Chabbat 40a — le Talmud en français

ועוד, הא

הדר ביה רבי עקיבא לגביה דרבי יהושע,

והודה לדבריו.

ואפשר שמכלל זה למד רבה בר בר חנה שההלכה כרבי יהודה, שכן לענין שטיפה בחמין סבר כרבי מאיר שאסר, ובזה יש רוב כנגד רבי שמעון שהתיר, ולענין שטיפה בצונן סבר כרבי שמעון שהתיר, ובזה יש רוב כנגד רבי מאיר שאסר, ונמצא שלכל דברי רבי יהודה יש רוב להכריע כמותו.

אמר רבה בר בר חנה לרב יוסף,

ואי מכללא,

אם אכן למדתי שההלכה כרבי יהודה מכלל זה, ולא שמעתי כן בפירוש,

מאי

נפקא מינה יש לך בדבר.

אמר לו רב יוסף, כי אם אכן לא שמעת בפירוש מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה אלא רק מן הכלל שאמר רבי יוחנן למדת כן, אפשר שיש לדחות,

דילמא

מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שההלכה כמכריע,

הני מילי

במחלוקות שהביאם רבי

במתניתין, אבל

במחלוקות שנאמרו רק

בברייתא לא

פסקינן כדברי המכריע. וכיון שמחלוקתם של רבי יהודה רבי מאיר ורבי שמעון לא הובאה במשנה אלא בברייתא, אין להוכיח מדברי רבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה.

אמר ליה רבה בר בר חנה

לרב יוסף,

אנא בפירוש שמיע לי

מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה, ולא למדתי זאת רק מכללא.

אתמר, חמין שהוחמו מערב שבת,

מן הדין רוחץ בהם את כל גופו, אבל גזרו חכמים [כדלהלן] שלא לרחוץ את כל גופו.

וכמה מותר לו לרחוץ,

רב אמר: למחר

בשבת

רוחץ בהן כל גופו,

אבל לא בבת אחת, אלא

אבר אבר.

ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ

את כל גופו אבר אבר,

אלא

רק

פניו ידיו ורגליו

מותר.

מיתיבי: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר

בשבת

רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו,

הרי שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו.

תיובתא דרב,

שהתיר לרחוץ כל גופו אבר אבר.

ומתרצת הגמרא:

אמר לך רב

: מה ששנינו בברייתא "אבל

לא כל גופו"

הכוונה שלא ירחוץ את כל גופו

בבת אחת, אלא

רק

אבר אבר.

ומקשינן:

והא

בבריתא "רוחץ בהן

פניו ידיו ורגליו" קתני,

ומשמע שאסור לרחוץ את שאר איבריו?

ומתרץ רב: פירוש הברייתא הוא שאפשר לרחוץ את כל גופו

כעין

רחיצת

פניו ידיו ורגליו,

שרוחצם כל אחד בפני עצמו.

ושוב מקשה הגמרא על רב:

תא שמע: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא פניו ידיו ורגליו.

משמע שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו ולא כל גופו אבר אבר.

ומתרץ רב:

הכי נמי

פירושה של הברייתא הוא שהתירו לרחוץ כל גופו

כעין

רחיצת

פניו ידיו ורגליו.

כלומר, כל גופו אבר אבר.

ומסקנת הגמרא:

תניא כוותיה דשמואל

:

חמין שהוחמו מערב שבת,

הרי

למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר.

ואין צריך לומר

שאסור לרחוץ את כל גופו אפילו אבר אבר ב

חמין שהוחמו ביום טוב,

אבל פניו ידיו ורגליו מותר.

רבה מתני לה להא שמעתא דרב, בהאי לישנא.

חמין שהוחמו מערב שבת,

הרי

למחר

אינו רוחץ בהם כל גופו בבת אחת, ומה הוא רוחץ,

אמר רב, רוחץ בהן כל גופו, ומשייר אבר אחד

שאינו רוחצו.

איתיביה

לרב

כל הני תיובתא

שהקשתה הגמרא לעיל מברייתות בהם מבואר שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו.

ולפי דברי רבה בדעת רב, אי אפשר ליישב כדתרצינן לעיל, שכונת הברייתות לומר ששוטף כל גופו כעין פניו ידיו ורגליו והיינו אבר אבר, שכן לדברי רבה רב סובר שרוחץ את כל גופו בבת אחת ומשייר אבר אחד. ומסקינן:

תיובתא.

אמר ליה רב יוסף לאביי

רבה מי קא עביד כשמעתיה דרב

שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת את כל גופו ובלבד שישייר אבר אחד?

אמר ליה

אביי לרב יוסף:

לא ידענא

כיצד נהג רבה האם כרב או כשמואל שהלכה כמותו.

תמהה הגמרא:

מאי תיבעי ליה

לרב יוסף האם רבה נהג כרב, והא

פשיטא דלא עביד

כמותו,

דהא איתותב

רב, מכל הברייתות שהובאו לעיל.

ומתרצת הגמרא: דרב יוסף סבר שרבה

לא שמיעא ליה,

את הפירכות שהקשתה הגמרא על רב.

ותמהה הגמרא על תירוצה, דאם כן יש להקשות לאידך גיסא מדוע עלה על דעת רב יוסף להסתפק אם רבה נהג כרב,

ואי לא שמיעא ליה

לרבה את קושיות הגמרא על רב, אזי

ודאי

שרבה

עביד

כרב.

וטעם הדבר:

דאמר אביי, כל מילי דמר,

בכל מעשיו של רבה דודו,

עביד

נהג לעשות

כרב

גם בזמן שנחלקו עליו האמוראים.

בר,

חוץ

מהני תלת,

משלושה דברים

דעביד כשמואל.

ואלו הן:

א. לדעת שמואל

מטילין

נוטלים את חוטי

ה

ציצית

מבגד

ישן, ונותנים אותם

לבגד

אחר שרוצה להתעטף בו, ורב אוסר משום שיש בזה זלזול מצוה.

ב.

ו

כמו כן לדברי שמואל

מדליקין

נר חנוכה על ידי שנוטל קיסם ומדליק אותו

מנר

דולק כדי להדליק

לנר

אחר, ורב אוסר משום ביזוי מצוה.

ג. נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין עשיית דבר שאין מתכוין בשבת, כמו גורר מיטה על גבי הקרקע, ונעשה מחמת הגרירה חריץ באדמה שזה מלאכת חורש אלא שלא נתכוין למלאכה זו, [ואין פסיק רישיה שיעשה החריץ]. רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר,

ו

פסק שמואל

הלכה כרבי שמעון בגרירה,

ורב פסק כרבי יהודה.

ומלבד שלושה דברים אלו נהג רבה בכל דבר כרב, ומיסתבר שגם בהלכה זו נהג רבה כרב שמותר לרחוץ כל גופו חוץ מאבר אחד. ואם כן מדוע נסתפק רב יוסף האם רבה נהג כרב.

ומתרצת הגמרא: כי רבה רק

כחומרי דרב עביד,

אבל

כקולי דרב לא עביד,

ולכן לענין רחיצה שהיקל רב נסתפק רב יוסף האם נהג רבה כמותו או לא.

תנו רבנן: מרחץ שפקקו נקביו

כדי שלא יכנס יותר חום,

מערב שבת,

אסור להתרחץ בו בשבת דגזרו על הרחיצה, אבל

למוצאי שבת רוחץ בו מיד

ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחמם בשבת.

פקקונקביומערב יוםטוב

-

למחר

ביום טוב אסור לו לרחוץ שכן גזרו על המרחצאות שלא לרחוץ גם בהוחמו מערב יום טוב, אבל

נכנס

לבית המרחץ ביום טוב,

ומזיע.

ו

אם רוצה להשתטף לא ישתטף בפנים, שלא יחשדוהו כאילו נשתטף או רחץ בחמין, אלא

יוצא ומשתטף בבית החיצון.

אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב. למחר נכנס רבי אלעזר ורבי עקיבא והזיעו בו, ויצאו

ונשתטפו בבית החיצון

.

אלא

שהוסיפו חומרא ונשתטפו בבית החיצון של מרחץ

שחמין שלו מחופין בנסרים,

ועשו כן שלא יראה כאילו נשתטפו במים שהוחמו בשבת מהמרחץ.

כשבא הדבר לפני חכמים,

שנשתטפו במים ממרחץ שחמים שלו מחופין בנסרים,

אמרו

שאין צריך להחמיר בזה, אלא

אף על פי

שאין חמין שלו מחופין בנסרין,

מותר להשתטף בבית החיצון של המרחץ.

ומשרבו עוברי עבירה,

ומפרשינן להלן שהחלו להחם מים כדי שיוכלו להזיע ביום טוב,

התחילו לאסור

להזיע במרחץ.

אבל

אמבטיאות של כרכין,

הם בתי מרחץ גדולים, שאין בהם הבל רב, לא גזרו עליהן, ועל כן

מטייל בהן

כדרכו ומזיע,

ואינו חושש,

שיאמרו שהוא עושה כן כדי להזיע. ומפרשת הגמרא את הנאמר בברייתא: "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור את הזיעה", ואגב כך יתבאר כיצד התחילו לגזור.

מאי עוברי עבירה?

דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא,

בתחילה היו רוחצין

בשבת,

בחמין שהוחמו מערב שבת.

התחילו הבלנים להחם

את המים

בשבת, ואומרים מערב שבת הוחמו,

ולפיכך

אסרו

חכמים

את החמין

שלא ירחצו בהם אפילו אם הוחמו מערב שבת,

והתירו את הזיעה,

במים שהוחמו מערב שבת.

ועדיין היו

עוברי עבירה

רוחצין בחמין,

ועוברים על גזירת חכמים,

ואומרים "מזיעין אנחנו",

וכדי לקיים את הגזירה על איסור הרחיצה

אסרו להן

חכמים גם

את הזיעה,

והתירו

לרחוץ ב

חמי טבריה,

כיון שהם מתחממים מאליהם, ולא חששו שמא יבואו להתיר לרחוץ בחמי האור.

ועדיין היו

עוברי עבירה

רוחצין בחמי האור, ואומרים "בחמי טבריה רחצנו".

ועל כן

אסרו להן

חכמים גם לרחוץ ב

חמי טבריה,

כדי שלא יוכלו עוברי עבירה לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת,

והתירו להן

רק

את הצונן,

לרחוץ במים צוננים.

אחר כך

ראו

חכמים

שאין הדבר עומד להן,

שלא היו הציבור יכולים לעמוד בגזירה שאסרו להם הכל מלבד צונן, חזרו ו

התירו להן

לרחוץ ב

חמי טבריה,

וכל שכן בצונן.

וזיעה במקומה עומדת

באיסורה, כדי שלא יבואו לרחוץ בחמין ויאמרו מזיעין אנחנו.

אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן,

על גזירת חכמים,

שרי למיקרי ליה,

מותר לקוראו

עבריינא.

כמאן,

היכן מצינו דין זה?