Chabbat 17a — le Talmud en français

אמר רבי טרפון

:

אקפח

[אקבור, לשון קיצור וחיתוך]

את בני

-

שזו הלכה מקופחת

[מחוסרת ומחותכת], שאינה נכונה.

והיינו, קילל את עצמו מתוך צער על כך שהתורה משתכחת, כפי שמשתקף מהשמעת הלכה שכזאת.

ומקור הטעות הוא במעשה

ששמע השומע

שאלה שנשאלה בבית המדרש, ושמע שטימאו חכמים.

וטעה

, ולא הבין משום מה טימאו.

וכך היה המעשה:

נשאלו חכמים על

האיכר

שהיה

עובר

לצד הקבר,

ומרדעו

[מקל שמכים בו את השוורים]

על כתפו. ואיהל צידו

ה

אחת

של המרדע

על הקבר

.

ו

טימאו

חכמים

אותו

, את האכר עצמו.

והשומע סבר שטימאוהו לפי שהמרדע שהאהיל על הקבר חשוב כ"אוהל" המת. וכיון שהאהיל הן על המת והן על האדם הנושא את המרדע, טמא האיכר שעומד תחתיו של המרדע משום אוהל המת. ונעשה האיכר לאב הטומאה, ונטמא שבעת ימים.

אבל באמת לא משום כן טימאוהו.

אלא רק המרדע עצמו טמא

משום

טומאת

כלים המאהילים

בעצמם

על המת

.

דלא בעינן שיהיה באוהל בעצמו טפח על טפח, אלא כדי לטמא כלים אחרים הנמצאים תחתיו יחד עם המת. אבל הכלי המאהיל עצמו - נעשה אב הטומאה, אפילו אם יש בו רק רוחב כל שהו.

ומאחר שנטמא המרדע כשהאהיל על המת בעצמו, טימא את האיכר במגע, ועשאו ראשון לטומאה. ולא נטמא האיכר טומאת שבעה כאב הטומאה. אלא נטמא טומאת ערב בלבד, כדין ראשון לטומאה. ולעולם אין הכלי נחשב כאוהל המת לטמא כלים אחרים בטומאת אוהל, אלא כשיש בו טפח על טפח.

אמר רבי עקיבא: אני אתקן, שיהו דברי חכמים

, האומרים "בעובי מרדע" -

קיימין

. ואפרש דבריהם:

כי מה שאמרו

"שיהו כל המטלטלים

מביאין את הטומאה

בעובי מרדע", לא אמרו כן אלא

על האדם שנושא אותן

. שרק לגביו גזרו שיהיו כל הכלים המאהילים על המת חשובים כאוהל להביא את טומאת המת אל האדם אפילו היו אותם כלים רק

בעובי מרדע

, שהוא רק שליש טפח.

ועשאוהו כאב הטומאה למטמא טומאת שבעה, ולהצריכו הזאה בשלישי ובשביעי.

כי מאחר שהאדם הנושא את הכלים המאהילים טמא בטומאת ערב מדאורייתא, על ידי שנוגע בכלים המאהילים [שהמאהיל עצמו טמא מדאורייתא בכל שהוא, כאמור לעיל], גזרו עליו גם כן ליטמא כאב הטומאה בטומאת אוהל, משום דאתי למיטעי ולמימר, דלאו משום מגע הוא טמא, אלא משום אוהל. ואם לא נטמאנו בטומאת שבעה כאב הטומאה אלא טומאת ערב בלבד, יאמרו שאף הנטמא באוהל גמור אינו טמא אלא טומאת ערב.

ו

כן אמרו

על

הכלים המאהילים

עצמן

, שמן התורה הם נטמאים בטומאת אוהל,

בכל שהן

, ולא בעינן בהו שיעור כלל.

אבל

על שאר אדם

הנמצא תחת הכלים המאהילים על המת, ואינו נוגע בהם,

ו

כן על

כלים

אחרים הנמצאים תחת הכלים הללו, לא גזרו כלל. ואין הם נטמאים מחמת אוהל, אלא כשיש

ב

כלי המאהיל שיעור

פותח טפח!

כלומר, עובי של טפח. אבל בפחות מזה אינם חשובים אוהל.

ואמר רבי ינאי: ו

שיעור

מרדע שאמרו

בו חכמים שהוא מטמא באוהל, הרי הוא מרדע

שאין בעוביו טפח

.

שאילו יש בו טפח הרי הוא אוהל מדאורייתא. אלא

יש בהיקפו טפח

, שאז עוביו הוא שליש טפח.

וגזרו על היקפו משום עוביו!

כיון שיש בהיקפו טפח, יבואו לטעות ולומר שיש בו דין אוהל. ואם נטמאו טומאת ערב בלבד, יאמרו שכן הוא דין כל אוהל. אבל אם אין בהיקפו טפח, הדבר ידוע שאין בו דין אוהל, ולא יטעו בכך.

ואף גזירה זו, היא מי"ח דבר.

ומקשינן:

ולרבי טרפון, דאמר "אקפח את בני שהלכה זו מקופחת

", ולית ליה לגזירת "היקפו משום עוביו", אם כן

בצרו להו

, יש פחות מי"ח דבר.

אמר רב נחמן בר יצחק

: בגזירת בנות כותים אית ליה לרבי טרפון כרבי יוסי, ש

אף

את הגזירה ש

בנות כותים

נחשבות

נדות מעריסתן

-

בו ביום גזרו

.

ובאידך

פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי [בשוכח כלים בחצר],

סבירא ליה

לרבי טרפון

כרבי מאיר

, דגזרו בו דליהוי כלא בטלה מחשבתו. וחשיב כנפלו המים לדעתו ונעשים שאובין, ולא כרבי יוסי שלא החשיב את הגזירה הזאת אלא מנה במקומה את גזירת בנות כותים.

והדרינן למנין י"ח דבר:

ואידך

גזירה, היינו כדתנן: אין אוכלים מוכשרים לקבל טומאה, אלא אם ניתנו עליהם משקים. ובעינן שיהיה הכשר המשקין לרצון הבעלים.

ו

הבוצר

בשביל

ל

דורכם

בגת

-

שמאי אומר: הוכשר

ו הענבים לקבל טומאה, על ידי המשקה היוצא מהם בשעת הבצירה. ואף דלא ניחא ליה ביציאת היין, שהרי הוא הולך לאיבוד, הוכשרו משום גזירה. ומי"ח דבר היא.

הלל אומר: לא הוכשר

ו, ולית ליה להך גזירה.

אמר לו הלל לשמאי

: לדבריך,

מפני מה

גזרת שיחשב יין הענבים להכשר, ומתוך כך יהיו חייבים להיות

בוצרין בטהרה, ולא

גזרת כך בזיתים שיכשירם המשקה היוצא מהם בשעת מסיקה, ויהיו חייבים להיות

מוסקין בטהרה!?

אמר לו

שמאי:

אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה

. שאף הזיתים יוכשרו על ידי המשקה היוצא מהם בשעת המסיק .

נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס

לבית המדרש,

יכנס

.

והיוצא, אל יצא!

לפי שרצו לעמוד על מנין המטמאין ומטהרין, ולהכריע על פי הרוב. והיתה דעת הרוב כשמאי, וגזרו כדבריו.

ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים

.

והיה קשה

יום זה

לישראל, כיום שנעשה בו העגל!

כיון שהלל היה הנשיא. ועם זה הכניע עצמו לשמאי מתוך ענוותנותו.

וגזור שמאי והלל

על הבוצר לגת,

ולא קבלו מינייהו

.

ו

לאחר מכן

אתו תלמידייהו

בעלית חנניה

וגזור

כן בי"ח דבר,

וקבלו מינייהו

.

והוינן בה:

ומאי טעמא

גזרו בענבים שיוכשרו, והרי לא ניחא ליה ביציאת היין מהענבים?

אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו

, ויכניס את הענבים

בקופות טמאות

. שהכלי הטמא שהענבים בתוכו, חושב [גורם להחשיב] את המשקין למכשירין. משום שמיד ביציאת היין נטמאין הענבים. וכיון שההכשר והטומאה באים בבת אחת, אף משקין שאינן לרצון, מכשירין. דדוקא כשבשעת ההכשר עדיין ליכא לטומאה, והמשקין מכשירים את האוכלין לקבל טומאה שתבוא לאחר זמן, בעינן שינתנו המשקין לרצון.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר: כלי טמא "חושב" משקין

[כלומר, המצאות האוכלין בכלי טמא מחשיבה, גורמת, שיוכשרו אף ממשקין שנפלו עליהם שלא לרצון, כיון שההכשר והטומאה באין כאחת],

שפיר

. דמשום בצירה בקופות טמאות, גזרינן בכל בצירה, שיוכשרו הענבים, אף דהוי שלא לרצון.

אלא למאן דאמר: אין כלי טמא "חושב" משקין

, אלא אף כשההכשר והטומאה באין כאחת בעינן נתינת משקין לרצון -

מאי איכא למימר?

והא אף בבוצר לקופות טמאות, לא הוכשרו הענבים [ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי היא בתוספתא דמכשירין פרק ב'. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא"].

אלא, אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות

[אטומות בזפת]. דבכהאי גוונא ניחא ליה ביציאת היין, מפני שאינו הולך לאיבוד. וכיון שהיין הוא לרצונו, הרי הוא מכשיר את הענבים.

רבא אמר

: הא דהוכשרו הענבים,

גזירה

היא

משום

אשכולות הענבים

הנושכות

[המסובכות] זו בזו. וכשמפרידין זו מזו, נסחט המשקה עליהן. ואף דלא ניחא ליה בכך, חשיב המשקה לרצונו, ומכשיר דכיון דאי אפשר שלא יסחט המשקה בזמן ההפרדה, והוא מפרידן בידים, הרי זה כמו שנותן עליהם את המשקה בידיו.

ומאחר דבכהאי גוונא הוכשרו הענבים מדאורייתא, גזרו בכל גוונא שיוכשרו, ואף בדליכא נושכות.

רב נחמן אמר

בשם

רבה בר אבוה

: טעמא דגזירה הוא, משום ש

פעמים שאדם הולך לכרמו, לידע

ה

אם הגיעו ענבים

לגמר בישולם וכבר ראויים הם

לבצירה, או

עדיין

לא

בשלו.

ו

בודקן על ידי ש

נוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף

את היין הנסחט

על גבי

ה

ענבים

.

ובשעת הבצירה, עדיין

ה

משקה

הנסחט

טופח עליהם

. ובכהאי גוונא ודאי הוכשרו, דהרי קא עביד להכשר בידים. ומשום כן גזרו בכל גוונא שיקבלו הענבים טומאה.

והדרינן למנין י"ח דבר:

ואידך

גזירה מאי היא?