Chabbat 49a — le Talmud en français

וכל זה הוא מדאורייתא. אלא,

וגזרו רבנן על טומאה

, שייחשבו חיבור, ויטמאו שניהם יחד אף

שלא בשעת מלאכה.

וגזרו כן

משום טומאה שבשעת מלאכה,

שאז מדאורייתא הוו חיבור זה עם זה.

ו

כן גזרו רבנן

על הזאה

, שלא ייחשב חיבור אלא צריך להזות על כל אחד לחוד, אף במספורת ואיזמל

שבשעת מלאכה

.

ואף שמן התורה חשיבי חיבור אף להזאה, גזרו הכי

משום הזאה שלא בשעת מלאכה

, שאז מדאורייתא לא הוו חיבור.

שנינו במתניתין: אין טומנין לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין

בזמן שהן לחין

.

איבעיא להו

: האם "לחין" דקתני במתניתין, המדובר הוא דוקא כשהן

לחין מחמת עצמן

, שאז הם מוסיפין הבל יותר מאשר "לחין מחמת אחרים" [והיינו, שהם עצמם יבשו כבר, אלא שחזרו ונהיו לחים מחמת משקין אחרים שנפלו עליהן], ולכך אין טומנים בהם.

או דלמא

, אין טומנים בהם אף כשהן

לחין מחמת דבר אחר

, וכגון מחמת משקין שנפלו עליהם.

ופשטינן:

תא שמע

מהא דתנן במתניתין:

"לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים, בזמן שהן לחין

".

אי אמרת בשלמא

, "לחין" היינו

לחין מחמת דבר אחר

-

שפיר

משכחת לה לחות מחמת דבר אחר בכל אלו המנויים כאן.

אלא אי אמרת

דוקא ב

לחין מחמת עצמן

אסור לטמון בהם, לפי שהם מוסיפים הבל רב. אם כן,

"מוכין

", שיהיו

לחין מחמת עצמן

-

היכי משכחת לה?

ודחינן לפשיטות ממשנתנו: משכחת לה מוכין הלחין מחמת עצמן,

ממרטא דביני אטמי

[מצמר הנמרט מבין ירכותיה של הבהמה], שמקום זה הוא מלא זיעה, והוא לח מחמת עצמו.

ותו הוינן בה:

והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה, ובפירות יבשין. אבל לא בכסות לחה, ולא בפירות לחין

.

ואי אין טומנין דוקא במוכין שהם לחין מחמת עצמן.

כסות

, שהיא

לחה מחמת עצמה

-

היכי משכחת לה?

ומשנינן: הכא נמי משכחת לה, בכסות העשויה

ממרטא דביני אטמי.

מתניתין:

טומנין בכסות, ובפירות

[כגון חטים וקטניות],

בכנפי

בנוצות

יונה, ובנסורת של חרשים

[נגרים] שנופלת מהעצים בשעת ניסורם,

ובנעורת של פשתן

, ואפילו

דקה

. לפי שכל אלו אינם מוסיפים הבל.

רבי יהודה אוסר

להטמין

ב

נעורת פשתן

דקה

משום שלדעתו היא מוסיפה הבל.

ו

אינו

מתיר

להטמין אלא

ב

נעורת פשתן

גסה.

גמרא:

אמר רבי ינאי

: כדי לקיים מצות הנחת

תפילין

-

צריכין

שיהיה ה

גוף נקי

, וכפי שיבואר להלן מהי נקיות הגוף הדרושה. ויש לנהוג בהקפדה על הנקיות

כאלישע "בעל כנפיים

", שהיה מקפיד על קיום מצות תפילין, והקפיד [כנראה] על הלכות נקיות גופו לענין הנחת תפילין. ואם אינו נקי, אין להניחם.

[ולהכי נקט כ"אלישע", שנעשה לו נס בתפילין, כמובא בסמוך. ומסתמא היה זהיר ביחס לנקיות גופו כיון שהיה זהיר בשמירת מצות תפילין. תוספות].

והוינן בה:

מאי היא

ההקפדה על נקיות הגוף לצורך הנחת תפילין?

אביי אמר

: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד את גופו

שלא יפיח בהן

רוח מלמטה. שיודע כי הוא יוכל לשמור את עצמו ולהמנע מכך, עד שיסיר את תפיליו.

רבא אמר

: "גוף נקי" הוא מצב שבו יכול האדם המניח תפילין לשמור את עצמו

שלא יישן בהן

.

שכל זמן שהוא ניעור לא חיישינן להפחה, לפי שכל הגופים הם בחזקת נקיים לדבר הזה, ויכולים להעמיד עצמם מהפחה. אבל, אם יש מקום לחשוש שמא יישן בהם, אסור להניחם, כי שמא יפיח בשעת שנתו, או שמא יראה אז קרי, בעוד התפילין עליו.

ומבארינן:

ואמאי קרי ליה

לאלישע

"בעל כנפים

"?

לפי שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו.

והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק

.

ראהו

קסדור

[ממונה מהשלטון]

אחד. רץ

אלישע וברח

מפניו. ו

היה הקסדור

רץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו, נטלן

אלישע לתפילין

מראשו, ואחזן בידו. אמר לו

הקסדור:

מה זה בידך?

אמר לו

אלישע:

כנפי יונה

.

פשט

אלישע

את ידו

והראם לו,

ונמצאו

בידו

כנפי יונה. לפיכך, קורין אותו "אלישע בעל כנפים

",, על שם אותו הנס.

ומאי שנא כנפי יונה מ

כנפי

שאר עופות

, שדוקא אליהם נתהפכו תפילי אלישע להיות?

משום דאמתיל

[נמשלה]

כנסת ישראל ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף

, ואברותיה בירקרק חרוץ".

מה יונה

-

כנפיה מגינות עליה

מפני הצינה, ומכל עוף ומאדם הבא עליה ומכה בה [מה שאין כן בשאר עופות],

אף כנסת ישראל

-

מצות מגינות עליהן

.

[ובתוספות מובא בשם המדרש, שנבדלת היונה משאר עופות בכך שכל העופות כשהם יגעים ממעופם הם נחים על גבי סלע. אבל יונה כשהיא יגעה, הרי היא פורחת בכנף אחת ונחה בכנף השנית ].

שנינו במתניתין: טומנין

בנסורת של חרשין

, ובנעורת של פשתן דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

איבעיא להו

: האם

רבי יהודה

אף

א"נסורת של חרשין" קאי

, ואוסר להטמין בנסורת דקה?

או

דלמא, דוקא

א"נעורת של פשתן" קאי

רבי יהודה. שרק בה הוא אוסר להטמין כיון שהיא דקה. אבל ב"נסורת של חרשין" לא פליג רבי יהודה ומתיר להטמין בה אפילו כשהיא דקה.

ופשטינן:

תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה

-

הרי הוא

מוסיף הבל

כזבל

, ואסור להטמין בה.

שמע מינה

כי

אנעורת של פשתן

דוקא

קאי

רבי יהודה.

ומסקינן:

שמע מינה!

מתניתין:

טומנין בשלחין

[עורות], לפי שאין הם מוסיפים הבל.

ומטלטלין אותן

, את העורות, בשבת, לפי שאין בהם איסור מוקצה. ודין זה הוא בין בסתם עורות, ובין בעורות שהוא טומן בהם. משום שכל העורות "חזו למיזגא", לשבת ולהסב עליהן.

וכן טומנין

בגיזי צמר

.

אבל

אין מטלטלין אותן

בשבת, משום שמוקצים הם למלאכתן, שהיא טויה ואריגה.

ואם טמן את הקדירה בגיזי צמר בערב שבת,

כיצד הוא עושה

כשבא ליטול את קדירתו בשבת? והרי אינו יכול לטלטלן ולהסירם מן הקדירה.

הרי הוא

נוטל את הכסוי

של הקדירה,

והן

[גיזי הצמר]

נופלות מאליהן

. וטלטול שכזה, שאינו נוגע מטלטל בידיו את המוקצה אלא נוטל את הדבר שהמוקצה מונח עליו והמוקצה נופל מאליו, נקרא "טלטול מן הצד", ומותר לעשותו בשבת.

נחלקו המשנה ברורה והחזון איש בהגדרת "טלטול מן הצד" [עיין לעיל מג ב].

לדעת המשנה ברורה כל שמטלטל את המוקצה שלא בידיו, וכגון המסיר מהשולחן קליפות [שהן מוקצה] באמצעות הסכין שבידו חשיב טלטול מן הצד, ומותר.

ואילו לדעת החזון איש טלטול שכזה הוא כטלטול בידים, ולא נאמר טלטול מן הצד אלא כשאין זה דרך טלטול. וכגון כאן, שהרמת הכיסוי לצורך הוצאת האוכל מהקדירה אינה נחשבת כ"דרך טלטול" ביחס לגיזי הצמר שמעליו.

ואין כיסוי הקדירה נאסר בטלטול מחמת היותו בסיס לגיזי הצמר שעליו, וכדין "בסיס לדבר האסור" שיש לנהוג בו כמו במוקצה עצמו.

לפי שאיסור טלטול של "בסיס" נאמר רק במקום שהבסיס נועד להחזיק את המוקצה שמעליו, ולא במקום שהמוקצה שממעלה נועד לכסות את הדבר המצוי מתחתיו למטה.

וכאן הרי אין הכיסוי של הקדירה מיועד לשמש כבסיס לגיזי הצמר. אלא אדרבה, גיזי הצמר הם העשויים לכסות את הקדירה שמתחתם. רש"י.

רבי אלעזר בן עזריה אומר

: כשהוא נוטל את הקדירה הטמונה בתוך קופה המלאה בגיזי הצמר המוקצים.

הרי את ה

קופה

הוא

מטה על צידה, ונוטל

ממנה את הקדירה, ואז יכול הוא גם להחזיר את הקדירה לקופה. [כך משמע מלשונו של רש"י במהלך הסוגיא וכך כתב הרמב"ם במפורש בפירוש המשנה, עיין בהערה. אך לא נתבאר בדבריהם כיצד הוא עושה שלא יפלו הגיזים שמסביב לגומא. ויש מפרשים שנוטל את האוכל ישירות מהקדירה כשהוא מטה את הקופה על צדה].

אבל לא ישאיר את הקופה זקופה כמו שעמדה קודם, כי

שמא יטול

את הקדירה

ו

שוב

אינו יכול להחזירה.

דחיישינן שמא יפלו הגיזים שסביב מקום הקדירה לתוך הגומא שבה ישבה הקדירה. וכשירצה לחזור ולהטמין יצטרך לטלטל את הגיזין לכאן ולכאן כדי לעשות לה שוב מקום, ויעבור על איסור טלטול מוקצה. אבל על ידי שמשנה מקום הקדירה ומטה אותה על צידה, לא תתקלקל הגומא.

וחכמים אומרים

: אין צריך להטות את הקופה על צידה. אלא

נוטל

את הקדירה,

ו

אחר כך

מחזיר

אותה למקומה. ולא חיישינן שמא יפלו הגיזים למקום הקדירה וימלאוהו [אבל אם נתמלאה הגומא, לכולי עלמא אסור לטלטל את הגיזים כדי לפנות מקום לקדירה, כמבואר לקמן בגמרא].

גמרא:

שנינו במתניתין: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן.

יתיב רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו.

וקא מיבעיא להו

: האם

"שלחין" של בעל הבית תנן

, דשרי לטלטלן מאחר שאינם עומדים להמכר, ואין מקפידים עליהם אם יתטנפו. הלכך הם עומדים ל"מיזגא", לשבת ולהסב עליהם.

אבל

שלחין

של אומן, כיון דקפיד עלייהו

כדי שיוכל למוכרם לאו למיזגא קיימי, אלא מוקצין הן ו

לא מטלטלינן להו.

או דלמא

, אף בשלחין

של אומן תנן

דמטלטלין אותן. שאף הם חזו למיזגא עלייהו.

וכל שכן

שלחין

של בעל הבית

שמותרים בטלטול.

אמר להו רבי יונתן בן אלעזר: מסתברא

כי דוקא בשלחין

של בעל הבית תנן

דמותרים בטלטול.

אבל של אומן, קפיד עלייהו

שלא להשתמש בהן, ואסורים משום מוקצה.