Chabbat 23b — le Talmud en français

ומפני ביטול עניים

כדי

שלא יהיו עניים

שאינם יודעים מתי יקצור,

יושבין ומשמרין

שמא

עכשיו מניח בעל הבית פאה

.

ומפני החשד

כדי

שלא יהיו עוברין ושבין

סבורין שבעל הבית לא הניח פאה [ואינם יודעים שכבר הניחה מתחלה]. ו

אומרים: תבא מארה

[קללה]

לאדם שלא הניח פאה בשדהו.

ומשום

איסור

"לא תכלה"

שמשמעותו "שעת כילוי", והיינו בסוף השדה.

ופרכינן: וכי "לא תכלה" טעם בפני עצמו הוא?

אטו כולהו

הני טעמי

לאו משום "בל תכלה"

, שהוא הכתוב המלמדנו דין פאה?

ומבארינן:

אמר רבא

: האי טעמא אחרינא דאמרינן משום "לא תכלה", לאו היינו איסור "לא תכלה", אלא

מפני הרמאין

שעוברים על מה שאמרה תורה "לא תכלה", ואינם מניחים פאה בסוף השדה, ואומרים בתחילת השדה הנחנוה.

ומדהכא בברייתא חיישינן לחשד של עוברים ושבים שיהיו סבורים שלא הניח פאה, הוא הדין בחצר שיש לה ב' פתחים צריך להדליק בכל פתח, מפני החשד.

אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא: נר

[כלי חרס שמדליקים בו]

שיש לה שני פיות

, שני נקבים להכניס בה פתילות משני צידיה, ההדלקה בה

עולה לב' בני אדם

הרוצים להדר להדליק כל אחד נר לעצמו .

אמר רבא: מילא קערה שמן, והקיפה,

הניח בה מכל צדדיה

פתילות.

אם

כפה עליה כלי,

ועל ידי זה הפריד בין הפתילות -

עולה

ההדלקה בקערה זו

לכמה בני אדם

.

אבל אם

לא כפה עליה כלי

-

עשאה כמין מדורה

, שכל הלהבות מתחברות יחד.

ולא זו בלבד שלא עלתה לכמה בני אדם. אלא,

ואפילו ל

אדם

אחד אינה עולה

ההדלקה בה, משום ש"מדורה" אינה דומה לנר.

אמר רבא

: הא מילתא

פשיטא לי

: אדם שהוא עני ואין ידו משגת לקנות גם

נר ביתו

לשבת,

ו

גם

נר חנוכה

-

נר ביתו עדיף

.

וטעמו של דבר:

משום שלום ביתו

. דאמרינן לקמן כה ב שתקנת נר של שבת היא משום "שלום בית", שבני ביתו מצטערים לשבת בחושך.

והא נמי פשיטא לי: אדם שאין ידו משגת לקנות גם

נר וביתו ו

גם יין ל

קידוש היום

-

נר ביתו עדיף, מפני שלום ביתו.

בעי רבא: נר חנוכה, וקידוש היום,

ואין ידו משגת לקנות את שניהם -

מהו?

מי משניהם עדיף?

וצדדי הספק הם:

האם

קידוש היום עדיף

משום

ד

הוא

תדיר

, קבוע.

או דלמא, נר חנוכה עדיף

-

משום פירסומי ניסא.

הדר פשטא

לספיקא:

נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא

.

אמר רב הונא

: אדם

הרגיל

, המהדר

ב

הדלקת

נר

שבת וחנוכה -

הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

משום שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור", מלמד שעל ידי נר מצוה - של שבת ושל חנוכה - בא אור תורה .

הזהיר ב

מצות

מזוזה

שמהדר בה -

זוכה לדירה נאה.

הזהיר ב

מצות

ציצית

שמהדר בה -

זוכה לטלית נאה.

הזהיר ב

מצות

קידוש היום,

שמהדר בה -

זוכה וממלא גרבי

[כדי]

יין.

רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני,

היה רגיל לעבור תמיד,

אפיתחה

[על פתחו]

דרבי אבין נגרא,

שהיה חרש עצים.

חזא, דהוה רגיל

בליל שבת

בשרגי טובא

[גירסת התוס':

דהווי רגילי,

הבעל והאשה

בשרגא

], בהידור ההדלקה בנרות רבים. ועיין מהרש"א.

אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

שבזכות ששניהם רגילים בהדלקת הנר יזכו לשני בנים תלמידי חכמים.

נפקי מנייהו רב אידי בר אבין, ורב חייא בר אבין.

רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני

לעבור תמיד,

איפתחא דבי נשא,

על פתח בית אביו

דרב שיזבי.

[פירוש אחר: חמיו].

חזא, דהוה רגיל בשרגי טובא

.

אמר: גברא רבה

, אדם גדול,

נפק מהכא

.

נפק מינייהו רב שיזבי,

שהיה חתנם, וחתנו - כבנו.

דביתהו

, אשתו

דרב יוסף, הות מאחרה ומדלקת לה,

שהיתה מדלקת נר של שבת סמוך לזמן שקיעת החמה.

אמר לה רב יוסף: תניא,

כתיב:

"לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה".

והאי קרא אייתר, דהא כתיב: "וה' הולך לפניהם יומם". ולמאי איצטריך לומר "לא ימיש עמוד הענן יומם"?

מלמד, שעמוד הענן משלים לעמוד האש,

שעמוד האש היה בא קודם שישקע עמוד הענן.

ועמוד האש משלים

אורו

לעמוד הענן,

שהיה הענן בא לפני ששקע עמוד האש. ובא ללמדך דרך ארץ לערבי שבתות, שידליק הנר מבעוד יום. [עיין מכילתא בשלח ופנ"י].

מתוך כך,

סברא לאקדומה

להדלקת הנר בעוד היום גדול.

אמר לה ההוא סבא

[בשפ"א ציין לתוס' חולין ו א דיש מפרשים ד"סבא" הוא אליהו]:

תנינא

בברייתא:

ובלבד שלא יקדים

את הדלקת נר שבת כשעוד היום גדול, משום שכאשר מקדים ההדלקה אינה ניכרת שהיא לכבוד שבת.

ולא יאחר

להדליק בסוף הזמן המותר .

אמר רבא

: מאן

דרחים

[אוהב]

רבנן,

הרי בזכות זה שאוהבם כאב את בנו, הוא זוכה

דהוו ליה בנין רבנן.

מאן

דדחיל מרבנן,

שהוא ירא מהם. זוכה

דהוו ליה חתנוותא

[חתנים]

רבנן.

מאן דמוקיר רבנן

, זוכה, ש

הוא גופיה הוי צורבא מרבנן.

ואי

האי גברא

לאו בר הכי הוא

שאינו רגיל לעסוק בתורה, זוכה

דמשתמען מיליה

שישמעו לדבריו

כ

מו

צורבא מרבנן.

שנינו במשנה:

ולא בשמן שריפה.

והוינן בה:

מאי

הוא

שמן שריפה?

ומבארינן:

אמר רבה

: הוא

שמן של תרומה שנטמאת.

ואמאי קרי לה שמן שריפה?

הואיל

ואסור באכילה,

ולשריפה

הוא

עומד.

והוינן בה:

וב

נר

שבת

-

מאי טעמא לא

ידליק אותו בשמן שריפה?

ומבארינן:

מתוך שמצוה עליו לבערו,

כדי שלא יבואו בו לידי תקלה - שמא יאכלוהו - גזרו חכמים

גזירה

שלא להדליק בו נר שבת, כי

שמא

מתוך שירצה שיתכלה מהר, הוא

יטה

את הנר.

אמר ליה אביי: אלא מעתה

, שאיסור ההדלקה בשמן שריפה הוא משום שמא יטה -

ביום טוב

, שאין איסור הבערה,

לישתרי

להדליק בשמן שריפה.

אלמה תנן

[לקמן כד ב]

אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב,

ולטעמיך דאיסורו משום הטיה, מאי טעמא אסור?

ומשנינן: התם טעמא,

גזירה

שלא ידליקו

ביום טוב, אטו

שמא מתוך שידליקו בו ביום טוב, ידליקו בו אף ב

שבת.

רב חסדא אמר: לשמא יטה, לא חיישינן.

אלא

מאי טעמא אסור?

ומבארינן: ד

הכא

במתניתין,

ביום טוב שחל להיות

ב

ערב שבת עסקינן,

ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב,

לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב,

כדילפינן לקמן כד ב מקראי.

ומקשינן:

והא מדקתני סיפא

[לקמן כד, ב]

"אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב", מכלל, דרישא לאו ביום טוב עסקינן,

ואם כן אי אפשר לומר דטעמא דמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה איירי ביום טוב.

אמר רבי חנינא מסורא

: תנא דמתניתין לקמן

"מה טעם" קאמר: מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב

-

לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב.