינן:

לא תימא

בדברי רבי יוחנן "הכניס ידו לחצר חבירו ו

קיבל

מי גשמים" דמשמע: פשט את ידו ונפלו מי גשמים לתוכה, ואילו הוא לא עשה מעשה -

אלא

כך אמר רבי יוחנן: הכניס ידו לחצר חבירו, ו

קלט

מי גשמים. והיינו, שהיכה בידו האחת במי הגשמים דרך ירידתם, וקיבל אותם בידו השניה, ומשום כך הוא חייב, שהרי עקר והניח.

ואכתי מקשינן:

והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, ו

הרי

ליכא

כשקלט מי גשמים מן האויר דרך ירידתם!?

אמר,

תירץ

רבי חייא בריה דרב הונא

: מדובר כאן, ב

כגון שקלט

את מי הגשמים, על ידי הכאה בידו האחת לידו השניה,

מעל גבי כותל

שהיו מי הגשמים נשפכים עליו.

ואכתי מקשינן: אם קלט מ

על גבי כותל נמי

למה חייב,

והא לא נח

הגשם קודם עקירתו, כי אין הם נחים על הכותל אלא תלויים באויר במקביל לו, ואין זו הנחה להתחייב על עקירה משם!?

ומשנינן:

כדאמר רבה

במקום אחר לפרש על קושיא דומה, שמדובר

בכותל משופע. הכא נמי,

בדברי רבי יוחנן עסקינן,

ב

מי גשמים שהיו נשפכים על

כותל משופע

.

ודנה הגמרא:

והיכא איתמר דרבה

[באיזה ענין אמר רבה "בכותל משופע"]?

ומפרשינן: רבה אמר לה

אהא דתנן

במסכת עירובין: