Version texte de ce daf : original et traduction
Chabbat 59a — le Talmud en français
Chabbat 59a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Chabbat 59a
ומשנינן:
אלא, אמר רבא
: שהסיבה שזוג בלי ענבל נחשב כלי היא -
הואיל
וראוי הזוג
להקישו על גבי חרס
, ועדיין הוא כלי המשמיע קול, וכמו שהיה בתחילה. ולכן לא בטל ממנו תורת כלי לקבל טומאה .
איתמר נמי, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הואיל וראוי להקישו על גבי חרס.
ואילו
רבי יוחנן אמר
: לא בטל מהזוג שם כלי
הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק
. ודי בכך שיש בו שימוש לדבר אחר מאשר שימושו הקודם, כדי שיחשב כלי.
ומקשינן:
ו
כי
רבי יוחנן לא בעי
שישאר בכלי שימוש
מעין מלאכה ראשונה
, כדי שישאר ראוי לקבל טומאה?
והתניא
בברייתא: כתיב ביחס לטומאת מושב הזב:
"וכל כלי אשר ישב עליו
הזב - יטמא".
יכול
אפילו
כפה
הזב, שהפך על פיה, מידה שמודדים בה
סאה
, המיועדת למדידה ולא לישיבה,
וישב עליה
. או
כפה תרקב
, מידת חצי סאה [סאה ו' קבין ותרקב ג' קבין, וזהו שמו: תרי וקב],
וישב עליה
, יכול
יהא טמא
אותו כלי מידה בטומאה חמורה של מושב [מדרס] הזב, שהיא אב הטומאה, המטמאה אפילו אדם וכלים?
תלמוד לומר
: [ויקרא טו ד] "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. וכל הכלי
אשר
ישב עליו
יטמא".
"אשר ישב" בצירה, בלשון הווה מתמשך, כתיב, ולא "אשר ישב" בקמץ, בלשון עבר - ללמדנו, כי רק
מי
[כלי]
שמיוחד לישיבה
, שיושבים עליו בתמידות, ולא שאירע שישב עליו באופן חד פעמי, הוא שנטמא בטומאת מדרס החמורה על ידי שישב עליו הזב.
יצא
כלי
זה
, שהוא מיועד למדידה ואינו מיועד לישיבה, שאינו נטמא אלא טומאת מגע קלה.
לפי
שאומרים לו
לזב שהתיישב עליו:
עמוד
ממנו,
ונעשה
בו
מלאכתנו
שנמדוד בו. ולכן אין הוא נחשב מושב.
רבי אלעזר אומר
: רק
ב
יחס לטומאת
מדרסות
אין הוא נטמא, כי
אומרים לו
למי שעליו:
עמוד ונעשה מלאכתנו
, ולפי שאינו ראוי לישיבה אינו מקבל טומאת מדרס הזב החמורה .
אבל,
ואין אומרים ב
כלי הטמא בטומאת אב הטומאה, כשהוא
"טמא מת
":
עמוד ונעשה מלאכתנו
הקודמת . והיינו, שאפילו אם נשבר הכלי הטמא בטומאת מת, ואינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, עדיין הוא טמא בטומאתו הקודמת, כל שראוי הוא עדיין למלאכה אחרת.
ורבי יוחנן אומר: אף אומר ב
כלי שהוא
טמא מת: עמוד ונעשה מלאכתנו
הראשונה. וכל כלי הטמא בטומאת מת שנשבר עד ששוב אינו ראוי עוד למלאכתו שבשעת טומאה, הרי הוא טהור.
ואם כן קשה דברי רבי יוחנן הסותרים: שלענין טומאת זוג אמר לעיל שטמא אף בלא ענבל, הואיל וראוי לגמע בו מים. וכאן הוא אומר שהכלי טמא רק אם אפשר לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה.
ומסקינן:
איפוך קמייתא
. ודברי רבי יוסי ברבי חנינא לעיל, לענין זוג שצריך שיהיה ראוי למעין מלאכתו, הם דברי רבי יוחנן
ומתמהינן:
ומאי חזית
, מה ראית
דאפכת קמייתא
, והעמדת את שיטת רבי יוחנן שצריך שיוכל לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה?
איפוך בתרייתא
, תהפוך את שמות החולקים במימרא השניה, ואמור כי דברי רבי יוחנן שצריך מעין מלאכתו הראשונה הם דברי רבי אלעזר, ואילו רבי יוחנן סבר שלא צריך שיהיו יכולים לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה, וכמו שאמר במימרא הראשונה!?
ומשנינן: אין להפוך את המימרא השניה
דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי
כדי לטמא את הכלי, שיהא אפשר לעשות בו שימוש שהוא
מעין מלאכה ראשונה
.
דתנן
במסכת כלים:
סנדל של בהמה
שעושין לה כדי שלא ינזקו פרסותיה באבנים -
של מתכת טמא
, ושל עץ טהור .
והוינן בה:
למאי חזי
הסנדל בתורת כלי? הרי אין כלי נטמא אלא הראוי לאדם, ובאופן רגיל אין אדם נועל סנדל של בהמה.
ואם תחשיבנו כתשמיש בהמה ויטמא מדין כלי בהמה, הרי אין תכשיט לבהמה .
אמר רב
: הסנדל של בהמה טמא מכח היותו כלי הראוי לתשמיש של אדם בשעת הדחק. שהרי הוא
ראוי לשתות בו מים ב
שעת
מלחמה
כאשר אין כלים רגילים לשתיה.
ורבי חנינא אמר: ראוי
הוא
לסוך בו שמן במלחמה
.
ורבי יוחנן אמר
: ראוי הוא
בשעה שבורח
האדם
מן הקרב
, שאז
מניחו
לסנדל
ברגליו, ורץ
בו
על קוצים ועל הברקנים
.
ולמדנו מדברי רבי יוחנן כי כיון שייחדו לנעילה של בהמה הרי הוא מקבל טומאה [בתור כלי הראוי לתשמיש אדם בשעת הדחק] רק משום שהוא ראוי לשימוש של נעילה. אך אם הוא היה ראוי לאדם רק כדי לשתות בו או לקבל בו שמן בשעת הדחק - אין הוא מקבל טומאה.
והוא הדין ביחס לביטולו של כל כלי טמא מטומאתו, שאם אינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה - שוב אינו טמא.
והוינן בה:
מאי בין רב לרבי חנינא?
איכא בינייהו
כגון
דמאיס
הסנדל. לרב לא מטמא כי אינו ראוי לשתות בו כלל. ולרבי חנינא מטמא, שהרי עדיין ראוי לסוך בו .
ומאי איכא בין
רבי יוחנן לרבי חנינא?
איכא בינייהו דיקיר
, כבד הסנדל ואין ראוי להשתמש בו לברוח.
שנינו במתניתין:
ולא
תצא האשה
בעיר של זהב
.
והוינן בה:
מאי
לא תצא
ב"עיר של זהב
"?
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים דדהבא
, תכשיט של זהב שירושלים מצויירת בה [ומחברים אותו למלבוש] .