Chabbat 51b — le Talmud en français

ואם לאו

, אלא הקדירה מכוסה לגמרי בכיסוי המוקצה,

אינו נוטל ומחזיר

אותה. שהרי אין לו במה שיאחזנה. ואסור להזיז את הכיסוי ממקומו משום מוקצה.

[ואף אם מצידיה היא טמונה בדבר הניטל, דלכאורה יכול לגלות את סביבותיה, ולאחוז בדפנות הקדירה ולהגביהה, ואחר כך יטנה על צידה ויפול הכיסוי מאליו, דהוי כטלטול מן הצד דמותר - מכל מקום אסורה הקדירה גופה בטלטול. משום דנעשית בסיס לדבר האסור מחמת כיסוי המוקצה שעליה. רש"י ].

רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה, הרי היא

מוסיפה הבל

כזבל

: לפיכך אין טומנין בה אפילו מבעוד יום.

ועוד אמר רבי יהודה:

מניחין מיחם

[שהוא של נחשת]

על גבי מיחם

הנמצא על גבי האש, בשביל לשמור את חומו.

ו

כן מניחים

קדרה

[שהיא של חרס]

על גבי קדירה. ו

כן

קדרה על גבי מיחם

.

[ובגירסא שלפנינו איתא

"אבל לא קדרה על גבי מיחם

. וכתב במסורת הש"ס דטעות הוא. ולית מאן דפליג בהכי].

אבל לא

מניחין

מיחם על גבי קדרה

. מפני שהקדרה מרבה חמימות, ומוסיפה הבל למיחם שעליה. [כן היא הגירסה בספרים שלפנינו. אבל בתוספתא גרסינן "ומניחין וכו' מיחם על גבי קדרה"].

וטח את פיה

של הקדרה או המיחם

בשבת בבצק

הנילוש מבעוד יום.

ולא

התירו להניח מיחם על גבי מיחם, אם המים שבעליון צוננים, ומניחם

בשביל שיחמו

על ידי המיחם התחתון.

ומותר לעשות כן רק במקום ששניהם חמים. ואינו מניחם

אלא בשביל שיהיו

העליונים

משומרים

ולא יפוג חומם.

וכשם שאין טומנין את החמין, כך אין טומנין את הצונן

, גזירה אטו הטמנה דחמין.

ו

רבי התיר להטמין את הצונן

.

ואין מרזקין

[מרסקין]

לא את השלג ולא את הברד, בשביל שיזובו מימיו!

משום דקא מוליד מהם מים בשבת. ודמי למלאכה, לפי שבורא מים אלו.

אבל נותן הוא

את השלג והברד

לתוך הכוס

של יין

או לתוך הקערה

כדי לצנן מה שבתוכה.

ו

אף על פי שהם נמסים מאליהם,

אינו חושש

כיון שאינו מוליד בידים.

הדרן עלך פרק במה טומנין

--- title: "חברותא - שבת — פרק חמישי - במה בהמה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - במה בהמה

Оригинал главы פרק חמישי - במה בהמה

פרק במה בהמה

הקדמה לפרק במה בהמה

בפרק זה מבואר דיני יציאת הבהמה בשבת, שיש חפצים שאסור להניח עליה שתצא בהם.

ויש לכך שלש סיבות עיקריות המבוארות בגמרא:

א.

משום שהם נחשבים כמשא.

ב.

שמא יפלו והבעלים עלול לטלטלם באיסור.

ג.

שנראה כמו שהבעלים הולך לשוק למוכרה.

והמשנה הראשונה עוסקת בדברים שנחשבים משא.

מתניתין:

אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, בכל המלאכות שנאסרו לאדם גופו , וכשם שנאסרה לאדם הוצאת משא מרשות לרשות והעברתו ד' אמות ברשות הרבים, כן הוא מצווה שלא תצא בהמתו במשוי. וכשם שלא נאסר לאדם אלא משוי, ולא דבר שהוא צורך גופו [כגון תכשיט], כן אינו מצווה שלא תצא בהמתו בדבר שהוא צורך גופה.

ומפרשת המשנה:

במה בהמה יוצאה

לרשות הרבים,

ובמה אינה יוצאה?

יוצא הגמל באפסר

במושכות שלו,

ו

יוצאת ה

נאקה

נקבת הגמל

בחטם

[יתבאר בגמרא],

ו

יוצאים ה

לובדקים

[מין חמור]

בפרומביא, וסוס בשיר

[אצעדה שקבועה בה טבעת, ומכניסים בתוכה רצועה, ובה מושכים את הבהמה]. לפי שהם דברים שהבהמה משתמרת בהם. ובגמרא יבואר מה הם הכלים האלו.

וכל בעלי השיר

בעלי חיים שרגילים לשים בצוארם טבעת [כגון כלבי ציידים וחיות קטנות שנותנין על צוארם "שיר" לנוי] ,

יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר

. ובגמרא יבואר.

ו

אם נטמאו כלים אלו בטומאת מת,

מזין עליהן

מי חטאת

במקומן

, כשהם על צואר הבהמה.

ו

כן

טובלן

לכלים אלו מטומאתם,

במקומן

. שמכניסים את הבהמה למים כדי להטביל את השיר.

ואין צריך להסירם מן הבהמה כדי לטובלם או להזות עליהם בפני עצמם.

גמרא:

שנינו במשנה: יוצאת הנאקה בחטם.

והוינן בה:

מאי "נאקה

", ומאי

"בחטם

"?

אמר רבה בר בר חנה: נאקתא

-

חיורתי

גמלה נקבה גדולה ולבנה,

בזממא דפרזלא

טבעת של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסה בתוכו. לפי שהיא בורחת, ושמירתה קשה, אינה משתמרת אלא בכך.

שנינו במשנה:

ולובדקים בפרומביא

.

ומפרשינן:

אמר רב הונא

: לובדקים -

חמרא לובא

חמור הבא ממדינת לוב. הקשור

בפגי דפרזלא

רסן שעל הלחי והראש העשוי מברזל.

לוי, שדר זוזי

שלח מעות

ל

אנשי

בי חוזאי

[שם מקום], כדי

למיזבן ליה

שיקנו לו שם

חמרא לובא

באותם זוזים.

צרו

[צררו] אנשי בי חוזאי מעותיו

ושדרו ליה

אותם בחזרה, והניחו בתוך הצרור

שערי

שעורים. שלא רצו לקנות לו חמור, מפני שלוב רחוקה מבבל מהלך חצי שנה [כמבואר בפרק הגוזל].

ומה ששלחו לו שעורים, כונתם היתה כדי

למימר

, לרמז לו

דניגרא דחמרא

, פסיעות החמור - הם לפי מדת ה

שערי

[שעורים] שהוא אוכל. ורמזוהו בכך, שיקנה חמור בעירו, ויאכילנו שעורים תמיד. ועל ידי כך יהיה חמורו משובח וטוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: היו התלמידים שואלין ו

מחליפין

את שאלתם

לפני רבי

. וכך שאלו: ליתן כלי

של

בהמה

זו ב

בהמה

זו

בשביל שתצא בו בשבת,

מהו?

והחליפו שאלתם. שפעם שאלו על נאקה באפסר, ופעם שאלו על גמל בחטם. האם זה נחשב כמו דבר שעשוי לשמור על הבהמה ומותר, או שהוא נחשב כמשא ואסור.

והשיב רבי:

נאקה באפסר לא תיבעי לך

. שודאי אסור ש

כיון דלא מינטרא ביה

, שאינה משתמרת באפסר אלא דוקא בחטם -

משאוי הוא,

האפסר נחשב למשא ואסור שתצא בו.

כי תיבעי לך: גמל בחטם

-

מאי?

האם נאמר,

כיון דסגי ליה ב

שמירה של

אפסר

ואינו צריך שמירה יתירה של חטם, נמצא שהחטם

משאוי הוא

לגביו, ואסור שיצא בו?

או דלמא

, כיון שסוף סוף הוא שומר על הגמל, מותר. כי

"נטירותא יתירתא

" - הוספת שמירה

לא אמרינן דמשאוי הוא.

אמר לפניו

[לפני רבי]

רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל, והחמור

.

ודייקינן:

למעוטי מאי,

מה חידש רבי יוסי בדבריו

לאו למעוטי גמל בחטם

שאסור. כי לפי שד' בהמות אלו משתמרות באפסר, אסורות הן בחטם, משום שכל נטירותא יתירתא, משאוי הוא.

ודחינן:

לא

את זה חידש רבי יוסי אלא

למעוטי נאקה

, שאינה יוצאת

באפסר

. שכיון שאינה משתמרת בכך, משא הוא לה.

במתניתא תנא: לובדקים וגמל יוצאין באפסר

. שאף לובדקים די להם בשמירת אפסר .

ומסקינן: שספק הגמרא אם נטירותא יתירתא משאוי הוא או לא,

כ

פלוגתא ד

תנאי

היא שנויה.

דתניא:

אין חיה יוצאה בסוגר

חבל הקשור סביב הצואר.

חנניה אומר

: החיה

יוצאה בסוגר, ובכל דבר המשתמר

.

והוינן בה:

במאי עסקינן?

אילימא בחיה גדולה, מי סגי לה ב

שמירה של

סוגר?

ומאחר שאינה משתמרת בו, נחשב משאוי, ומדוע מתיר חנניה?

ואלא בחיה קטנה,

אם כן, למה אוסר תנא קמא? וכי

מי לא סגי לה סוגר?

אלא לאו, חתול איכא בינייהו

. שכיון שאינו תאב לברוח, אינו צריך שמירה של סוגר, אלא די לו שמירת חבל קטן.

והמחלוקת היא:

תנא קמא סבר, כיון דסגי ליה במיתנא בעלמא,

הרי הסוגר

משאוי הוא

לו, משום שהוא נטירותא יתירתא לגביו.

וחנניה סבר, כל

דבר שהוא

נטירותא יתירתא, לא אמרינן

עליו שדינו ש

משאוי הוא

.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה

. שנטירותא יתירתא אינה משאוי.

לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא, הוו קאזלי באורחא. קדמיה

[הקדים]

חמריה דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא

מכך, לפי שהיה גדול מלוי. וחשב שהקדימו לוי בכונה .

אמר

לוי לעצמו:

אימא ליה

לרבה בר רב הונא

מילתא

, להודיעו שלא בכונה עשיתי כן.

כי היכי

דאיתותב

שתתיישב

דעתיה

, ויתפייס.