Chabbat 47b — le Talmud en français

אבל אסור. ולא יתקע

אותם בכח באמצעות יתדות,

ואם תקע

-

חייב חטאת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי

-

מותר.

בי רב חמא הוה מטה גללניתא,

הדומה למיטת טרסיים, ו

הוה מהדרי

מרכיבים אותה

לה ביומא טבא.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: מאי דעתיך

להתיר משום ש

בנין "מן הצד" הוא,

שלא כדרך בנין הוא.

והרי

נהי דאיסורא דאורייתא

-

ליכא

בבנין מן הצד, אבל

איסורא דרבנן מיהא איכא!?

אמר ליה: אנא, כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי

.

דאמר: אם היה רפוי

-

מותר.

מתניתין:

נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות.

ולא יתן לתוכו מים

-

מפני שהוא מכבה.

וכל דברי המשנה יתבארו להלן בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: כיצד נותן הוא את הכלי בשבת תחת הניצוצות?

והא קמבטל כלי מהיכנו

, מהכנתו לשימוש. שהרי מעתה אי אפשר לטלטלו במשך כל השבת ולהשתמש בו מחמת הניצוצות שבתוכו, שהן מוקצה. ואסור לבטל בשבת כלי מהכנתו לשימוש, כמבואר לעיל מג א בדברי רב חסדא. והאם תהיה מכאן תיובתא לרב חסדא!?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: לפי ש

ניצוצות

אינם מוקצה לאחר שכבו, כי

אין בהן ממש

, ומותר ליטלן, וממילא יכול גם ליטול את הכלי שנפלו לתוכו הניצוצות ולהשתמש בו.

שנינו במשנה:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.

והוינן בה:

לימא תנן

במשנתנו, שהיא

סתמא

, שלא יתן כלי עם מים מתחת לניצוצות הנופלים מן הנר, על אף שדבר זה הוא רק "גורם",

כרבי יוסי

.

דאמר

רבי יוסי לקמן: לעשות מעשה שהוא

גורם לכיבוי

-

אסור

לעשותו.

וכגון, שמעמיד קנקנים מלאים מים כמחיצה לדליקה, וכשמגיעה האש לקנקנים הם נבקעים מחום המים, והמים יוצאים מהם, ומכבים את הדליקה.

ודחינן:

ותסברא

, כיצד יתכן לומר שטעמה של משנתנו, האוסרת ליתן מים בכלי שתחת הניצוצות, הוא משום שהיא סוברת כרבי יוסי, שאסור לגרום לכיבוי?

והרי

אימור דאמר רבי יוסי

שאסור לגרום לכיבוי, רק כשעושה את המעשה הגורם לכיבוי

בשבת

.

אבל

בערב שבת

-

מי אמר

רבי יוסי שאסור אז לעשות מעשה שיגרום לכיבוי בשבת?

ואם נאמר שטעמה של משנתנו האוסרת ליתן מים בכלי מערב שבת, הוא משום שסברה כרבי יוסי שאסור לגרום לכיבוי, תיקשי, שהרי האיסור ליתן את המים מערב שבת - אפילו כרבי יוסי לא אתיא!?

וכי תימא, הכא נמי

איירי שאסור לתת את הכלי עם המים תחת הניצוצות של האש דוקא

בשבת

, וכשיטת רבי יוסי שגרם כיבוי אסור.

אי אפשר לומר כן. כי

והתניא

:

א.

נותנין כלי

שאין בו מים

תחת הנר

, כדי

לקבל

בו

ניצוצות

, אפילו

בשבת

, ואין בכך איסור של מבטל כלי מהיכנו.

ב.

ואין צריך לומר

שנותנים אותו [כשהוא ריק] מתחת לנר

בערב שבת

.

ג.

ולא יתן לתוכו

של הכלי

מים, מפני שהוא מכבה

. ואפילו

מערב שבת

לא יתן מים בתוך הכלי, היות שאסור לגרום לכיבוי באופן שכזה, הנראה ככיבוי להדיא, אפילו מערב שבת.

ד.

ואין צריך לומר

שלא יתן מים בכלי

בשבת

עצמה.

הרי להדיא שאסור ליתן מים בכלי אפילו מערב שבת, ובהכרח שאין זה משום גרם כיבוי של רבי יוסי.

אלא, אמר רב אשי: אפילו תימא

משנתינו

רבנן

היא, המתירים גרם כיבוי בשבת. כי נתינת כדי מים שמתבקעים היא רק גרם כיבוי, שהכדים מתבקעים לאחר זמן מחום הדליקה, והדליקה היא הגורמת לשפיכת המים ולכיבוי. ולכן מתירים שם רבנן לשים כדים של מים אפילו בשבת.

ו

שאני הכא

, שאסור ליתן מים בכלי שתחת הנר -

מפני שמקרב את כיבויו.

לפי שנתינת כלי עם מים מתחת לניצוצות, הרגילים ליפול למטה לתוך המים, הרי היא ככיבוי להדיא. ובשבת עצמה פשיטא שאסור גם לרבנן. ובאה משנתנו לחדש שאסור ליתן בכלי מים אפילו מערב שבת, שגזרו ערב שבת אטו שבת, ואפילו אליבא דרבנן.

הדרן עלך פרק כירה

--- title: "חברותא - שבת — פרק רביעי - במה טומנין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - במה טומנין

Оригинал главы פרק רביעי - במה טומנין

הקדמה לפרק במה טומנין

מתניתין:

כשמסלקין את הקדירה מעל גבי הכירה בערב שבת , אסור להטמינה לצורך השבת .

ושני דינים נאמרו באיסור הטמנה.

א. איסור הטמנה משחשיכה, לאחר כניסת השבת. שאז אסור להטמין בין בדבר המוסיף הבל [חום], ובין בדבר שאינו מוסיף הבל.

וטעם האיסור הזה הוא משום דחיישינן שמא ימצא את הקדירה צוננת, ויבוא להרתיחה בשבת.

ב. איסור הטמנה בערב שבת, מבעוד יום, שאז אסור להטמין רק בדבר המוסיף הבל. אבל בדבר שאין מוסיף הבל מותר להטמין עד הלילה.

וטעם האיסור הוא, משום שחששו חכמים שאם נתיר לו להטמין בדבר המוסיף הבל יש לחשוש שמא יבוא להטמין גם ברמץ שיש בו גחלים. ואם יטמין בו, חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת , ויתחייב משום מבעיר .

המשנה הראשונה של פרק זה עוסקת בדין הטמנה מבעוד יום, שלא נאסרה אז ההטמנה אלא בדבר המוסיף הבל.

מתניתין:

במה טומנין

מבעוד יום,

ובמה אין טומנין?

אין טומנין: לא בגפת

[פסולת זיתים לאחר שנסחטו בבית הבד],

ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול

בכל אלו אין טומנין,

בין

כשהם

לחים

ובין כשהם

יבשין

, מפני שהם מוסיפים הבל.

ו

כן אין טומנין,

לא בתבן, ולא בזגין

[פסולת הענבים לאחר שנסחטו ליין],

ולא במוכין

[כל דבר רך, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, ובגדים בלויים שגררו אותם],

ולא בעשבין

-

בזמן שהן לחין

, מפני שבהיותם לחים הם מוסיפים הבל.

אבל טומנין בהן

בכל אלו [בתבן ובזגין ובמוכין ובעשבין],

כשהן יבשין

, מפני שאז אין הם מוסיפים הבל.

גמרא:

איבעיא להו: גפת

זו, ששנינו במתניתין שאין טומנין בה - האם בגפת

של זיתים תנן

הכי, משום שההבל שלה מרובה,

אבל

גפת

דשומשומין

אינה מוסיפה הבל,

ושפיר דמי

להטמין בה.

או דלמא

, אף בגפת

דשומשומין תנן

שאסור להטמין בה, ךפי שאף היא מוסיפה הבל.

וכל שכן

שאסור להטמין בגפת

דזיתים

.

ופשטינן:

תא שמע, דאמר רבי זירא משום חד דבי רבי ינאי: קופה

מלאה מוכין יבשים

שטמן בה

קדירה -

אסור להניחה על גפת של זיתים

. ואף שהמוכין מצד עצמם אינם מוסיפים הבל ואין בהם משום הטמנה, מיהו על ידי הגפת של זיתים הנמצאת תחתיה עולה החום למעלה, ומרתיח את הקדרה שבקופה.

והאיסור הוא משום "הטמנה", שאסור ליתן קדירה, הטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל, במקום שמוסיף הבל, על אף שמקור החום אינו תולדת האש [ועליו כשלעצמו מותר ליתן קדירה שאינה טמונה!], כיון שנעשה בזאת שילוב של הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל עם מקור שמוסיף הבל.

שמע מינה

כי גפת

של זיתים תנן

. שדוקא היא מוסיפה הבל, ולא גפת דשומשומין.

ודחינן:

לעולם אימא לך,

ד

לענין הטמנה

בגפת עצמה, אף בגפת

דשומשומין נמי אסור

, משום שאף היא מוסיפה הבל.