Chabbat 23a — le Talmud en français

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי

:

עששית,

בית מנורה של זכוכית,

ש

הדליקה למצות נר חנוכה בערב שבת, ו

היתה דולקת והולכת כל היום

שבת

כולו

-

למוצאי שבת,

כשרוצה לקיים מצות ההדלקה,

מכבה

אותה,

ומדליקה

שוב.

ומוכחינן:

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה,

הרי כשמכבה ומדליקה

שפיר

עביד.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה

-

האי

גברא, היכי סגי ליה בהכי שהוא

מכבה ומדליקה?

והא:

מכבה, ומגביהה

ממקומה,

ומניחה

שנית,

ומדליקה

-

מיבעי ליה

למיעבד, שהרי אינו יוצא ידי חובתו עד שיניחנה במוצאי שבת שנית.

ועוד

ראיה לפשוט את הבעיה:

מדקא מברכינן

על ההדלקה:

"אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה",

ולא מברכינן "להניח" נר של חנוכה [והרי נוסח הברכה הוא על עיקר המצוה].

שמע מינה: הדלקה עושה מצוה

.

ומסקינן:

שמע מינה!

ומתוך שנפשטה בעיא זו, נפשטה גם השאלה הקודמת האם מותר להדליק מנר לנר, שהואיל ועיקר המצוה היא ההדלקה - מדליקין מנר לנר, כשם שבמנורה היו מדליקים מנר לנר.

[ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר ולא להדליק, אין לשנות המנהג - תוד"ה שמע מינה].

והשתא דאמרינן

דקיימא לן

הדלקה עושה מצוה

.

הילכך, אם

הדליקה חרש שוטה וקטן,

שאינם בר חיובא -

לא עשה ולא כלום!

[אף על פי שהניחה גדול במקומה].

אבל

אשה

-

ודאי מדליקה,

ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם.

והטעם הוא: משום

דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות ב

מצות

נר חנוכה,

לפי

שאף הן היו באותו הנס

, שגזרו היוונים על כל בתולה שנשאת שתבעל להגמון תחילה. וגם התשועה נעשתה על ידי אשה. שיהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, האכילתו גבינה, וחתכה את ראשו [של ראש הצוררים], וכשראוהו שנהרג ברחו כולם .

אמר רב ששת: אכסנאי

, אורח,

חייב בנר חנוכה,

ואף על פי שאין לו בית שלו .

אמר רבי זירא: מריש,

מתחילה, קודם שנשאתי אשה -

כי הוינא בי רב,

כשהלכתי ללמוד תורה, הוה

משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא,

הייתי נותן פרוטה לבעל הבית ומשתתף אתו בשמן של ההדלקה .

אבל

בתר דנסיבי איתתא,

ופעמים שהייתי אכסנאי, כשהייתי הולך ללמוד תורה,

אמינא: השתא

-

ודאי לא צריכנא

להשתתף עם בעל הבית, משום

דקא מדליקו עלי

שאשתי מדליקה בשבילי

בגו ביתאי

\- בביתי.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים כולן יפין ל

הדלקת

נר

חנוכה.

ושמן זית

מצוה

מן המובחר

להדליק בו, משום שעל ידו נעשה הנס [מ"ב סי' תרע"ג].

אמר אביי: מריש

, בתחילה,

הוה מהדר מר

, היה רבה בר נחמני מחזר

א

חר

משחא דשומשומי

[שמן שומשמין] כדי להדליק בו נר חנוכה. [עיין תוד"ה מריש].

והטעם שנהג כך:

אמר: האי

שמן שומשומין -

משך נהוריה טפי,

משום שאינו ממהר לכלות את השמן.

לסוף,

כיון דשמע לה

להא

ד

אמר

רבי יהושע בן לוי

: שמן זית הוא מן המובחר, קא

מהדר אמשחא דזיתא

.

אמר: האי

שמן זית -

צליל נהוריה טפי,

הוא צלול ומאיר.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל

מיני

השמנים

יפין

לעשיית

דיו, ושמן זית

הוא

מן המובחר

. ודרכם היה לעשן כלי זכוכית בשמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ומגבל אותה במעט שמן, ומייבשה בחמה, ואחר כך ממחה אותה לתוך הדיו [רש"י בשם הגאונים].

איבעיא להו

: למאי שמן זית מעלי טפי? האם כדי

לגבל

אותו בשחרורית שנתהוותה בכלי, או ששמן זית הוא טוב כדי

לעשן

, כדי ליצור את השחרורית?

תא שמע: דתני רב ושמואל בר זוטרי: כל העשנים יפין לדיו

.

ושמן זית

הוא

מן המובחר, בין

בכדי

לגבל

בו,

בין

בכדי

לעשן.

רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר.

אמר רב הונא: כל השרפין

[נוזלים צמיגיים הנוטפים מהעץ הנקראים "גומא" רש"י כריתות ו א. ותוד"ה כל - חולקים]

יפין לדיו

.

ושרף קטף

[עץ שזיף בר. אוצר לעז"ר] -

יפה מכולם.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר חנוכה צריך לברך

בהדלקתו .

ורב ירמיה אמר

: גם אדם

הרואה נר של חנוכה

דולק [ועדיין לא הדליק בעצמו, וגם אינו עתיד להדליק, רשב"א]

צריך לברך.

אמר רב יהודה: יום ראשון

של חנוכה:

הרואה נר של חנוכה

דולק,

מברך ב'

ברכות. שעשה ניסים לאבותינו, וברכת שהחיינו.

ו

מי ש

מדליק

בעצמו נר,

מברך ג'

ברכות, שמוסיף על השתיים את ברכת ההדלקה.

אבל

מכאן ואילך,

בשאר הימים, כשהוא

מדליק

-

מברך

רק

שתים

.

ו

ה

רואה

נר דולק -

מברך

רק

אחת.

מאי ממעט?

איזו ברכה אינו מברך בשאר הימים?

ממעט

ברכת ה

זמן

, שהחיינו.

ומקשינן:

ונימעוט

ברכת ה

נס?

שעשה נסים לאבותינו.

ומתרצינן:

נס

-

כל יומי

דחנוכה

איתיה,

משום שכל שמנה ימים היה הנס שהדליקו מהפך של השמן [כיון שהיה ראוי רק ליום אחד]. מה שאין כן ברכת שהחיינו, שתוכנה הוא שזיכנו להגיע לזמן המצוה, ולכן, לאחר שכבר הגיע הזמן אין מברכין אותה.

והוינן בה: בהדלקה

מאי מברך?

ומבארינן:

מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה

.

ותמהינן: ומי מצי מברכינן "וצונו",

והיכן ציונו

בתורה? והלא חכמים תקנוה.

רב אויא אמר

: ציונו,

מ

קרא ד

"לא תסור

מן הדבר אשר יגידו לך". מכאן שמצוה לשמוע דברי חכמים.

רב נחמיה אמר

: מקרא אחרינא ילפינן, דכתיב:

"שאל אביך

-

ויגדך, זקניך

-

ויאמרו לך"

.

בימי יוחנן כהן גדול שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בהפרשת תרומה גדולה מהטבל. אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני היו מיעוט עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותם. ולכן גזרו שפירות עמי הארץ יהיו כדין "ספק מעושרין", וזהו הנקרא "דמאי" [עפ"י רמב"ם מעשר פ"ט ה"א].

מתיב רב עמרם: הדמאי

-

מערבין בו

"ערובי חצירות". היינו שכל הדיירים של חצר אחת נותנים בערב שבת מזון בביתו של אחד מהם ועל ידי כך "מערבים" את כל הרשויות שלהם לרשות אחת, כאילו כל בני החצר דרים באותו בית שנתנו בו את העירוב, כדי שיהא מותר לכל אחד להוציא מביתו לחצר, או להכניס מהחצר לבית. והמשנה מלמדת שאפשר לערב באוכל שהוא "דמאי".

וכמו כן יכול לערב בו "ערובי תחומין", שבמקום שבו כלה שיעור הליכה בשבת [אלפיים אמה] מניח שם מזון בשיעור ב' סעודות, ועל ידי זה נחשב כאילו היה מקום שביתתו באותו מקום, ורשאי ללכת בשבת מאותו המקום שהניח שיעור אלפים אמה. ואף עירוב תחומין יכול לערב כשמניח פת שהיא "דמאי".

ומשתתפין בו

"שיתופי מבואות". מבוי, הוא מקום המוקף מחיצות והחצרות פתוחות לתוכו ואין בני החצרות רשאים להוציא מן החצרות למבוי, או להכניס מן המבוי לחצירות אלא אם כן הניחו בערב שבת מזון משותף באחת מן החצרות שעל ידי כך נעשה המבוי עם כל החצרות כרשות אחת, וזה נקרא "שתוף מבוי" - המתיר הוצאה מהחצר למבוי ולהכניס מהמבוי לחצר. ומותר לערב אף במזון של "דמאי".

ואף שדמאי אסור באכילה מדרבנן, מכל מקום הואיל ועניים לא נכללו בגזירת דמאי, והרי אם היה רוצה היה יכול להפקיר את נכסיו ויהיה עני, לכן נחשב שראוי לאכילה.

ו

כשאכל דמאי -

מברכין עליו

ברכת המוציא [ויש מפרשים: ברכת המזון, ר"ש פ"א דמאי].

ומזמנין עליו

ברכת הזימון בשלשה.

ואף שאכלו באיסור [ללא הפרשה] מברכים עליו [ואינו נחשב כ"בוצע ברך - נאץ ה'", האמור ביחס למי שאוכל מאכלות האסורות, שאינו מברך], הואיל ואילו היה חפץ היה מפקיר את נכסיו והיה עני, ולעני מותר לאכול טבל, ולכן נחשב אוכל הראוי לו [ברכות מז א].

ומפרישין אותו

[ממנו] תרומת מעשר, ומעשר שני או מעשר עני, אף אדם שהוא

ערום

ואינו יכול לברך.

ו

מפרישין אותו

בין השמשות

של ערב שבת, שבספק חשיכה מעשרין את הדמאי, ואין מעשרין את מה שבודאי אינו מעושר [לקמן לד א].

והשתא מותבינן:

ואי אמרת כל

מצוה שהיא

מדרבנן בעי ברכה

, כדקאמרת שמברכין על הדלקת נר חנוכה על אף שהיא מדרבנן. אם כן,

כי קאי ערום

-

היכי

מצי

מברך?

והא בעינן "והיה מחניך קדוש

ולא יראה בך ערות דבר" [שמכאן לומדים שאסור להזכיר שם שמים כשנראה בו ערות דבר].

ו

אילו הכא

ליכא

"מחנך קדוש", שהרי שהוא ערום.

ומשנינן:

אמר אביי

: אין כל תקנות דרבנן שוות.

והחילוק הוא:

ודאי דדבריהם,

כאשר חכמים מתקנים תקנה שהיא בגדר "ודאי", כדוגמת הדלקת נר חנוכה -

בעי ברכה,

שנתקנה ברכה אף על מצוה דרבנן.

אולם,

ספק דדבריהם,

כדוגמת הפרשת תרומת מעשר ומעשרות מדמאי [שהיא תקנה בגדר ספק, שמא כבר מעושר] -

לא בעי ברכה,

שלא תקנו חכמים לברך על הפרשה זו. ולכן יכול להפריש את המעשרות מהדמאי אף כשהוא ערום, משום שאינו צריך לברך.

ומקשינן:

והא

תקנת

יום טוב שני

של גלויות שתקנו חכמים שהדרים בחוץ לארץ ינהגו ב' ימים טובים, והיא תקנה מחמת הספק, שמא החודש היה מלא או חסר,

ו

בכל זאת

בעי ברכה?

שהרי מברכים על קידוש היום ביום השני. ותיקשי, הרי אמרת שלא נתקנה ברכה על הספק?

ומשנינן:

התם,

בתקנת יום טוב שני, תקנו ברכה כדי לחזק את התקנה,

כי היכי דלא לזילזולי בה

בקדושת יום טוב שני.

רבא אמר

: לעולם רבנן תקנו ברכה גם על ספק דדבריהם, ולפיכך מקדשים ביום טוב שני. ולא תיקשי מהפרשת דמאי שאין מברכין עליה.

מאי טעמא?

רוב עמי הארץ מעשרין הן,

ואין תקנה זו אף בגדר "ספק דדבריהם", דכיון שסומכים על הרוב אין היא אלא חומרא בעלמא, ולפיכך לא תקנו ברכה על הפרשת דמאי.

אמר רב הונא: חצר שיש לה ב' פתחים

, והיינו שיש לבית שני פתחים לחצר -

צריכה

הדלקת

שתי נרות,

נר אחת בכל פתח .

אמר רבא: לא אמרן

, שצריך להדליק בכל פתח ופתח,

אלא

כשהם פתוחים

משתי רוחות

. כגון פתח אחד לצד צפון ופתח אחד לצד מזרח.

אבל

כאשר שני הפתחים הם

מרוח אחת

-

לא צריך

להדליק בכל פתח.

והוינן בה:

מאי טעמא

צריך להדליק בשני הפתחים?

אילימא משום חשדא

, שיחשדו בבעל הבית שלא הדליק.

חשדא דמאן?

כלפי מי אתה חושש.

אילימא

חשדא

דאינשי

דעלמא

, שאינם בני המקום.

אם כן,

אפילו

כשהפתחים הם

ברוח אחת, נמי ליבעי

לאדלוקי בשתי הפתחים, כיון שהרואה אינו יודע שהבית הוא של אדם אחד, וסבור שהוא חלוק בתוכו לשני דיירים.

ואי

חיישת ל

חשדא דבני מתא

[בני העיר] המכירים את הדרים בבתים, ויודעים שרק דייר אחד גר באותו הבית, אם כן,

אפילו

אם הפתחים הם

משני רוחות, נמי לא ליבעי

לאדלוקי בשני הפתחים. שהרי בני המקום יודעים שזהו בית של דייר אחד שיש בו שני פתחים?

ומבארינן:

לעולם

טעמו של רב הונא הוא

משום חשדא דבני מתא

. ודקא קשיא לך הא אינהו ידעי שבית זה דר בו אדם אחד, ותו ליכא חשדא?

ו

אולם,

זימנין דמחלפי בהאי,

שעוברים ליד פתח אחד,

ולא חלפי בהאי

, בסמוך לפתח השני.

ואמרי

: האי גברא,

כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק

-

בהך פיתחא

השני

נמי לא אדליק.

ולכן כאשר שני הפתחים בשתי רוחות צריך להדליק בשניהם מפני החשד, אבל כאשר הפתחים בצד אחד אין חשד.

ומנא תימרא דחיישינן לחשד?

דתניא: אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים

[טעמים]

אמרה תורה להניח

את ה

פאה

, שבעל השדה מצווה בהפרשתה דוקא

בסוף שדהו

, בגמר הקצירה [דכתיב "לא תכלה", ומשמע בשעת כילוי, דהיינו גמר הקצירה] .

א.

מפני גזל עניים.

ב.

ומפני ביטול עניים.

ג.

ומפני החשד.

ד.

ומשום

איסור

"בל תכלה".

והשתא מפרשינן לכולהו טעמי:

מפני גזל עניים

כדי

שלא יראה בעל הבית שעה פנויה

שאין עניים באים ללקוט,

ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה,

וטול אותה לעצמך. אבל כשמניחה בסוף שדהו, כל העניים רואים אותה ובאים ללקוט.