Version texte de ce daf : original et traduction
Chabbat 16a (טז.) — le Talmud en français
Chabbat 16a (שבת טז.): , לא ליטמו מטומאה הנוגעת ב [צ’est-à-dire de leur côté extérieur]. Selon le דין des récipients de terre cuite, qui ne deviennent impurs que si l’impureté entre à l’intérieur…
Texte original — Chabbat 16a (טז.)
ותו מקשינן: ומאחר דשוינהו לכלי זכוכית ככלי חרס,
אלא מעתה,
לא ליטמו
מטומאה הנוגעת ב
גבן
[מצידם החיצוני]. כדין כלי חרס, שאין נטמאין אלא אם נכנסה הטומאה לתוכן.
אלמה
, ומדוע לא קיימא לן הכי?
דהתנן: כלי חרס וכלי נתר
[שאופן עשייתן הוא ככלי חרס, אלא שנעשים ממין אדמה לבנה] -
טומאתן שוה
זה לזה.
שניהם
מיטמאין
[מקבלים טומאה],
ו
שניהם
מטמאין
אחרים
מאויריהן
. שאף אם לא נגעה הטומאה, כגון השרץ, בדפנותיהם, אלא היא תלויה בתוך חלל אוירן, הרי הם טמאים.
וכן לאחר שנטמאו כלי החרס וכלי הנתר, אם תלוים אוכלין בתוך אוירם, נטמאים האוכלים מהם, אף על פי שלא נגעו בדפנותיהם. כדכתיב "אשר יפל מהם אל תוכו". ודין זה נתחדש בכלי חרס וכלי נתר בלבד. אבל שאר הכלים אינם נטמאים ואינם מטמאים אלא במגע דפנותיהם בלבד.
ו
כן שוים הם, במה ש
מיטמאין מאחוריהן
. שאם נכנסה טומאה לתוך חלל אחוריהם [שחוקקים להם למטה, בבית מושבם], הרי הם נטמאים. שנחשבים אחורי הכלי כתוכו משום שיש להם בית קיבול . וכל שכן, שמטמאין אחרים מאחוריהם [תוספות] .
אבל,
אין
הם
מיטמאין מגביהם!
כדנפקא לן בחולין כה א, מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שאינו מיטמא באוהל המת. והיינו משום דאינו מיטמא אלא מתוכו. וכיון דהכיסוי חוצץ על תוכו מפני טומאת המת, אינו נטמא. ואף שגבו פתוח לטומאה.
ודוקא לענין קבלת הטומאה בעינן בכלי חרס שיקבל את הטומאה מתוכו. אבל לאחר שנטמא כלי החרס מתוכו, הרי הוא מטמא אחרים אף אם יגעו בגבו.
ו
כן שוים הם, שלשניהם אין טהרה במקוה, אלא
שבירתן
בלבד
מטהרתן!
ואסיק לקושיין: משמע, דוקא
כלי נתר וכלי חרס, הוא דטומאתן שוה
במה שאין מיטמאין מגבן.
אבל מידי אחרינא
ככלי זכוכית,
לא
שוה לכלי חרס בזה. אלא מקבל טומאה אף מגבו. וקשיא לרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי "שוינהו רבנן ככלי חרס"!
ומשנינן:
אמרי, כיון
דדמו נמי לכלי מתכות,
ד
הא
כי נשתברו יש להם תקנה
ככלי מתכת, להתיכן ולחזור ולעשותן כלים [מה שאין כן כלי חרס. שאי אפשר לחזור ולעשות מהם כלים] -
שוינהו
רבנן נמי
ככלי
מתכות
, לטמאותם מגבן.
ושוב מקשינן:
אלא מעתה
, שאף דין טומאת כלי מתכות איכא בהו - אם נטמאו ונשברו ופרחה טומאתן, ואחר כך חזר ותיקנם -
יחזרו לטומאתן
ה
ישנה
ככלי מתכות .
דתנן: כלי מתכות
-
פשוטיהם
[שאין להם בית קיבול]
ומקבליהם
[שיש להם בית קיבול]
טמאין
.
ואם
נשברו, טהרו
מטומאתן מאחר שבטל מהם תורת כלי.
ואם לאחר שנטמאו ונשברו
חזר ועשה מהן כלים
-
חזרו לטומאתן
ה
ישנה
. ולקמן מפרש טעמא.
ואילו
גבי
כלי זכוכית
, לא קיימא לן הכי.
דהא
תנן: כלי עץ, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי זכוכית
-
פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין
. דאיתקש כלי עץ ועור לשק, כדכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק". מה שק מטלטל מלא וריקן [שיש לו בית קיבול], אף כל כלי מכל הכלים האלו אינו מקבל טומאה אלא כשהוא מטלטל מלא וריקן.
וכלי עצם איתקש לעץ ועור, כדכתיב "כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ". ודרשינן מ"כל מעשה עזים", כל הבא מן העזים, לרבות כלים הנעשים מן הקרנים ומן העצמות ומן הטלפים. הילכך כולם אין מטמאין אלא כשיש להם בית קיבול. וטעמא דכלי זכוכית מפרש לקמן.
ואם
נשברו טהרו
משום שבטל מהם תורת כלי.
ואם
חזר ועשה מהן כלים
הרי הם
מקבלין טומאה
, אם יגעו בטומאה
מכאן ולהבא
.
ואסיק לקושיין: משמע, דוקא
מכאן ולהבא, אין
, מקבלים הם טומאה. אבל
למפרע, לא
חוזרת עליהן טומאתן הישנה.
וקשיא, הא שוינהו ככלי מתכות, ומאי שנא כלי זכוכית מכלי מתכות?
ומשנינן:
טומאת כלי זכוכית
, כל עיקרה אינו אלא
מדרבנן
.
ו
גם חזרת
טומאה ישנה
אינה אלא
מדרבנן
. ודוקא בכלי מתכות וכדומה, שנטמאו
בטומאה דאורייתא
קודם שנשברו,
אחיתו בה
הורידו בה
רבנן
שוב את ה
טומאה
דאורייתא הישנה, לאחר שנשברו וחזר ועשאם כלי.
אבל כלי זכוכית, שמדאורייתא אין בהם שום קבלת טומאה, ואף מתחלה קודם שנשברו לא נטמאו אלא
בטומאה דרבנן
,
לא אחיתו לה רבנן
שוב את ה
טומאה
הישנה, לאחר שנשברו ושוב חזר ועשאן כלי.
ושוב מקשינן:
פשוטיהן
של כלי זכוכית,
מיהא, ליטמא
ככלי מתכות!?
ובזה לא מצית לשנויי כדשנינן לעיל גבי טומאה ישנה.
דהא פשוטי כלי מתכות
מ
דאורייתא
בני קבלת טומאה
נינהו
. ומאחר דשוינהו רבנן לכלי זכוכית ככלי מתכות, הרי כל דיני הטומאה דמדאורייתא דאיתא במתכות ליהוו בכלל הך גזירה!?
ומשנינן: מאחר וטומאת כלי זכוכית היא דרבנן ואין שורפין את התרומה והקדשים על טומאה דרבנן [מלבד ו' ספקות דשנינו לעיל] -
עבדי בהו רבנן היכרא
, בינם לבין טומאה דאורייתא, בכך שאינם נטמאין בפשוטיהן.
כי היכי
דיבחינו בהם שאינם טמאים מדאורייתא, ו
לא
יבואו
לשרוף עלייהו תרומה וקדשים
.
Traduction française
,
[צ’est-à-dire de leur côté extérieur]. Selon le דין des récipients de terre cuite, qui ne deviennent impurs que si l’impureté entre à l’intérieur.
,
?
[dont le mode de fabrication est celui des récipients de terre cuite, mais qui sont faits d’une sorte de terre blanche] —
.
[reçoivent l’impureté],
. Même si l’impureté, comme un שרץ, n’a pas touché leurs parois, mais se trouve suspendue dans l’espace de leur intérieur, ils sont impurs.
.
. Si une impureté est entrée dans l’espace de leur partie arrière [qui est creusé dans leur partie inférieure, à l’endroit où ils reposent], ils deviennent impurs. Car l’arrière du récipient est considéré comme son intérieur, puisqu’il possède un réceptacle.
[Tosafot] .
,
Comme il ressort de Houlin 25a, du cas d’un récipient de terre cuite entouré d’un couvercle hermétiquement scellé, qui ne devient pas impur dans la tente où se trouve un mort. C’est parce qu’il ne reçoit l’impureté que de son intérieur. Puisque le couvercle fait écran devant son intérieur contre l’impureté du mort, il ne devient pas impur, bien que son extérieur soit exposé à l’impureté.
.
.
,
!
:
,
—
,
.
:
,
—
.
—
[qui n’ont pas de réceptacle]
[qui ont un réceptacle]
.
.
—
.
.
,
.
—
.
.
.
.
—
,
.
,
.
?
:
,
.
.
,
.
,
.
:
,
!?
.
—
.
!?
—
,
.
.