Chabbat 40b — le Talmud en français

כי האי תנא,

הוא תנא דברייתא שאמר "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור [להזיע] ", הרי שקרא לרוחצים בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת - "עוברי עבירה", למרות שרחיצה זו אסורה רק מגזירת חכמים.

ומבארת הגמרא את סיום הברייתא:

אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש

שמא יאמרו שנכנס בהם כדי להזיע.

אמר רבא: דוקא

אמבטיאות של

כרכין

התירו ללכת בהם למרות שהוא מזיע מפני שלא נכנס לשם כך,

אבל

באמבטיאות

דכפרים, לא

התירו חכמים להלך בהם.

מאי טעמא, כיון דזוטרין,

שהם קטנים,

נפיש הבלייהו

יש בהם חום רב, והרי הוא כנכנס לכתחילה להזיע, והרי זה בכלל הגזירה שאסרו את הזיעה.

תנו רבנן: מתחמם אדם

את גופו

כנגד המדורה

בשבת,

ויוצא ומשתטף בצונן,

למרות שגופו חם, ואין חשש שהוא מחמם את המים הבאים עליו ומתבשלים.

ובלבד שלא ישתטף בצונן

תחילה, ובעוד שגופו לח, ישב

ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר

מחמם

מים שעליו,

ונראה כאילו רחץ בחמין.

תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית

[מגבת], כאשר הוא חש במעיו,

ומניחה על בני מעים

בשבת,

שזו היא רפואתו.

ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין, ויניחנו על בני מעים בשבת,

כי חששו חכמים שמא ישפך מהקומקום מים חמים על גופו ונמצא רוחץ בחמין בשבת.

ודבר זה

להניח קומקום עם מים חמים על בני מעים,

אפילו בחול אסור, מפני

הסכנה,

שמא ישפכו המים על גופו ויכווה.

תנו רבנן: מביא אדם קיתון

של

מים

צוננים,

ומניחו כנגד המדורה

בשבת, אבל

לא

יניחנו שם

בשביל

[עד]

שיחמו

כדי שתהיה היד סולדת בהם,

אלא

רק

בשביל

עד

שתפיג

צינתן,

ומיד לכשיפשירו יטול את המים מכנגד המדורה.

רבי יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן

ומניחתו כנגד המדורה

בשבת, אבל

לא

תניחנו

בשביל

[עד]

שיבשל

השמן, שכן גם בשמן יש איסור בישול בשבת,

אלא בשביל שיפשר,

ומיד לכשיפשיר תקחנו משם.

רבי שמעון בן גמליאל אומר,

אסור להניח שמן כנגד המדורה בשביל שיפשר, מפני שהפשרו זהו בישולו, אבל מותר לחמם שמן בשינוי כלאחר יד. ועל כן

אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת,

משום בישול.

איבעיא להו, שמן

-

מה הוא,

מה דינו, האם מותר להפשירו סמוך לאש,

לתנא קמא.

ונחלקו האמוראים בדעת תנא קמא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

: תנא קמא חולק, וסובר כי שמן חלוק ממים,

להתירא.

רב נחמן בר יצחק אמר

: תנא קמא סובר כי שמן חלוק ממים,

לאיסורא.

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרבה ורב יוסף:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

דתנא קמא סובר בשמן

להתירא,

ועל כן להניח

שמן

סמוך לאש

אף על פי שהיד סולדת בו, מותר,

הם מפרשים את מחלוקת התנאים באופן זה:

קסבר תנא קמא

כי

שמן אין בו משום

איסור

בשול

בשבת.

ואתא רבי יהודה למימר: שמן יש בו משום בשול,

ולכן אסור לתת שמן סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו, אבל מותר להניחו סמוך לאש עד שיפשר, שכן אינו מתבשל אלא לאחר שהיד סולדת בו,

והפשרו לא זה הוא בשולו.

ואתא רבי שמעון בן גמליאל למימר: שמן יש בו משום בשול,

כדברי רבי יהודה, ולכן אסור להניחו סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו,

ו

אפילו להפשירו מעט סמוך לאש אסור, שכן

הפשרו זהו בשולו,

אבל כלאחר יד על ידי שינוי מותר.

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרב נחמן בר יצחק:

רב נחמן בר יצחק אמר

: לתנא קמא שמן חלוק ממים

לאיסורא

לחומרא, כי להניח

שמן

סמוך למדורה,

אף על פי שאין היד סולדת בו, אסור.

וכך היא מחלוקת התנאים:

קסבר

תנא קמא

שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו.

ואתא רבי יהודה למימר: הפשרו

של שמן

לא זהו בשולו

, ולכן מותר להניח שמן כדי שיפשיר סמוך למדורה כל זמן שאין היד סולדת בו, אבל אם היד סולדת בו אסור כי יש בישול בשמן.

ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו,

ואסור אפילו להפשירו.

תמהה הגמרא:

רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא!?

שהרי גם תנא קמא סבר שיש בישול בשמן והפשרו זהו בישולו.

ומפרשינן:

איכא בינייהו

הפשרה הנעשית כלאחר יד

כלאחר יד.

לתנא קמא כל הפשרה אסורה אפילו אם נעשית כלאחר יד. ולרשב"ג מותר.

ומסקינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים

דינן שווה, אם

יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר.

ומבארת הגמרא:

והיכי דמי יד סולדת בו?

כיצד משערין את מידת החום, הרי יש אנשים שידם סולדת בחום קל ויש שסולדים רק מחום מרובה?

אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית

מהחום, זהו שיעור יד סולדת בו.

אמר רבי יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי

לבית המרחץ

בחמי טבריה,

ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי

שהיא כלי ראשון , כדי להפשיר את השמן, שיוכל לסוך בו קודם הרחיצה.

ואמר לי

רבי,

טול

מן המים

בכלי שני, ותן

את השמן לתוך כלי שני.

ומדייקת הגמרא ממעשה זה:

שמע מינה תלת

שלושה חידושי דינים: א.

שמע מינה

-

שמן, יש בו משום בשול,

ולכן אסור לתיתו בכלי ראשון.

ב.

ושמע מינה

שרק כלי ראשון מבשל, אבל

כלי שני אינו מבשל.

ג.

ושמע מינה

-

הפשרו

של שמן בכלי ראשון הראוי לבישול,

זהו בשולו.

ודנה הגמרא:

היכי עביד הכי

כיצד הורה רבי לתלמידו הוראה בבית המרחץ,

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

בכל מקום מותר להרהר

בדברי תורה,

חוץ מבית המרחץ ובית הכסא,

משום שנאמר "והיה מחניך קדוש". [דברים כג טו, הובא להלן קנד].

וכי תימא

שרבי

בלשון חול אמר ליה

לרבי יצחק בר אבדימי, ומותר להורות הוראה בלשון חול.

עדיין קשה:

והאמר אביי: דברים של חול מותר לאומרן

בבית

המרחץ

אפילו

בלשון קודש,

אבל דברים

של קודש אסור לאומרן

בבית המרחץ, ואפילו

בלשון חול,

ומבואר אם כן שאסור להורות אפילו בלשון של חול.

ומתרצת הגמרא:

אפרושי מאיסורא שאני,

מותר להורות הוראה בבית המרחץ, כדי להפריש את האדם מאיסור, ועל כן הורה רבי לרבי יצחק שלא לטמון בכלי ראשון כדי שלא יבשל.

ומביאה הגמרא ראיה שמותר להורות בבית המרחץ כדי לאפרושי מאיסורא:

תדע, דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ובקש להדיח

לשטוף את ה

קרקע, ואמר לו

רבי מאיר

אין מדיחין,

שמא יבא לאשוויי גומות. וכן ביקש

לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין.

הרי שהורה רבי מאיר שאסור להדיח ולסוך קרקע בשבת,

אלמא אפרושי מאיסורא שאני,

ואם כן

הכא נמי

יש לומר, שרבי אמר לתלמידו "טול בכלי שני" שכן

לאפרושי מאיסורא שאני.

אמר רבינא: שמע מינה

מאותו מעשה שאסר רבי לתת שמן באמבטי, משום איסור בישול, כי

המבשל בחמי טבריא בשבת חייב

חטאת.

דהא מעשה דרבי, לאחר גזירה הוה

שאסרו לרחוץ בחמין בשבת, ואם כן בוודאי שרלץ בחמי טבריה שלא גזרו עליהם,

ו

אף על פי כן

אמר ליה טול בכלי שני ותן,

הרי שחמי טבריה מבשלים. ומקשינן:

איני, והאמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת פטור

מחטאת, כיון שחמי טבריה נתחממו מן החמה ותולדות חמה אינם אסורים מן התורה.

ומתרצת הגמרא:

מאי "חייב" נמי דקאמר

רבינא?

חייב מכת מרדות

מדרבנן.

אמר רב זירא, אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט

[צף] בשבת

באמבטי.

ושנינו במסכת ביצה [לו ב], אין שטין על פני המים, גזירה שמא יתקין לעצמו חבית של שייטין [סירה לשוט בה].

ולא ידענא

כיצד היה המעשה:

אי עקר

רבי אבהו את רגליו מן הארץ, וקא סבר שמותר לצוף באמבטי, שכן לא גזרו חכמים אלא על השט בנהר שמא יתקין לעצמו חבית של שייטים, אבל באמבטי שלא שייך לחוש לכך, לא גזרו.

אי לא עקר

רבי אבהו את רגליו, מפני הגזירה שמא יתקין חבית של שייטין. ואף על פי שלא שייך באמבטי הטעם שמא יתקין חבית של שייטים, לא חילקו רבנן בגזירתם, אבל אם לא עקר רגליו אינו שט ולא אסרו חכמים.

תמהה הגמרא:

פשיטא דלא עקר,

מפני שגזרו בכל מקום,

דתניא: לא ישוט אדם

בבריכה מלאה מים,

למרות שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים בבריכה,

ואפילו

אם הבריכה

עומדת בחצר,

שאין חשש שמא יתיז מים למרחק ארבע אמות, אסור לשוט בה. ואם כן וודאי שרבי אבהו לא עקר רגליו.

ומתרצת הגמרא: לעולם יתכן שרבי אבהו עקר

רגליו

ושט, מפני שלא גזרו חכמים שלא לשוט באמבטי ובבריכה, ומה שמצינו בבריתא שאסור לשוט אפילו בבריכה,

לא קשיא,