Chabbat 153a — le Talmud en français

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר עליו אם הוא בן עולם הבא, אם לאו

. שאם הוא אדם כשר, הכל בוכין עליו ומספרים בשבחו.

ומקשינן:

איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת

: בשעת מיתתי התאמץ

ואחים

[חמם] את השומעים

בהספידא

כדי שיכמרו רחמיהם ויבכו עלי. לפי

דהתם

אנא

קאימנא

, בשעת ההספד, ואשמע זאת.

אלמא, הוצרך רב להזהירו על כך. וקשיא, הא רב, גברא רבה היה, ובן עולם הבא, ולמה היה צריך להזהירו? והרי קאמר, דמהספדו ניכר אם הוא בן עולם הבא.

ומשנינן:

לא קשיא

. שלעולם צריך לחמם את הציבור משום שאין רחמי בני אדם נכמרים מעצמם על זקן שמת. אלא

הא דמחמו ליה

לציבור עליו

ואחים

[ומתחמם], ניכר בו שהוא בן עולם הבא.

והא דמחמי ליה

לציבור עליו

ולא אחים

, ניכר שאינו בן עולם הבא.

אמר ליה אביי לרבה

: אדם

כגון מר

[רבה],

דסנו

[שונאים]

ליה כולא פומבדיתא

, משום שאתה מוכיחם במילי דשמיא [שבני פומבדיתא רמאים הם]

מאן אחים בהספידא

שלך?

אמר ליה: מיסתיא

[די בכך] ד

אתה ורבה בר רב חנן

תתחממו ותבכו עלי.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא?

אמר ליה

רב: כי הא דכתיב

"ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, זה הדרך לכו בו, כי תאמינו וכי תשמאילו

". שאם תשמע אחרי מטתך שאומרים עליך אנשים, "בזה הדרך שהלך בה מת זה, לכו בה", מובטח לך שאתה בן העולם הבא.

רבי חנינא אמר: כל

מי

שדעת רבותיו נוחה הימנו

, ממה שהם שומעים עליו ורואים זו, הרי הוא בן עולם הבא.

עוד כתיב התם,

"וסבבו בשוק הסופדים

".

בני גלילא אמרי: עשה דברים

טובים כדי שיאמרו אותם הסופדים

לפני מטתך

.

בני יהודה אמרי: עשה דברים

כדי שיאמרום הסופדים

לאחר מטתך

.

ומפרשינן: ולא פליגי

בני גליל על בני יהודה. אלא

מר

[בני גליל] נקט

כי אתריה

. ובגליל היו עומדים המספידים לפני המטה. ו

מר

[בני יהודה] נקט

כי אתריה

. וביהודה היו הם עומדים לאחר המטה.

תנן התם: רבי אליעזר אומר: שוב

בתשובה

יום אחד לפני מיתתך

.

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו

ה

יום

ש

ימות

בו, שישוב אז בתשובה?

אמר להן

רבי אליעזר:

וכל שכן,

שמשום שאינו יודע יש לו לשוב תמיד. וכיון שטובה התשובה יום אחד לפני המיתה,

ישוב היום, שמא ימות למחר

. וכן בכל יום ויום.

ונמצא כל ימיו

הוא שרוי

בתשובה

.

ואף שלמה

המלך

אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר

". ו"בגדיך לבנים", רומזים על הנשמה, שתמיד צריכה להיות טהורה ונקיה.

אמר רבן יוחנן בו זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן

לכך.

פיקחין שבהן קישטו את עצמן מיד, וישבו על פתח בית המלך

והכינו עצמם לסעודה. לפי

שאמרו

: וכי

כלום חסר

איזה דבר מצרכי הסעודה

לבית המלך?

והרי הכל מוכן לסעודה. ושמא יבהילונו פתאום לפני המלך.

אבל

טיפשין שבהן הלכו למלאכתן

. לפי

שאמרו

: וכי

כלום יש סעודה בלא טורח?

ועד שיספיקו בבית המלך לטרוח לסעודה, עדיין יש לנו הרבה שהות להתקשט לסעודה.

לבסוף,

בפתאום ביקש המלך את עבדיו

שיבואו לסעודה.

פיקחין שבהן

נ

כנסו לפניו כשהן מקושטין

.

והטיפשים נכנסו לפניו כשהם מלוכלכין

ממלאכתן.

שמח המלך לקראת פיקחים, וכעס לקראת טיפשים.

אמר

המלך: הפקחים

הללו שקישטו את עצמן לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו.

אבל הטפשים

הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו

בסעודת הפקחים, והם לא יאכלו.

וכן הוא לעולם הבא. הצדיקים שיראו תמיד שמא ימותו למחר ונמצאו תמיד בתשובה, יושבים ואוכלים שם. אבל הרשעים שלא הכינו את עצמם בעולם הזה, עומדים ורואים בכבוד הצדיקים.

חתנו של רבי מאיר, משום רבי מאיר אמר

: אין הרשעים עומדים ורואים. שאם כן,

אף הן נראין

שאף הם מן הקרואים

כמשמשין.

שכן דרך המשרתים לעמוד בשעת הסעודה, ואין כאן בושה.

אלא אלו ואלו

[הצדיקים והרשעים]

יושבים. הללו אוכלין והללו רעבין. הללו שותין והללו צמאים. שנאמר "לכן כה אמר ה', הנה עבדי יאכלו, ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו, ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב

".

וקא מיהדר לפרש דברי שלמה:

דבר אחר: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים

" -

אלו ציצית

. שהם מצמר לבן.

"ושמן על ראשך אל יחסר

" -

אלו תפילין

. שתפילין הם שם ה'. כדכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וקדריש ליה ל"שמן טוב" אתפילין שבראש. שטוב שם משמן טוב.

הדרן עלך פרק שואל

--- title: "חברותא - שבת — פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0023L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0023L5" --- פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך

Оригинал главы פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך

מתניתין:

מי שהחשיך לו ה

יום בעודו הולך ב

דרך

, והשבת עומדת להכנס, הרי הוא

נותן

את

כיסו לנכרי

מבעוד יום. שהרי לא יוכל לשאתו עליו לאחר כניסת השבת, משום איסור הוצאה.

ואף דבעלמא אסור ליתן לנכרי שיעשה לו מלאכה בשבת, משום דחשיב כשלוחו של הישראל לעשית האיסור, הכא התירו. וטעם ההיתר יבואר בגמרא.

ואם אין עמו נכרי, מניחו

לכיס

על החמור

, והחמור יוליכו עד שיגיע לעיר . אבל אם יש עמו נכרי, לא יניחנו על החמור, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ובגמרא יבואר, דאיירי באופן שאין בזה איסור "מחמר".

מש

הגיע לחצר החיצונה

של העיר [שהוא מקום המשתמר], הרי הוא

נוטל

מעל החמור

את הכלים הניטלין

[המותרים בטלטול]

בשבת

.

ו

את הכלים

שאינן ניטלין

בשבת משום איסור מוקצה, לא יטול. אלא הרי הוא

מתיר

את

החבלים

של האוכף,

והשקין

הקשורים לו, כשאותם כלים בתוכם,

נופלין מאליהן

מעל גב החמור.

גמרא:

שנינו במתניתין: נותן כיסו לנכרי.

והוינן בה:

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי?

והלא הנכרי שלוחו לישאנו בשבת, ואסור משום שבות.

ומשנינן:

קים להו לרבנן, דאין אדם מעמיד

[מונע]

עצמו על

הצלת

ממונו. ואי לא שרית ליה

ליתנו לנכרי,

אתי לאיתויי

את הכיס

ד' אמות ברשות הרבים

בעצמו.

אמר רבא: דוקא

את

כיסו

התירו לו ליתן לנכרי.

אבל מציאה

שמצא בדרך,

לא

יתן לנכרי כדי שישאנה לו בשבת. דכיון שלא חס כל כך עליה, לא אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". ואף אם לא נתירנו ליתנה לנכרי, לא אתי לאיתויי לה ברשות הרבים.

ואקשינן:

פשיטא

דכן הוא. דהא

"כיסו" תנן

. ומאי אשמועינן רבא בזה?

ומשנינן:

מהו דתימא, הוא הדין

ד

אפילו מציאה

נותן לנכרי.

והאי דקתני "כיסו

", משום ד

אורחא דמילתא

שיהיה כיסו עמו בדרך,

קתני

הכי.

קא משמע לן

רבא, שדוקא "כיסו" קתני.

ולא אמרן

דלא יתן מציאה לנכרי,

אלא

במציאה

דלא אתא לידיה

קודם חשיכה. שכיון שעדיין לא זכה בה, אינו חס עליה. ואף אי לא נתירנו ליתנה לנכרי לא אתי לאיתויי לה בשבת ברשות הרבים.

אבל

אי כבר

אתי

המציאה

לידיה

קודם חשיכה, וכבר זכה בה,

ככיסיה דמי

. ואחר שנעשתה ממונו לכל דבר, אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו".

איכא דאמרי

: הא מילתא לא הוה פשיטא ליה לרבא, אלא בדרך איבעיא אמרה.

ד

בעי רבא: מציאה

שכבר

באה לידו

קודם חשיכה,

מהו

ליתנה לנכרי?

מי אמרינן,

כיון דאתא לידיה

וכבר זכה בה קודם השבת,

ככיסיה דמי

. וכיון דחס עליה, אית לן למיחש דלמא אתי להוציאה ברשות הרבים.

או דלמא

, דוקא במעות שבכיסו, שעל ידי טורח השתכר אותן, חיישינן להכי. אבל מציאה,

כיון דלא טרח בה, לאו ככיסיה דמי

, ולא יבוא להוציאה ברשות הרבים.

ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במתניתין: ואם

אין עמו נכרי

, מניחו על החמור.

ודייקינן:

טעמא

דהתירוהו לעשות כן, היינו משום

דאין עמו נכרי.

משמע,

הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה

, ואינו מניחו על החמור.

והוינן בה:

מאי טעמא

עדיפה נתינה לנכרי מהנחה על החמור?

ומשנינן:

חמור, אתה מצווה על שביתתו

מן התורה. וכדכתיב "למען ינוח שורך וחמורך. אבל

נכרי, אי אתה מצווה על שביתתו

. ואין איסורו אלא משום "אמירה לעכו"ם שבות". הלכך קל איסור לנכרי מאיסור נתינה על החמור.

ואף דמוקמינן לה לקמן בגוונא דאינו עובר על חיוב שביתת בהמתו מדאורייתא, מכל מקום חמיר טפי מנכרי. שהרי בגוונא דעביד החמור מלאכה גמורה, הרי הוא מחויב בשביתתו מדאורייתא [ר"ן].

וכשם שהתירו לו ליתן את כיסו על החמור, כן התירו ליתנו לחרש שוטה וקטן , אם אין עמו חמור.

אבל אם יש עמו

חמור, וכן

אם יש עמו

חרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה

לכיסו. אבל

לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה.

והוינן בה:

מאי טעמא?

ומשנינן:

הני

[חרש שוטה וקטן]

אדם

נינהו, ויש במינם בני אדם שחייבים במצוות. ואם נתיר ליתן להם שישאו את הכיס בשבת, יחליפו ויתירו ליתן אף לבני חיובא. אבל

האי

[חמור]

לאו אדם

הוא. ואדם בחמור לא מיחלף.

ואם אין עמו אלא

חרש ושוטה

, יתן

לשוטה

ולא לחרש. משום דשוטה אין בו דעת כלל. אבל חרש אית ליה דעת קלישתא.

ואם עמו

שוטה וקטן

, יתן

לשוטה

ולא לקטן. משום דלקטן איכא דעת טפי מאשר לשוטה.

איבעיא להו

: אם יש עמו

חרש וקטן, מאי?

למי יתן את כיסו? ומפרשינן:

אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך

. דודאי לקטן יתננה ולא לחרש. משום דסבר דחרש ספק בר דעת הוא. וחייב במצוות מספק.