Chabbat 17b — le Talmud en français

אמר

טבי

[שם איש]

רישבא

[פורס נשבין לצידת חיה ועוף]

אמר שמואל: אף

על

גידולי תרומה, בו ביום גזרו

. שאם זרע את התרומה, והיא ממין שזרעו כלה [כגון תבואה וקטניות], אין דין תרומה בגידולין מן התורה. ובגזירת י"ח דבר אמרו, שאף הגידולין דינם כתרומה, ואסורין לזרים, ולאוכלן בטומאה.

והוינן בה: ו

מאי טעמא

גזרו בהם?

אמר רבי חנינא: גזירה משום

תרומה

טהורה ביד ישראל

, ועינו צרה ליתנה לכהן. ויבוא לזורעה בשביל לבטלה מתורת תרומה. והרי הוא מבטל בכך את מצות נתינה, וגוזל את הכהן. ולכך תיקנו שלא תועיל הזריעה להפקיע מדין תרומה.

אמר רבא

: לא משום כן גזרו. שהרי

אי

חיישינן לגברי

דחשידי להכי

[לבטל דין תרומה], מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי מעיקרא,

אפרושי

תרומה

נמי לא ליפרשו

, ולא תהיה בידם תרומה כלל. ואף דלא חשידי על אכילת טבל, אכתי ניחוש שלא יפרישו כשיעור,

כיון דאפשר למעבד

תרומה

חטה אחת

, ובהכי נפק מידי טבל.

כד

אמר

שמואל

: חטה אחת פוטרת את כל הכרי!

ו

מד

לא קעביד

ו הכי, אלא הפרישו תרומה כשיעור שנתנו בה חכמים [אחד מחמישים לעין בינונית], בהכרח

הימוני מהימני

הם במצות תרומה. ואם כן, ליכא למיחש שיבטלוה על ידי זריעה.

אלא אמר רבא

: טעמא דגידולי תרומה כתרומה,

גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן

. שאם תועיל לה הזריעה לבטלה מתורת תרומה, חיישינן

דלמא משהי לה גביה

עד שעת הזריעה ולא ישרפנה,

ואתי לידי תקלה

, לאוכלה בטומאה . אבל השתא דלא מהני הזריעה להתירה לזרים לא יבואו להשהותה. [ואף שיועילו לבטל את טומאתה ולהתירה לכהנים, לא ישהו אותה משום ריוח פורתא זה, ולא יפסידו את הקרקע בזריעתה. אלא יעדיפו לזורעה חולין, שדמיהם מרובין משל תרומה. תוספות, על פי הברטנורא].

ואידך

גזירה די"ח דבר, מאי היא?

אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אף

[הא דתנן לקמן]:

מי שהחשיך לו

היום בערב שבת כשהוא

בדרך

, וקרבה השבת לבוא,

נותן

את

כיסו לנכרי

, כדי שלא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ואף שמן התורה יכול לטלטלו פחות מד' אמות בכל פעם, גזרו שלא יעשה כן. ואף זו מגזירת י"ח דבר היא.

ובו ביום

שעלו לעליית חנניה בן גרון

גזרו

אף גזירה זו.

ועד השתא מנינו י"ז דברים, והם: אין קורין לאור הנר, ואין פולין , ותשעה דברים הפוסלים תרומה. הרי י"א. ועוד ששה: שוכח בחצר, ומרדע, ובנות כותים, ובוצר, וגידולי תרומה, ונותן כיסו .

ואידך

[הגזירה הי"ח] מאי היא?

אמר באלי אמר אבימי סנוותאה: פתן

של נכרים,

ושמנן, ויינן, ובנותיהן, כולן מי"ח דבר הן

. וכולהו חדא גזירה היא. שהרי כל אחד נגזר מחמת חבירו, כדלקמן. והיא הגזירה הי"ח.

ובגזירת "בנותיהן", פליגי אמוראי בעבודה זרה. חד אמר, דהיינו יחוד עם בנותיהן. ולחד מאן דאמר, גזרו שיהיה בהן טומאת נדה מעריסותיהן [כמו דגזרו בבנות כותים. ואיצטריך למיגזר בתרוייהו, משום דליכא למילף כותים מעכו"ם, וכן איפכא. כמבואר בתוספות לעיל טז ב].

ותו הוינן בה:

הניחא לרבי מאיר

, שגזר אף בשוכח כלים בחצר, שפיר הוו י"ח דבר.

אלא לרבי יוסי

, דלא גזר בו, הא בצר ליה חדא, ו

שיבסרי

בלבד

הויין

. [והוא הדין דהוי מצי למיפרך לרבי טרפון, דלית ליה מרדע. תוספות].

ומשנינן:

איכא

עוד,

הא דרב אחא בר אדא

.

דאמר רב אחא בר אדא: גזרו על פתן

של נכרים

משום שמנן

. שאם לא נאסור פתן, לא יזהרו בגזירת שמנן.

ועל שמנן

גזרו

משום

שלא יבואו להתיר

יינן

.

ומפסיקה הגמרא באמצע דברי רב אחא, וקא פריך:

וכי מאי אולמיה דשמן מפת?

ולמאי איצטריך למימר דפתן משום שמנן? תיפוק ליה דכשם ששמנן אסור משום יינן, הוא הדין נמי פתן.

ומשנינן:

אלא

הכי קאמר רב יצחק:

גזרו על פתן ושמנן משום יינן

.

ועל יינן משום בנותיהן

. שאם ישתה מיינם יבוא להתייחד עמן.

ועל בנותיהן

גזרו

משום

שלא יכשילום ב

דבר אחר

[עבודה זרה].

[למאן דאמר ד"בנותיהם" היינו דטמאות כנדות, על ידי שגזרו בהן טומאה, יפרשו מהם ולא ימשכו אחריהם לעבודה זרה. תוספות].

ועל דבר אחר

שלא נתפרש כאן, גזרו

משום דבר אחר

.

והוינן בה:

מאי "דבר אחר

"?

אמר רב נחמן בר יצחק

: "דבר אחר", הוא גזירה ש

גזרו על תינוק נכרי, ש

אפילו אם אינו זב, דינו כזב , והרי הוא

מטמא בזיבה

. וגזרו כן, כדי

שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו

, ב"דבר אחר", כלומר, ב

משכב זכור

. וגזרו כן על תינוק נכרי מבן ט' שנים ויום אחד, שמאז הוא ראוי לביאה [עבודה זרה לו ב].

ואף גזירת תינוק נכרי, בו ביום גזרו.

ובהכי נשלם מנין י"ח דבר.

ושוב מקשינן:

אי הכי

, דכל אלו ממנין י"ח דבר הם,

לרבי מאיר, נמי תשסרי

[תשע עשר]

הויין!

דהרי איהו קחשיב נמי לשוכח כלים בחצר. ואנן, "י"ח דבר" תנן.

ומשנינן: הא ד

אוכלין וכלים שנטמאו במשקין

, שנעשים שניים ופוסלין את התרומה,

בחדא

גזירה

חשיב להו

רבי מאיר. אבל רבי יוסי קא חשיב לאוכלין וכלים כשתי גזירות נפרדות.

מתניתין:

א.

בית שמאי אומרים: אין שורין

קודם השבת

דיו

במים,

ו

לא

סמנים

לצבע,

ו

לא

כרשינין

למאכל בהמה, בכדי שתגמר מאליה מלאכת שרייתן בשבת עצמה.

אלא

מותר לשרותם רק אם נותר די זמן ב

כדי שישורו

[שתגמר שרייתן של] הדיו והסימנים והכרשינין

מבעוד יום

, קודם כניסת השבת.

ובית הלל מתירין

, אף אם תגמר שרייתן בשבת.

בית שמאי אומרים: אין נותנין

קודם השבת

אונין

[אגודות]

של פשתן

מנופץ

לתוך התנור

, בכדי שיתחממו ויתלבנו בשבת,

אלא

בזמן שיש בו ב

כדי שיהבילו

[יתחממו]

מבעוד יום

.

ולא

נותנים

את הצמר ליורה

בשביל לצובעו,

אלא

ב

כדי שיקלוט את העין

[הצבע] שביורה מבעוד יום.

ובית הלל מתירין

ליתנן קודם השבת, אף שימשיכו להתלבן או לקלוט את הצבע בשבת עצמה.

בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים

אלא כדי שיצודו מבעוד יום

.

ובית הלל מתירין

אף אם יצודו בשבת.

ושני טעמים נאמרו בגמרא בשיטת בית שמאי בכל ההלכות האלו. או שהן גזירה, מחשש שמא יבואו לעשותן בשבת. או שאיסור דאורייתא הוא. שצותה תורה על שביתת כליו של אדם בשבת, שלא תיעשה בהם מלאכה.

ב. ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי

קודם השבת,

ואין טוענין עמו

על החמור,

ואין מגביהין עליו

משא על כתפו, אם יצטרך הנכרי להוליך משא זה ברשות הרבים בשבת. משום שנראה כמסייע לנכרי במלאכת הוצאה להוליך בשבת.

[כן פירש רש"י כאן. ולקמן הוסיף, שאסור משום שמתחלף בשלוחו . והשליחות אסורה מדין "אמירה לעכו"ם].

ולא התירו זאת,

אלא

אם כן המקום שאליו אמור להגיע הנכרי קרוב דיו, ב

כדי ש

הוא

יגיע למקום קרוב

, קודם השבת.

ובית הלל מתירין

אף אם יגיע הנכרי למקומו בשבת.

ג. ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים: אין נותנין

קודם השבת

עורות לעבדן

נכרי,

ו

לא

כלים לכובס נכרי, אלא

רק בזמן שיש בו

בכדי שיעשו

מלאכתן

מבעוד יום

. אבל באופן שאי אפשר שיעשה מבעוד יום, הרי זה נראה כאילו אומר לו שיעשה בשבת, ואסור משום "אמירה לעכו"ם - שבות" [מגיד משנה, פרק ו מהלכות שבת הלכה יב].