Chabbat 48b — le Talmud en français

מה בין

פתיחת חלוק

זו ל

בין התזת

מגופת

[פקק]

חבית

, ששנינו בה: "מביא אדם [בשבת] חבית, ומתיז את ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים" !? ואמאי התם לא חשיב כמתקן מנא, בכך שעושה לחבית פתח?

אמר ליה רבא

לרב כהנא:

זה

, בית הצואר, חשיב

חיבור

לגוף הבגד קודם שקורעו, שהרי הוא ארוג יחד עם הבגד באריגה אחת. הילכך כשפותחו הרי הוא עושה תיקון בגוף הבגד. אבל

זה

, מגופת חבית,

אינו חיבור

אחד עם החבית, שהרי אין המגופה מגוף החבית. ואף על פי שהיא דבוקה בחבית, אינה חשובה כגוף אחד עמה, שהרי עומדת להינטל ממנה. נמצא כי בכך שמתיז את המגופה מהחבית הוא אינו עושה מעשה בגוף החבית. ולכך אין בזה משום מתקן מנא.

רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא

:

מצד אחד

תנן

:

[דרך הכובסים לשלול [לקשור] הרבה בגדים זה עם זה, קטנים עם הגדולים, כדי שלא יאבדו. וקבוץ בגדים זה קרוי "שלל של כובסין"].

שלל של כובסין, ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בכלאים

[בגד צמר העשוי משתי חתיכות שנתפרו זו עם זו בחוט של פשתן, דודאי סוף החוט לינטל משום איסור כלאים. ועומדות שתי החתיכות להפרד זו מזו] - הרי כל אלו הם

חיבור לטומאה

. שאם נגעה טומאה באחד הבגדים שבשלל הכובסין, או באחד המפתחות שבשלשלת, או בחתיכה אחת מבגד הכלאים, נטמאו כל הבגדים וכל המפתחות וכל חתיכות הצמר, לפי שחשובים כולם גוף אחד .

והרי הם חיבור לטומאה,

עד שיתחיל להתיר

אותם זה מזה. אבל משהתחיל להפרידם, כבר אינם חיבור לטומאה. ואף שעדיין לא גמר להפרידם, ואכתי מחוברים הם, מעשה ההפרדה מוציא מידי מעשה חיבורם. וכיון שהתחיל להפרידם, גלי במעשה זה דלאו גוף אחד הם.

ושלל של כובסין, אין צריך לשוללו אלא בשעת כיבוס. ואפילו הכי חשובים כל הבגדים שבו לחיבור אחד, אף לאחר הכיבוס.

אלמא

, אף

שלא בשעת מלאכה

, כלומר, אף בשעה שאין צריך לחיבורם,

נמי

חשיב

חיבור

.

ואסיק רבי ירמיה לקושייתו:

ורמינהו

: והתנן:

מקל שעשאו

בית

יד לקורדום

ולא קבעו בתוכו בחיבור קבוע, הרי הוא

חיבור

אחד

לטומאה

עם הקרדום,

בשעת מלאכה

. שאם נטמא הקרדום, נטמא אף הוא עמו. ואף שהמקל הוא כפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, הכא הוא בית יד. וידות נתרבו לכל תורת כלי.

אלמא,

בשעת מלאכה, אין

. רק אז הוי חיבור, משום שאז צריך לחיבורם. אבל

שלא בשעת מלאכה, לא

חשיב חיבור. וקשיין מתניתין אהדדי.

אמר ליה

רבי זירא:

התם

, במקל של קרדום,

אדם עשוי לזורקו

למקל ל

בין העצים

, ואינו מצניע אלא את הקרדום לבדו. הלכך תו לא חשיב חיבור.

אבל

הכא

, בשלל של כובסין, אף

שלא בשעת מלאכה

, לאחר גמר כיבוסן,

נמי ניחא ליה

שישארו הבגדים קשורים זה בזה. משום

דאי

שוב

מיטנפו, הדר מחוור

[מכבס]

להו!

בסורא מתנו לה להא שמעתא

שלפנינו

משמיה דרב חסדא

. ואילו

בפומבדיתא מתנו

לה

משמיה דרב כהנא. ו

אחרים

אמרו לה

להא שמעתא

משמיה דרבא.

וזו היא השמועה:

מאן תנא

ל

הא מלתא דאמור רבנן: "כל המחובר לו, הריהו

כמוהו

"!? וכגון "שלל של כובסין", דאמרן לעיל, דכל הבגדים שבו הויין חיבור זה לזה. ואם נטמא אחד מהם, נטמאו כולם עמו.

[דאי לא הוו חיבור לא היה הבגד הטמא מטמא את שאר הבגדים מדין מגע טומאה גרידא. שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בלבד. והבגד שנגעה בו הטומאה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים].

אמר רב יהודה אמר רב

: משנה זו - כ

רבי מאיר היא

.

דתנן

: כירה של חרס המיטלטלת, ומחוברים אליה כלי חרס קטנים, כ

בית הפך ובית התבלין ובית הנר

, אותם כלי חרס

שבכירה

חשובים חיבור לכירה,

ומטמאין

עמה

במגע

. שאם נפלה טומאה לתוכם ונגעה בשוליהם, נטמאה אף הכירה עמהם.

וכן איפכא, אם נגעה טומאה בשולי הכירה מבפנים, אף הם נטמאים עמה.

אבל

אין

הם

מטמאין

עמה

באויר

. שאם לא נגעה טומאה בשולי הכירה או בשולי כלי החרס הקטנים, אלא היתה הטומאה תלויה באוירן, אין טמא אלא אותו הכלי בלבד [כדין כלי חרס המטמא מאוירו, אף בלא מגע הטומאה], אבל לא הכלים המחוברים אליו. שאין זה חיבור אלא לענין מגע בלבד -

דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון מטהר

. דסבירא ליה שאף אם נגעה טומאה בכירה, נמי לא נטמאו שאר הכלים.

אם כן, הא דאמרן "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו", כרבי מאיר אזלא.

והוינן בה:

בשלמא לרבי שמעון

דמטהר בין בטומאת מגע ובין בטומאת אויר, ניחא. משום ד

קסבר, ד

כלים המחוברים לכירה

לאו ככירה דמו

, ואינן חיבור אליה.

אלא לרבי מאיר

, קשיא ממה נפשך:

אי

כלים המחוברים לכירה

ככירה דמו, אפילו ב

טומאת

אויר

דכירה

נמי ליטמו

עמה.

ואי לאו ככירה דמו, אפילו ב

טומאת

מגע

דכירה

נמי לא ליטמו!

דהרי לא חשיב להו חיבור.

ומשנינן:

לעולם

, מן התורה

לאו ככירה דמו. ורבנן הוא דגזרו בהו

בכלי חרס אלו דליחשב חיבור לכירה לענין טומאת מגע.

ושוב מקשינן:

אי גזרו בהו

דליחשב חיבור,

אפילו ב

טומאת

אויר

דתנור,

נמי ליטמו

הכלים.

ומשנינן: כיון דהכירה מטמאת את הכלים המחוברים רק מדרבנן,

עבדו בהו רבנן היכרא

, שלא יטמאו טומאת אויר. ובכך יהא ניכר שאין טומאתן דאורייתא ככירה עצמה. כי היכי

דלא אתי

אינשי

למישרף עליה תרומה וקדשים

. לפי שאין שורפין תרומה על טומאה דרבנן [מלבד ו' ספיקות שנשנו לעיל טו ב].

תנו רבנן: מספורת של פרקים

[מספריים ששני החלקים מתפרקים זה מזה],

ואיזמל של רהיטני

[איזמל שמחליקים בו את התריסין והוא נתון בתוך דפוס של עץ. ואינו קבוע בתוך העץ, אלא לאחר מלאכתו הוא ניטל ממנו] - הרי הם

חיבור לטומאה

. שאם נטמא חלק אחד של המספורת, נטמא גם השני עמו. וכן אם נטמא האיזמל נטמא העץ עמו.

אבל

אין

הם

חיבור להזאה

. שאם נטמאו בטומאת מת והרי הם טעונים הזאת מי חטאת, צריך להזות על כל חלק וחלק לחוד, ואין נטהר חלק אחד על ידי הזאת חבירו.

והוינן בה:

מה נפשך: אי חיבור הוא

, וכגוף אחד חשיבי,

אפילו להזאה נמי

ליחשב חיבור. ו

אי לאו חיבור הוא, אפילו לטומאה נמי

לא יחשב חיבור, ולא יטמא אחד בטומאת חבירו.

אמר רבא

: לא קשיא. משום ד

דבר תורה, בשעת מלאכה

של המספורת והאיזמל, הוו

חיבור בין לטומאה ובין להזאה

. שהרי בשעת מלאכה יש צורך בחיבורם. וכגוף אחד חשיבי.

ושלא בשעת מלאכה

, שאין צורך בחיבורם,

אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה

.