Chabbat 14b — le Talmud en français

כיון דהך גזור ברישא

-

הא תו

, גזירה דידים הבאות מחמת ספר,

למה לי?

והא בין כך הן פוסלות את התרומה .

אלא

ודאי,

הך

דידים הבאות מחמת ספר

גזור ברישא

. והדר גזור בכולהו ידים שאינן נטולות, שיפסלו את התרומה.

עוד שנינו במתניתין:

וטבול יום

פוסל את התרומה.

ומקשינן: והא

טבול יום

, מ

דאורייתא הוא

אסור בתרומה ופוסל אותה, ולאו מגזירת י"ח דבר הוא.

ד

הא

כתיב

"נפש אשר תגע בו [באחד מן הטומאות], וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים.

ובא השמש וטהר

, ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא" . ומוקמינן להאי קרא בתרומה. הרי להדיא שאינו נטהר לתרומה לאחר שטבל, אלא עד שיעריב שמשו. ואמאי קתני ליה בכלל דברים הפוסלים משום גזירה.

ומשנינן:

סמי

[הסר]

מכאן טבול יום

, ולא תמנה אותו במנין י"ח דבר.

עוד שנינו:

והאוכלין שנטמאו במשקין

פוסלים את התרומה.

והוינן בה:

במשקין

טמאין -

דמאי

, מה היתה טומאת המשקין שמהם נטמאו האוכלין?

אילימא במשקין הבאין

[שנטמאו]

מחמת שרץ

, שהם ראשונים לטומאה, הרי טמאים

מדאורייתא נינהו!

ד

הא

כתיב

גבי מגע שרץ

"וכל משקה אשר ישתה

בכל כלי - יטמא". וכיון שהמשקין ראשונים לטומאה, הרי הם עושים את האוכלין לשניים. וכיון שכן, מדאורייתא פוסלים אוכלים אלו את התרומה. שהרי שני עושה שלישי בתרומה.

[ואף על גב שהפסוק הזה עוסק במשקין שנטמאו מאויר כלי חרס, לאחר שנטמא הכלי בשרץ, ולא במשקין שנטמאו משרץ עצמו. ואם כן, המשקין הללו אינם אלא שניים, והאוכל הנוגע בהם הוא שלישי, ושלישי הרי אינו פוסל את התרומה - מכל מקום, ניתן ללמוד מטומאה זו בקל וחומר למשקין שנגעו בשרץ עצמו, את עצם טומאתן. וכיון שנטמאו באב הטומאה, הרי הם ראשונים לטומאה, ופוסלים את התרומה מן התורה].

ומסקינן:

אלא

, משנתנו מדברת

במשקין הבאין מחמת ידים

. שנגעו בהם בידים שאינן נטולות. ומדאורייתא הרי הם טהורים.

ו

עשאום חכמים כראשונים לטומאה -

גזירה משום משקין הבאים מחמת

נגיעה ב

שרץ

, שהם ראשונים מדאורייתא.

והוא הדין אם נגעו המשקין בכל הדברים הפוסלים את התרומה מגזירת י"ח דבר, שנעשים המשקים "תחלה" לטומאה, כדין ראשונים לטומאה .

[ודוקא במשקין גזרו כן, משום שהם מסוגלים בקלות לקבל טומאה, שהרי אינן צריכים שום תיקון והכשר לקבלת טומאה. אבל אוכלין שצריכים הכשר מים לפני שיקבלו טומאה - לא גזרו בהם].

עוד שנינו:

והכלים שנטמאו במשקין

, פוסלים את התרומה.

והוינן בה:

כלים דאיטמאו במשקין

טמאין -

דמאי

, איירי?

אילימא

שנטמאו הכלים בנגיעה

במשקין דזב

, כגון זובו ומי רגליו - הרי משקין אלו אב הטומאה

מדאורייתא נינהו

.

ד

הא

כתיב "וכי ירוק הזב בטהור

, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".

והכי קאמר רחמנא: אפילו אם לא נגע הטהור ברוק, אלא ירק הזב על

מה שביד

ה

טהור

, והטהור נושא את הרוק -

טימאתי לך

אותו ואת בגדיו מחמת טומאת משא.

וכיון דאשכחן דמטמאין משקין דזב אדם וכלים [דהיינו "בגדיו"], אלמא משקין דזב - אב הטומאה הם. שהרי אין אדם וכלים נטמאים אלא מאב הטומאה בלבד.

ואם כן, אם נגעו המשקים של הזב, שהם, כאמור, אב הטומאה, בכלים, נעשו הכלים ראשון לטומאה. והאוכלין הנוגעין בהם נעשים שניים. ופוסלים במגען את התרומה מדאורייתא. ואמאי תני להו בכלל י"ח דבר!?

ומסקינן:

אלא

, מיירי מתניתין בכלים שנגעו

במשקין הבאים

[שנטמאו]

מחמת שרץ

. שאז המשקין הם ראשונים לטומאה, ואין ראשון מטמא מדאורייתא אדם וכלים. וגזרו חכמים על כלים אלו טומאה -

גזירה משום

כלים שנטמאו ב

משקין דזב

, שהם מטמאין את הכלים מדאורייתא.

ומקשינן:

ו

כי גזירת

ידים

-

תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור

, כדאיתא במתניתין ד"רבו שם בית שמאי על בית הלל"? והלא

שמאי והלל

עצמם

גזור

כן.

דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יועזר איש ירושלים, גזרו טומאה על ארץ העמים

שתטמא כטומאת מת, משום ספק קברות שבה. כי אף קבר נכרי מטמא בטומאת מת [לחכמים אף באוהל, ולרבי שמעון רק במגע ובמשא].

ו

כן, הם גזרו

על כלי זכוכית

שיקבלו טומאה, אף שלא נמנו בתורה עם הכלים המקבלים טומאה.

שמעון בן שטח תיקן

שיכתוב ב

כתובה

לאשה

, "כל נכסי אחראין לכתובתה". כי בתחלה היה מייחד לה נכסים מסוימים לכתובתה. וכשהיה כועס עליה, היה אומר לה: טלי כתובתך וצאי! לכך תיקן שלא ייחד לה נכסים, אלא ישעבד כל נכסיו לכך.

ו

כן

גזר

שמעון בן שטח,

טומאה על כלי מתכות

. ולקמן מפרש לה.

שמאי והלל גזרו טומאה על הידים

.

קתני מיהת, דשמאי והלל עצמם גזרו כן, ולא תלמידיהם.

וכי תימא

לתרץ, דהא דקתני בברייתא שמאי והלל, הכוונה היא ל

שמאי וסיעתו והלל וסיעתו

, והם עצמם היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר, ומשום כן קתני במתניתין "בית שמאי ובית הלל".

הא ליכא למימר הכי.

ד

האמר רב יהודה אמר שמואל: י"ח דבר גזרו

באותו יום.

וב

אותם

י"ח דברים נחלקו

בית שמאי ובית הלל. אלא שרבו בית שמאי על בית הלל ונפסקה הלכה כמותם. ואם כן, ליכא למימר דהלל ושמאי היו שם. ד

אילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בג' מקומות

בלבד.

ד

ה

אמר רב הונא: בג' מקומות נחלקו

הלל ושמאי,

ותו לא

.

וכי תימא

לתרץ, ד

אתו אינהו

[שמאי והלל] ו

גזור

על הידים שאינן נטולות, שיש

לתלות

את התרומה שנגעו בה. כלומר, שנפסלת לאכילה, אבל אין שורפין אותה כדין תרומה טמאה מדאורייתא.

ו

אחר כך

אתו תלמידייהו

ותקנו שיטמאוה הידים לגמרי כעין טומאה דאורייתא,

וגזרו לשרוף

אותה

הא ליכא למימר הכי.

ד

האמר אילפא: ידים

-

תחלת גזירתן

לשריפה!

שמעיקרא כבר תקנו שהתרומה הנוגעת בהם, שיהיה דינה כדין תרומה טמאה לגמרי.

ומשנינן:

אלא, אתו אינהו

[שמאי והלל] ו

גזור

על הידים,

ולא קבלו מינייהו

[שלא נתקבלה הגזירה בציבור]. והדר

אתו תלמידייהו

ו

גזרו

כן,

וקבלו מינייהו

.

ותו מקשינן:

ואכתי

, לא בית שמאי ובית הלל גזרו על הידים, אלא

שלמה

המלך

גזר

כן. כדכתיב "ואזן וחקר". ודרשינן, שעשה אזנים לתורה. ככלי שנוטלים אותו באזניו ואין נוגעין בו. כלומר, שעשה סייג והרחקה לעבירה.

ועירובין הם סייג להוצאת שבת. שלא יוציא מרשות היחיד לרשות היחיד בלא עירוב, כדי שלא יבוא להוציא לרשות הרבים. ונטילת ידים היא סייג לטומאה.

ד

הא

אמר רבי יהודה אמר שמואל: בשעה

שתיקן שלמה, עירובין ונטילת

ידים, יצתה בת קול ואמרה

: [משלי כג]

"בני, אם חכם לבך

-

ישמח לבי גם אני

".

ולפי שיש המזלזלין בנטילת ידים, אמרה בת קול:

"חכם בני ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר

" [מהרש"א].