Chabbat 58b — le Talmud en français

ו

זוג

של דלת

-

טהורה

שהדלת מחוברת לבית, והבית מחובר לקרקע, ואינו מקבל טומאה, והזוג בטל לגבי הדלת.

זוג

של דלת, ועשאו ל

זוג של

בהמה

-

טמאה

, ראויה לקבל טומאה מכאן ולהבא, ודי בכך שחישב עליה לעשותה לזוג של בהמה, כי כל הכלים יורדים לקבל טומאה במחשבה לבד.

זוג

של בהמה ועשאו לדלת

, הרי

אף על פי שחיברו לדלת וקבעו במסמרים

-

טמא

.

לפי

שכל הכלים יורדין לידי טומאתן

להיות ראויים לקבל טומאה

במחשבה

של בעליהן לבד. אבל,

ואין

הם

עולין מידי טומאתן

, מהיותם ראויים לקבל טומאה,

אלא בשינוי מעשה

. וחיבורו לדלת אינו מהוה שינוי בגוף הזוג.

וקשה מברייתא זו על הברייתא דלעיל.

שכאן שנינו שזוג שבצואר בהמה מקבל טומאה.

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

דתנינא שזוג של בהמה מקבל טומאה, מדובר באופן

דאית ליה

לזוג בתוכו

עינבל

, שהיא הלשונית שבתוך הפעמון, שבה הוא מקשקש ומשמיע קול. והנחת הגמרא היא שהוא חשוב אז תכשיט, הראוי לקבל טומאת כלים, כדין תכשיט. לפי שהתרבה התכשיט לטומאת כלים, על אף שאינו ראוי לשימוש אחר.

הא

דתנינא שאינו מקבל טומאה הוא בזוג

דלית ליה עינבל

בתוכו, שאינו חשוב תכשיט לקבלת טומאת כלים.

והוינן בה:

מה נפשך

:

אי

זוג חשוב תכשיט , הרי

מנא

[כלי]

הוא, אף על פי דלית ליה עינבל

ויקבל טומאה.

אבל

אי

זוג

לאו מנא הוא

האם זה שיש לו

עינבל משוי ליה

, נותן לו, את החשיבות של

"מנא

"?

ומסקינן:

אין

. העינבל הוא זה המחשיבו לקבלת טומאת כלים, אך לא מדין תכשיט אלא מדין "כלי מעשה" , שיש בו שימוש.

כדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין ל

כלי שהוא

"משמיע קול

" [דהיינו כלי נגינה]

בכלי מתכות, שהוא טמא?

שנאמר

בפרשת טהרת כלים של מעשה מדין, שהוצרכו להעלותם מטומאתם:

"כל דבר אשר יבא באש

-

תעבירו באש

".

ודרשינן מריבוי המילה "כל":

אפילו

כלי שכל השימוש שלו הוא רק

"דיבור

", דהיינו, שהוא עשוי להשמיע קול -

יבא באש!

והיינו, שצריך לטהרו מטומאתו [אך לא באש, אלא בהזאת מי פרה אדומה].

אבל אם אין בזוג עינבל, הרי אינו משמיע קול, ואין בו שום שימוש מעשי, וכמו כן איננו תכשיט, ולכן אינו מקבל טומאה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם:

והוינן בה:

במאי אוקימתא

את הסיפא של הברייתא, שזוג של בהמה אינו מקבל טומאה? -

ב

זוג

דלית ביה עינבל

.

אם כן,

אימא מציעתא

דברייתא:

ולא

יצא העבד

בזוג שבצוארו. אבל יוצא

הוא בזוג שבכסותו. וזה וזה

הזוג שבצוארו ובכסותו -

מקבלין טומאה

.

וקשה:

אי

נעמיד את דברי הברייתא כפי שהעמדנום בסיפא, ביחס לבהמה, בזוג

דלית ליה עינבל

, אם כן

מי מקבלי

הזוג שבצואר העבד והזוג שבכסותו

טומאה?

והרי אז הם אינם ראויים להשמיע קול, וכמו ששנינו בברייתא שמביאה עתה הגמרא:

ורמינהו

: שנינו בברייתא:

העושה זגין

פעמונים

למכתשת

שמפטמין בה את הסממנים לקטורת לפי שהשמעת הקול מועילה ויפה לבשמים],

ולעריסה

של תינוק,

ולמטפחות ספרים

ספרי תורה,

ולמטפחות תינוקות

שתולין בצוארן -

הרי, אם

יש להם עינבל

-

טמאין

.

אין להם עינבל

-

טהורין

.

ואם נטמאו כשהיה להם עינבל ולאחר מכן

ניטלו עינבליהן

-

עדיין טומאתן עליהם

, ואין להם תורת כלי שנשבר, שנטהר בשבירתו .

וקשה מברייתא זו, שמפורש בה כי בלי עינבל אין הזוג מקבל טומאה.

ומשנינן:

הני מילי

שזוג בלא עינבל אינו מקבל טומאה -

ב

זוג של

תינוק, דלקלא עבידי ליה

. וללא עינבל אינו משמיע קול, ולא חשוב כלי.

אבל

זוג של

גדול

[של איש] -

תכשיט הוא ליה

, ומקבל טומאה כדין תכשיט,

אף על גב דלית ליה עינבל

.

אמר מר

: שנינו בברייתא:

ניטלו עינבליהן

-

עדיין טומאתן עליהן

, שאין נטילת העינבל נחשבת שנשברו [וכמו כן אף על פי שלא נטמאו, ראויים הם לקבל טומאה].

ותמהינן:

למאי חזו

זוג של תינוק שעשוי לקול וניטל ענבלו הרי אינם ראויים לכלום, ומדוע הוא נחשב עדיין כלי?

ומשנינן:

אמר אביי: הואיל שההדיוט יכול להחזירו

ללא מעשה אומן, לא בטל ממנו תורת כלי .

מתיב רבא

: תנן במסכת פרה:

הזוג והעינבל

נחשבים

חיבור

להיות לכלי אחד, שאם נטמא אחד מהן נטמא גם השני.

ומשמע במשנה שהם נחשבים מחוברים שאם ניטל אחד מהם הכלי הוא כלי חסר .

וכי תימא

שחיבור האמור במשנה

הכי קאמר: אף על גב דלא מחבר כמאן דמחבר דמי

, שאף אם נפרדו לא התבטלו מידי תורת כלי הראוי לקבל טומאה. וכונת המשנה "חיבור", הוא אפילו כשהם נפרדים .

אי אפשר לומר כן.

שהרי

והתניא

בברייתא :

מספורת

כלי ספר

של פרקים

, העשויה מסכינים נפרדים,

ואיזמל של רהיטני

, [מקצע] שדרך האומנין לחבר את האיזמל, העשוי מתכת, בשעת מלאכה, לחלק עליון של עץ, ולאחר המלאכה מפרידים את חלקיהם - הרי זה

חיבור לטומאה

, שאם נטמא זה נטמא זה.

ואין חיבור להזאה

, שאם היזו רק על אחד משני החלקים מי חטאת, לא נטהר החלק השני עד שיזו עליו גם כן.

ואמרינן

ותמהנו על דין זה:

מה נפשך: אי חיבור הוא

-

אפילו להזאה נמי

יהא חיבור, ודי שיזה על אחד מהם.

ואי לאו חיבור הוא

-

אפילו לטומאה נמי לא

יהא חיבור, ואם נטמא האחד לא יטמא השני.

ואמר

על כך

רבה: דבר תורה

:

בשעת מלאכה

, שדרכן להיות אז מחוברים וצריכים שני החלקים זה לזה הרי הם

חיבור בין לטומאה בין להזאה

.

שלא בשעת מלאכה

, הואיל ואין צריכים להיות מחוברים

אינו

נחשב

חיבור לא לטומאה ולא להזאה

, אף אם הם מחוברים בפועל.

וגזרו

רבנן

על טומאה

של שני החלקים כשנטמא אחד

שלא בשעת מלאכה, משום

[אטו]

טומאה שהיא בשעת מלאכה

.

ו

עוד גזרו

על הזאה שהיא בשעת מלאכה

שלא תטהר את החלק השני,

משום הזאה שלא בשעת מלאכה

.

ולמדנו מכאן, ש"חיבור" ששנינו במשנה ובברייתא לענין טומאה, מדובר בשעה שהחלקים מחוברים .

ואם כן קשה: מדוע אם ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן, למה לא בטל מהם תורת כלי, והרי שלימות הזוג הוא רק עם ענבל?