Chabbat 143a — le Talmud en français

ומשנינן:

התם,

מוכנים היו המעיים לחתול בבין השמשות, כי היתה דעתו של רבא לשחוט בר אווזא זה ביום טוב, ו

כיון

דידע

דמסרח

בשר המעיים עד מוצאי יום טוב ולא יהיה ראוי לאכילת אדם,

דעתיה עילויה

כבר

מאתמול

לזרקם לחתול.

ואמרינן:

הכי נמי מסתברא, דרבא כרבי יהודה סבירא ליה.

דדרש רבא: אשה לא תכנס

ביום טוב

לבית העצים

העומדים להסקה,

ליטול מהן אוד

[מקל שמנענעים בו את עצי המדורה], כי העצים עומדים להסקה, וכשמשנים את יעודם לתשמיש כלי, נעשים הם למוקצה משום נולד .

ואוד שנשבר

ביום טוב,

אסור להסיקו ביום טוב. לפי שמסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים.

כי שבר כלי אשר נשבר ביום טוב ומעתה אינו משמש עוד למה שהיה משמש בבין השמשות, הוא בגדר "נולד", על כן הוא מוקצה לדעת רבי יהודה. אבל כלי שלם, לא נשתנה יעודו אף כשבעליו רוצה להסיק בו, ומותר לטלטל אותו אף שלא לצורך תשמישו.

ומסקינן:

שמע מינה

שרבא סובר כרבי יהודה דאית ליה מוקצה ונולד.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: מעבירין

בידים

מעל השלחן עצמות וקליפין

שאינם ראויים לאכילת כלב , כי אין הם מוקצים.

ובית הלל אומרים

: אסור לטלטלם בפני עצמם, אלא

מסלק את הטבלא

[דף המונח על השלחן]

כולה

שהיא כלי , עם העצמות והקליפין, ומטלטלה למקום שבו אין הם מפריעים לו,

ומנערה

. ולדברי הכל:

מעבירין מעל השלחן

בידים

פירורין

של לחם

פחות מכזית

שהם מאכל בהמה,

ושער

[שרביטים]

של אפונין ושער עדשים

שהוציאו מהם את האפונים ואת העדשים.

מפני שהוא

[השרביט]

מאכל בהמה,

וכל דבר שאפשר להשתמש בו בשבת אינו מוקצה, אף על פי שבבין השמשות לא היה הדבר עומד לתשמיש זה .

ספוג

,

אם יש לו עור

המשמש לו כ

בית אחיזה

-

מקנחין בו

את הטבלא, כי אז אין לחשוש שהספוג יסחט ,

ואם לאו

-

אין מקנחין בו,

כי הוא נסחט במקום שאוחזים בו.

בין כך ובין כך ניטל

הספוג

בשבת,

ואף שספוג שאין לו בית אחיזה הוא כלי שמלאכתו לאיסור , מותר לטלטלו לצורך גופו לקנח בו כשהוא נגוב .

ו

אף על פי שהספוג הוא כלי -

אינו מקבל טומאה,

כי אין הוא עשוי מאחד מהדברים המקבלים טומאה, כגון כלי עץ או מתכת או בגד.

גמרא:

שנינו במשנתנו: בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא.

אמר רב נחמן: אנו, אין לנו

גירסא זו במשנה, שלפיה בית שמאי מקילים במוקצה כרבי שמעון ובית הלל מחמירים במוקצה כרבי יהודה,

אלא

גירסתינו הפוכה, ולפיה

בית שמאי

מחמירים ואוסרים לטלטל קליפין הראויים לבהמה

כרבי יהודה, ובית הלל

מקילים

כרבי שמעון.

שנינו במשנה:

מעבירין מעל השלחן פירורין.

ואמרינן:

מסייע ליה

הא דקתני "מעבירין" ולא "זורקין" -

לרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהן כזית

-

אסור לאבדן ביד

.

שנינו במשנה: מעבירין

שער של אפונין ...

מפני שהוא מאכל בהמה.

ואומרת הגמרא: מתניתין

מני? רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.

כי לפי רבי יהודה השרביטין הם מוקצה, היות ורק לאחר שהוצאו מהם האפונים בשבת הם נעשו מוכנים למאכל בהמה, אבל מבעוד יום - כשהיו בהם האפונים - הם היו טפלים להם, ונחשבו כמוכנים למאכל אדם, והרי הם בגדר "נולד" .

ומקשינן:

אימא סיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה

-

מקנחין בו, ואם לאו

-

אין

מקנחין בו,

משום שעל ידי הקנוח נסחט הספוג בלי כוונה. והא

אתאן לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור,

ולא כרבי שמעון!

ומשנינן:

בהא, אפילו רבי שמעון מודה.

דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות,

וכשמקנחים בספוג, בהכרח שהספוג יסחט בין האצבעות .

הגמרא מלמדת את דינם של גרעיני התמרים לפי רבי יהודה , וכיצד נהגו האמוראים בהם.

הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו

[גרעינים של תמרים ארמיות מותרים בטלטול], אף על פי שבבין השמשות היו התמרים ראויות למאכל אדם והגרעינים היו טפלים להם, ובשבת אין ראויים הגרעינים אלא לבהמה, אין הגרעינים בגדר "נולד",

הואיל וחזיין

לבהמה

אגב אמן,

כיון שתמרים אלו הם גרועות, רגילים לתת אותם גם לבהמות, ולא הוקצו בבין השמשות ממאכל בהמה .

ו

גרעינים

ד

תמרי

פרסייתא

כיון שלא מאכילים אותן לבהמות -

אסור

לטלטל את גרעיניהם משום "נולד".

שמואל

היה מניח את גרעיני התמרים הפרסיות על הפת ו

מטלטל להו אגב ריפתא

.

שרנ"ם שפ"ז

-

סימן.

שמואל לטעמיה,

שהוא סובר שאין בכך משום בזיון אוכלין,

דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת.

רבא

מטלטל להו אגב לקנא דמיא

[ספל של מים] .

רב הונא בריה דרב יהושע

היה צובר את הגרעינים עד שהם נמאסות, ו

עביד להו כגרף של ריעי,

ומטלטלם בפני עצמם, שהרי הדין הוא שגרף של ריעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה, כדאיתא במסכת ביצה [לו ב].

אמר ליה רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה?

הלוא אין לגרום שיהיה לו דבר מאוס כדי שיוציאנו!

רב ששת

היה מחמיר ו

זריק להו בלישניה

אל עבר השלחן, ולא היה נוטלם בידו ומניחם על השלחן.

רב פפא זריק להו

בידו אל

אחורי המטה

שהיה מיסב עליה, ולא היה מניחם על השלחן, כדי שלא יצטרכו לנערם מהשלחן.

אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס, שהיה מחזיר פניו אחורי המטה, וזורקן

בפיו .

הדרן עלך פרק נוטל אדם את בנו