Chabbat 18b — le Talmud en français

אסור

שתיעשה מלאכה בתוכו -

אי הכי,

מוגמר וגפרית, מאי טעמא שרו בית שמאי

[דהא אוקמינא לההיא ברייתא כותייהו]?

ומשנינן:

התם מנח

הגפרית והמוגמר

אארעא

, ולא בתוך כלי.

ותו מקשינן:

גיגית

, שהשכר בתוכה [שהרי אי אפשר להניח את השכר בארץ], והשעורין שרויין בה זמן מרובה יותר משמונה ימים, ושבת בכלל,

ו

כן

נר

הדולק בשבת,

ו

כן

קדרה

שעל גבי הכירה ומתבשלת בשבת,

ו

כן

שפוד

שעליו צלי המונח בתנור בשבת - ייאסרו נמי משום שביתת כלים.

ומאי טעמא שרו

בהו

בית שמאי

? ומשנינן: הא דאין בהם משום שביתת כלים, איירי היכא

ד

הבעלים

מפקר להו אפקורי

לגיגית ולנר ולקדרה ולשפוד. וכיון דלאו דידיה הם, שוב אינו מוזהר עליהם.

ותו הוינן בה:

מאן תנא להא דתנו רבנן

:

א.

לא תמלא אשה בקדרה עססיות ותורמסין

[מיני קטניות],

ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה

כדי שיתבשלו במשך השבת.

ב.

כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים, ויניח לתוך התנור

ב

ערב שבת עם חשכה

.

ג.

ואם

עבר ו

עשה כן

, אף

למוצאי שבת

הם

אסורין

באכילה,

בכדי שיעשו

. והיינו, הם מותרים באכילה רק כשעבר שיעור זמן לאחר השבת הדרוש לבישולם. כי לאחר זמן זה, כבר אין לו תועלת ממה שהקדימו להתבשל בשבת. אבל קודם לכן אסורים, בכדי שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשתה באיסור .

וקא סלקא דעתין, דמשום שביתת כלים אסור לעשות כן .

והוינן:

לימא מתניתין בית שמאי היא, ולא בית הלל

דלית להו שביתת כלים?

ודחינן:

אפילו תימא בית הלל

היא, נמי אתי שפיר. כי טעמא שאסור להניח עססיות ומים בתנור, לאו משום שביתת כלים הוא אלא משום

גזירה שמא יחתה

בשבת

בגחלים

כדי למהר את בישולן של הקטניות, ונמצא מבעיר בשבת.

ומיירי בעססיות ותורמסין חיים, שעדיין לא התחיל בישולם קודם השבת. ודוקא בהני אסור, משום שצריכים בישול רב, ואין מספיק להם כל הלילה והיום. ולכך חיישינן דלמא אתי לחיתויי, כדי שיגמר בישולן למוצאי שבת. אבל שאר מיני תבשילים חיים שלא התחיל בישולן קודם השבת, מותר ליתנם בתנור עם חשיכה, כפי שיבואר להלן .

ובמים אתא לאשמועינן, שאף על פי שיש די שהות שכדי יתחממו אף בלא חיתוי הגחלים, בכל זאת חיישינן, כי שמא יצטננו ויבוא לחתות בגחלים, כדי שיתחממו שוב.

לפי שרגילים היו לחממם על אש רפה. [תוספות].

ומקשינן:

אי הכי, מוגמר וגפרית נמי ליגזור

שלא להניחם בשבת תחת הכלים, מחשש שמא יחתה בגחלים. והרי שנינו בברייתא לעיל דשרי!?

ומשנינן:

התם

-

לא

חיישינן דלמא

מחתי להו

.

ד

הרי

אי מחתי

לגחלים,

סליק בהו

בכלים

קוטרא

[עשן העצים].

וקשי להו

לכלים עשן זה, מפני שמשחירם.

ותו מקשינן: מאחר דחיישינן לשמא יחתה בגחלים -

באונין של פשתן נמי ליגזור

שלא להשהותם בתנור, משום הך חששא. ובמתניתין קתני "בית הלל מתירין".

ומשנינן:

התם

נמי ליכא למיחש לחיתוי. ד

כיון דקשי להו

לאונין

זיקא

[רוח],

לא מגלו ליה

לתנור לפותחו כדי לחתות בגחלים.

ותו מקשינן: הרי שנינו: בית הלל מתירין ליתן

צמר ליורה

, ולהשהותו שם בשבת. ואמאי שרו? התם

נמי ליגזור

משום שמא יחתה.

אמר שמואל

: הכא במאי עסקינן,

ביורה

שהיא

עקורה

מעל גבי האש.

ושוב מקשינן:

ו

מכל מקום,

ניחוש שמא

יהיה

מגיס בה

ומערבבה. ותולדת מבשל הוא, שהרי ממהר בישולה . ואפילו ביורה שהיא עקורה מהאש שייך בישול, משום שהיא עדיין רותחת.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

ב

יורה שהיא גם

עקורה

מהאש,

ו

גם

טוחה

בטיט סביב כיסויה. וצריך לשבור את הטיט כדי לגלותה ולהגיס בה. ומאחר שצריך לטרוח בה כולי האי, יזכר תוך כדי כך שאסור להגיס.

[ואף שלחד מאן דאמר לקמן חיישינן אף בתנור דשריק בטיט שיפתחנו ויחתה בו - מגיס שאני. שאין דרך כל כך להגיס כמו לחתות. אי נמי, הכא מיירי בדמיהדק הכסוי טפי. תוספות].

והשתא דאמר מר

שטעם האיסור בהנחת קדרה על האש בערב שבת, הוא משום

גזירה שמא יחתה בגחלים

בשבת -

א.

האי קדירה חייתא

[שיש בה בשר חי], שלא התחילה להתבשל כלל קודם השבת,

שרי לאנוחה

ב

ערב שבת עם חשיכה בתנורא

. ולא חיישינן בה לשמא יחתה.

מאי טעמא?

-

כיון דלא חזי

לאוכלה

לאורתא

[בליל שבת],

אסוחי מסח דעתיה מיניה

עד למחר,

ולא אתי לחתויי גחלים

. דלא חיישינן לחיתוי, אלא בתבשילים הראויים לאוכלם בלילה. אבל בתבשיל שאין ראוי עתה לאכילה אלא למחר, ליכא למיחש. משום שלצורך מחר לא יבוא לחתות, שהרי יש לה שהות גדולה במשך כל הלילה, ובין כך יתבשל יפה אף בלא חיתויו.

[ולא דמי לעססיות ותורמסין הטעונים בישול רב, ואף כשהן חיין חיישינן בהו שמא יחתה בשביל שיגמר בישולן למחר].

ב.

ו

כן אם הקדרה כבר

בשיל

כל צרכה ,

שפיר דמי

. כיון ששוב אינה צריכה חיתוי, וליכא למיחש בה שמא יחתה.

ג. אבל קדירה

דבשיל

קצת

ולא בשיל

כל צרכה,

אסור

להשהותה בתנור או על גבי כירה.

ד.

ו

אף בקדירה דבשיל ולא בשיל -

אי שדא ביה גרמא חייא

[חתיכה שאינה מבושלת כלל] שאינה ראויה לאוכלה בלילה,

שפיר דמי

, ומותר להשהותה בתנור. שמחמת חתיכה זו, הרי הוא מסיח דעתו מכל הקדרה, עד למחר.

והשתא דאמר מר

לעיל:

כל מידי דקשי ליה זיקא

לא חיישינן ביה לחיתוי משום ד

לא מגלו ליה

לתנור -

א.

האי בשרא דגדיא

, וצולהו בתנור כשפי התנור סתום

ושריק

סביבותיו בטיט, ודאי

שפיר דמי

. דתרתי לטיבותא איכא. גם שריק פי התנור, וטורח גדול הוא לפותחו. וגם בלאו הכי לא יפתחנו. שהרי בשר הגדי קשי ליה זיקא [ודוקא צלי, אבל בקדרה לא שייך הך טעמא. רא"ש].

ב. ובשר

דברחא

[איל גדול]

ולא שריק

פי התנור, ודאי

אסור

. דתרתי לריעותא איכא. גם פי התנור לא שריק ובקל יכול לפותחו ולחתות בו. וגם לא קשי ליה זיקא [ואפילו בשר חי אסור. דכיון דבצלי איירי, הרי הוא נעשה ראוי לאכילה בלילה, ולא אסח דעתיה מיניה. תוספות].

ג. ואי איכא חד גורם להיתרא וחד גורם לאיסור, כגון בשר

דגדיא

דקשי ליה זיקא אבל

לא שריק

פי התנור, או בבשר

דברחא

דלא קשי ליה זיקא, אבל פי התנור

שריק

פלוגתא היא:

רב אשי שרי

דסבר בחד סיבה סגי להתיר.

ורב ירמיה מדיפתי אסיר

, דסבר תרוייהו להיתרא בעינן.

ומקשינן:

ולרב אשי, דשרי

בדאיכא חדא להיתרא -

והתנן: אין צולין בשר בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום

. ובשר סתם קתני. ולרב אשי בישרא דגדיא מותר אף בדלא שריק.

ומשנינן:

התם

, במתניתין, איירי בבישרא

דברחא, ולא שריק

פי התנור, דתרתי לריעותא איכא.

איכא דאמרי

: מותר להניח בישרא

דגדיא

בתנור, כיון דקשי ליה זיקא. ו

בין

בד

שריק

פי התנור ו

בין

בד

לא שריק

, לכולי עלמא

שפיר דמי

.

וכן בישרא

דברחא נמי

, היכא

דשריק

פי התנור שפיר דמי, ואף דלא קשי ליה זיקא. משום דסגי בחד סיבה להתיר.

כי פליגי

, בבישרא

דברחא

המונח בתנור מכוסה, אבל

לא שריק

כיסויו בטיט.

דרב אשי שרי

, כי סבר שלא חיישינן שיטול את כיסוי התנור ויחתה.

ורב ירמיה מדיפתי אסיר

. דכל דליכא אף חד להיתרא [קשי ליה זיקא או שריק], חיישינן שיגלה פי התנור ויחתה .

ומקשינן:

ולרב אשי, דשרי

אף בדליכא חדא להיתרא -

והתנן: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום!?

ומשנינן:

התם

-

בבשרא

דמנח

אגומרי

[גחלים] בלא תנור כלל. שמאחר והגחלים גלויים לגמרי, ודאי חיישינן לחיתוי.

אמר רבינא: האי קרא חייא

[דלעת שלא נתבשלה כלל]

שפיר דמי

ליתנה בתנור בערב שבת.

דכיון דקשי ליה זיקא

-

כבשרא דגדיא דמי

. ולא אתי לגלויי פי התנור ולחיתויי.

שנינו במתניתין:

בית שמאי אומרים: אין מוכרין

לנכרי, אלא כדי שיגיע למקום קרוב!

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה

, אלא בזמן שיש בו

בכדי שיגיע

הנכרי

לביתו

קודם השבת. אבל אם יצטרך הנכרי להוליכו בשבת אסור. משום דאתי למיחלף בשלוחו, ויתירו לשלוח עכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת.

ובית הלל אומרים

: מותר למכור לו, כל זמן שיש בו

בכדי שיגיע

הנכרי

לבית הסמוך לחומת

העיר שהנכרי הולך אליה. משום שיכול הנכרי להניח את החפץ בבית ההוא. ולא בעינן שיוכל להגיע לביתו ממש.

רבי עקיבא אומר

: מותר למכור לו, אף אם לא יספיק להגיע לעירו כלל קודם השבת. ולא בעינן, אלא זמן שיש בו ב

כדי שיצא

הנכרי

מפתח ביתו

של הישראל קודם השבת .

אמר רבי יוסי בן רבי יהודה

: לא בא רבי עקיבא לחלוק על בית הלל. אלא

הן הן דברי רבי עקיבא, הן הן דברי בית הלל

.

ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל

. ופליג אתנא קמא בפירוש דבריהם.

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח

. משום שהישראל מצווה עליו לבערו, שלא יהיה קיים בפסח בעולם [רש"י פסחים כא] .

ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו, מותר למוכרו

[ואתיא כרבי מאיר, שכל שעה חמישית מותר באכילה ובהנאה]. ולא חיישינן לכך שנמצא החמץ בפסח ביד הנכרי, שהרי כבר אינו ברשות הישראל.