Chabbat 148b — le Talmud en français

וכי תימא, נשנה בכך ד

נפרוס סודרא

על פי הכד, הרי אסור לעשות כן. דאית לן למיחש, דלמא

אתי לידי סחיטת

הסודר מהמים.

וכי תימא,

נכסייה לחצבא בנכתמא

[כיסוי], ובכך ליהוי שינוי, אין לנו לחייב בכך. משום ד

זימנין דמיפסק

הכיסוי.

ו

אם נצריכנו לכסות,

אתי למקטריה

[לקושרו]. וקשר של קיימא הוא, דאסור מדאורייתא.

הלכך לא אפשר

למיעבד שינוי בשאיבת המים. ומשום כך עבדינן לה כדרך שעושים בחול.

ואמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן: לא מספקין

[מוחאים כף על כף] ביום טוב, כדי להראות אבילות.

ולא מטפחין

על הלב ביום טוב, לאבילות.

ו

כן

לא מרקדין

לשמחה

ביום טוב

. וטעמא מבואר בביצה, גזירה שמא יתקן כלי שיר.

ואקשיה:

והא קא חזינן דעבדין

אינשי מעשים אלו ביום טוב.

ו

אמאי

לא אמרינן להו ולא מידי

למחות בהם?

אמר ליה אביי: ולטעמיך

, יש לשאול כן נמי אהא

דאמר רבא

: מבוי שהוא פתוח לרשות הרבים, ועשו לו לחי להתירו בטלטול,

לא

ליתיב איניש אפומא דלחייא

[על פתח הלחי הגובל ברשות הרבים]. משום ד

דילמא מיגנדר

[יתגלגל]

ליה חפץ

לרשות הרבים, בתוך ד' אמות. וכיון דאין ניכר כל כך השינוי שבין המבוי לרשות הרבים, חיישינן דלמא

אתי לאיתויי

לחפץ זה מרשות הרבים, ויחזירו למבוי. ונמצא עובר על איסור הכנסה.

ו

קשיא,

הא קא חזינן נשי דמותבי חצבי

[מעמידות את כדיהן],

ויתבן אפומא דמבואה

.

ו

אמאי

לא אמרינן להו ולא מידי

, דדבר זה אסור, כדרבא?

אלא

, טעמא דלא מחינן בהו, היינו משום דבין כך לא תועיל המחאה.

והנח להם לישראל.

ש

מוטב שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין

.

סבור מינה

רבא בר רב חנן מאביי, דהא דקאמר כן,

הני מילי ב

איסור

דרבנן. אבל ב

איסור

דאורייתא

מחינן. ו

לא

חיישינן דלמא לא ישמעו.

ומסקינן:

ולא היא

. אלא

לא שנא ב

איסור

דרבנן, ולא שנא ב

איסור

דאורייתא

, כל שנהגו בו אין למחות בידם. דמוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.

ומוכחינן:

דהא תוספת דיום הכיפורים, דאורייתא היא

. דיש להוסיף מחול על הקודש, ולהתחיל את התענית מעט מבעוד יום. כדדרשינן מהא דכתיב, "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב".

ו

אפילו הכי,

קא חזינן להו

לאינשי

דקאכלי ושתו

עד שתחשך, ואין מוסיפין כלום מחול על הקודש,

ולא אמרינן להו ולא מידי

. משום ד"הנח להם לישראל. מוטב יהיו שוגגין, ולא יהיו מזידין". אלמא, אף כשעוברים על איסורי תורה, אין למחות בהם.

שנינו במתניתין:

וכן אשה מחבירתה ככרות

.

והוינן בה: משמע, דוקא

בשבת הוא דאסור

לומר "הלויני", משום דאתי למיכתב.

הא בחול שפיר דמי

. ומותר ללוות ככר, ולא חיישינן בזה לריבית. ואף על גב דקאמר בלשון הלואה.

לימא מתניתין דלא כהלל

, שאסר לעשות כן אף בחול.

ד

הא

תנן

: אסור ללות סאה חיטין, על מנת לפרוע סאה חיטין חזרה. שהרי אם יוקרו החיטין בין הלואה לפירעון, נמצא שפורע הלוה דמים מרובים יותר על דמי ההלואה.

וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה, עד שתעשינה דמים

. כלומר, שתשום את דמיה, כמה היא שוה בשעת ההלואה, וכן תתחייב לפורעה. שאם לא כן, חיישינן

שמא יוקרו חטין, ו

אם תפרענה כפי שויה של ככר בשעת הפירעון,

נמצאו באות לידי רבית

.

ודחינן:

אפילו תימא

דמתניתין אזלא

כהלל

, נמי לא קשיא מהתם. ד

הא

דמשמע ממתניתין דבחול שרי ללות ככר בככר, מיירי

באתרא דקיץ דמיה

של הככר, ושוייה ידוע לכל. ולכך שרי אף ללוות סתם. ואם יתיקרו, יתן דמיהן כפי שהיו שוות בשעת הלואה.

ו

הא

דאסר הלל ללות בסתם, איירי

באתרא דלא קיץ דמיה

של הככר. שעדיין לא יצא השער, ואין ידוע לכל שויה של הככר. דבהכי אית לן למיחש שמא תתייקר הככר. ומאחר שלא נודע להם שויה שעת הלואה, תפרענה כפי שער של שעת הפירעון, ותבא לידי רבית.

שנינו במתניתין:

ואם אינו מאמינו

, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר השבת.

איתמר: הלואת יום טוב

-

רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע

בבית דין. שאם תבע את חבירו בבית דין לפרוע לו הלואה זו, אין בית דין נזקקין לה לעולם, ואינם מחייבים אותו לפורעה.

ורבה

אמר: הלואת יום טוב

ניתנה ליתבע

בבית דין.

ומפרשינן:

רב יוסף אמר, "לא ניתנה ליתבע

", משום

דאי אמרת

ד

ניתנה ליתבע, אתי

המלוה

למיכתב

את ההלואה [ואף על פי שנוטלה בלשון "שאלה", נמי איכא למיחש לכך. תוספות].

ורבה אמר, "ניתנה ליתבע

", משום

דאי אמרת

ד

לא ניתנה ליתבע, לא יהיב ליה

אדם לחבירו מידי ביום טוב.

ואתי לאימנועי משמחת יום טוב

.

ומקשינן:

תנן: אם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו

, ועושה עמו חשבון אחר השבת.

אי אמרת בשלמא

, "הלואת יום טוב

לא ניתנה ליתבע", משום הכי

הוא

מניח טליתו אצלו

למשכון,

ועושה עמו חשבון אחר השבת

. שהרי אם לא יתפוס משכון בידו, לא יוכל לגבות ממנו את הפירעון בבית דין.

אלא אי אמרת

כרבה, ד

ניתנה ליתבע, אמאי

הוא צריך להיות

מניח טליתו אצלו?

ליתן ליה

המלוה את ההלואה,

ולתבעיה

בבית דין לאחר השבת.

ומשנינן: אף דיכול לתובעו, אינו מוכן להלוותו בלא משכון. משום

דאמר: לא בעינא דליקום

ולבא עמו

בדינא, ו

לא לברור לי

דיינא

, ולהטריח את עצמי.

מתיב רב אידי בר אבין

על רב יוסף:

תנן: השוחט את הפרה, וחילקה

בהקפה לקונים

בראש השנה של מוצאי שביעית, אם היה חודש

אלול

מעובר, משמטת

השביעית חוב זה. דהא קיימא לן, דשביעית משמטת בסופה. ומאחר דעיברוהו לאלול, נמצא דיום א' דראש השנה הוא ל' אלול. ועדיין משנת השביעית הוא.

ואם

אלול

לאו

מעובר הוא, נמצא דיום זה הוא א' בתשרי של שנה שמינית. לפיכך,

אינו משמט.

ו

קשיא,

אי

הלואת יום טוב

לא ניתנה ליתבע, מאי "משמט

"? והא בלאו הכי אינו יכול לתבוע את הלוקחים בבית דין. דהא ביום טוב דראש השנה הלוום את הבשר.

ומשנינן:

שאני התם,

דמאחר ועיברוהו לאלול,

איגלאי מילתא ד

אותו יום

חול הוא

. ואם כן, לאו הלואת יום טוב הויא. ואי לאו הא דהשביעית משמטתה, היתה ניתנת ליתבע. ושוב מקשינן:

תא שמע מסיפא: אם לאו אינו משמט

. ואם לא עיברוהו לאלול, אותו יום הוא יום טוב דראש השנה.

אי אמרת בשלמא

, דהלואת יום טוב

ניתנה ליתבע, היינו דקתני "אינו משמט

". דהרי בשנה שמינית קיימינן.

אלא אי אמרת, "לא ניתנה ליתבע", מאי

"אינו משמט

"? והא בלאו הכי לא ניתנה ליתבע.

ומשנינן: אף דאינו יכול לתבוע בבית דין הלואת יום טוב, מכל מקום,

אי יהיב ליה

הלוה מדעתו את הפירעון,

שקיל

המלוה מיניה. והיינו דקאמר, אם אין אלול מעובר, אם יהיב ליה הלוה מרצונו, מותר לו ליטול ממנו.

ושוב מקשינן:

מכלל,

ד"משמט" דקתני ב

רישא

, אתא למימר דאף

אי יהיב ליה

הלוה מדעתו, נמי

לא שקיל

לה המלוה. ואי נותן לו הלוה מרצונו, אמאי לא לישקול?

ומשנינן: בין רישא ובין סיפא, מיירי בדיהיב ליה הלוה מדעתו. אלא ד

רישא

, כיון דהשביעית משמטתו,

צריך

המלוה

למימר ליה

ללוה,

"משמט אני

". אבל

סיפא

, כיון דאין שביעית משמטתו,

לא צריך

המלוה

למימר ליה, "משמט אני

". אלא אי יהיב ליה, שקיל.

כדתנן: המחזיר חוב בשביעית יאמר לו

המלוה:

משמט אני

.

ואם אמר לו

הלוה

"אף על פי כן

, איני חפץ שישמט",

יקבל ממנו

המלוה את הפירעון.

שנאמר "זה דבר השמטה שמוט

". שאפילו אם לבסוף יקבל ממנו, צריך להזכיר את השמיטה בדבורו.

רב אויא

, כשהיה מלוה ביום טוב, הוה

שקיל משכונא

. כדאיתא במתניתין "מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון אחר היום טוב".

רבה בר עולא

לא היה נוטל משכון. אלא אחר היום טוב הוה

מערים איערומי

על הלוה, ושואל ממנו חפץ כלשהו, ומעכבו אצלו לחובו.

שנינו במתניתין:

וכן ערב פסח

בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב.

אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת

שחל בה ערב פסח.

ו

כן הוא מקדיש את

חגיגתו ביום טוב

, שהוא יום הקרבתה. ואף על גב דקיימא לן, אין מקדישין בשבת וביום טוב, אבל ביום הקרבתם מותר להקדישם. שכשם שהקרבתם דוחה שבת, כן הקדשם דוחה שבת .

וקאמרינן:

נימא מסייע ליה

לרבי יוחנן ממתניתין דידן.

דהא תנן:

וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת

, אם בא לקנות שה לפסחו,

מניח טליתו אצלו

[אצל המוכר],

ועושה עמו

חשבון אחר יום טוב

. אלמא, מצי בשבת ליקח את פסחו ולהקדישו.

ודחינן: מהכא ליכא ראיה. משום דלאו מתחלת הקדש השה בשבת מיירי. אלא

הכא במאי עסקינן, ב

שה שכבר הוקדש לפסח, ו

ממנה

בעל השה עוד מנויים

אחרים על פסחו

. והם מתחייבים לו את דמי חלקם בשה. ובעבור חוב זה מניח המנוי את טליתו אצל הממנה. ובהכי ליכא משום איסור מקדיש בשבת.

ד

הא

מעיקרא מיקדש

השה

וקאי

.

ותמהינן: ואיך מצית לאוקמא למתניתין בבא לימנות בשבת?

והא אנן תנן: אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב

. וכל שכן בשבת. משום איסור מקח וממכר בשבת וביום טוב.

ומשנינן:

שאני הכא

, דמיירי באדם הרגיל להיות מנוי אצל בעל השה. ו

כיון דרגיל אצלו

, לא חשיב כבא לימנות בתחלה בשבת. אלא

כמאן דאימני ביה

בשה

מעיקרא

[קודם השבת]

דמי

. שמתחלה הקדיש את השה על דעת שימנה אף זה עליו.

[ותוספות לא גרסו כלל להך קושיה ותירוץ. דהא התם מיירי מנמנין של רשות. ולא שייך לאקשויי מינה על מינוי דמצוה. ועוד, דהא מפרש לה התם בענין אחר לגמרי].

ושוב מוכחינן:

ו

אכתי איכא לסיועי לרבי יוחנן, מ

הא

ד

תני רבי הושעיא: הולך אדם

בשבת שחל בערב פסח

אצל רועה הרגיל אצלו, ו

הלה

נותן לו טלה לפסחו, ו

הקונה

מקדישו ויוצא בו

לפסחו. אלמא, מצי להקדיש את הפסח בשבת שהוא יום הקרבתו.

ודחינן: מ

התם נמי

ליכא לאוכוחי מידי. דהא

כיון דרגיל

הוא ליקח

אצלו

את פסחו,

אקדושי מקדיש ליה

הרועה

מעיקרא

מערב שבת לשה זה, לשם פסחו של קונה זה.

ותמהינן:

והא

"נותן לו טלה לפסחו

ומקדישו

",

קתני

. הרי להדיא דהקונה מקדישו בשבת.

ומשנינן: לעולם כבר קדוש הוא על ידי הרועה מערב שבת. אלא שצריך הקונה שוב להקדישו

"הקדש עילוי

", שמחיל הקדש על הקדש,

מדרבנן

. ומעלה בעלמא היא, שיקדישו הבעלים בעצמו.

ומקשינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי

, דמקדיש אדם פסחו בשבת?

והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה

. ומצינו לסתם משנה דקתני בה להדיא דאין מקדישין בשבת.

דתנן: לא מקדישין, ולא מעריכין

[נדר "ערכי עלי"],

ולא מחרימין

[חרמי כהנים או חרמי גבוה],

ולא מגביהין תרומות ומעשרות, ביום טוב.

ו

כל אלו

ש

ביום טוב אמרו

שאין לעשותם,

קל וחומר

ש

בשבת

הם אסורים. וקשיא לרבי יוחנן דקאמר "מקדיש אדם פסחו בשבת".

ומשנינן:

לא קשיא. כאן

, במימרא דרבי יוחנן, איירי

ב

פסח וחגיגה, שהם

חובות שקבוע להן זמן

. שחובת הקרבתן היא דוקא באותו היום. וכשם שהקרבתן דוחה שבת, כן הקדשן דוחה את השבת. ו

כאן

במתניתין, איירי

בחובות שאין קבוע להם זמן

, כנדרים ונדבות. שאף הקרבתן אינה דוחה את השבת. הלכך אף לא מצי להקדישן בשבת.

מתניתין:

מונה אדם

בשבת

את

מספר

אורחיו, ואת פרפרותיו

[מיני מעדנים שלו], ומוציאם

מפיו. אבל לא

יקראם

מן הכתב

. שאם כתב מערב שבת את שמות אורחיו או את פרפרותיו, לא יקרא בשבת מתוך הכתב הזה. וטעמא מבואר בגמרא.

מפיס

[מטיל גורל]

אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן,

לקבוע על פי הפיס מי יקבל כל מנה ומנה.

ובלבד ש

יהיו המנות שוות, ו

לא יתכוין לעשות מנה גדולה

לאחד

כנגד מנה קטנה

לאחר. ובגמרא מפרש טעמא.

ומטילין חלשין

[גורלות] בין הכהנים

על

בשר

הקדשים ביום טוב. אבל לא

מטילין גורל

על המנות

. ובגמרא יבואר.