Version texte de ce daf : original et traduction
Chabbat 142b (קמב:) — le Talmud en français
Chabbat 142b (שבת קמב:): Et celui-ci diffère Rabbi Shimon ben Elazar ci-dessus en matière de Chabbat, et il interdit ce que Rabbi Yehuda permet ! Il a été enseigné : Rabbi Yehuda dit : on élève le…
Texte original — Chabbat 142b (קמב:)
והא מיפלג פליג
רבי שמעון בן אלעזר
עילויה
לענין שבת, והוא אוסר את מה שרבי יהודה מתיר!
דתניא: רבי יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה
בשבת.
רבי שמעון בן אלעזר אומר
: אין להקל בכך אף משום עונג שבת, שהרי אפשר להתיר את המדומע על ידי שיהא
נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר
.
ומשנינן: לעולם סובר רבי יהודה כרבי שמעון בן אלעזר שאפשר להתיר את המדומע בנתינת עין, וגם לדעתו זו סיבת ההיתר בשבת, אלא שרבי שמעון בן אלעזר לא התיר לתקן בשבת אלא בדרך זו, וסברתו
דרבי יהודה עדיפא
ומקילה יותר
מדרבי שמעון בן אלעזר,
והוא סובר כיון שמותר לתקן על ידי נתינת עין, שוב אין לאסור את ההגבהה כי היא אינה מתקנת, שהרי התיקון כבר נעשה בנתינת העין .
מתניתין:
האבן ש
נשכחה מערב שבת
על פי החבית
שיש בה יין, ורוצה לשתות מהיין בשבת, אסור ליטול את האבן מפי החבית, וגם אין לטלטל את החבית עם האבן למקום אחר, אלא
מטה
את החבית
על צדה והיא
[האבן]
נופלת,
כי ניעור המוקצה אינו חמור כטלטולו .
היתה
החבית עומדת
בין החביות,
ואם יטה אותה, יש חשש שהאבן תשבור חבית אחרת בנפילתה -
מגביה
את החבית עם האבן שעליה ,
ומטה
אותה
על צדה, והיא
נופלת
.
וכן
מעות שעל הכר
-
מנער את הכר והן נופלות
.
היתה עליו לשלשת
[לכלוך] -
מקנחה בסמרטוט
ולא יתן עליה מים, כי נתינת מים על בד נחשבת לכיבוס .
היתה
הלשלשת על כר
של עור
שאין נתינת מים עליו ככיבוס -
נותנין עליה מים עד שתכלה.
אבל אסור לשפשף, כי בכך יש משום איסור כיבוס בעור רך .
גמרא:
אמר רב הונא אמר רב: לא שנו
שמותר להטות את החבית
אלא בשוכח
את האבן עליה ולא רצה שתהיה עליה בשבת .
אבל במניח
את האבן בכוונה שתשאר שם בשבת,
נעשה
פי החבית
בסיס לדבר האסור
ואסור להטות את החבית . ואין אומרים שבהנחת האבן לתשמיש כסוי היא נעשית לכלי ואינה מוקצה .
שנינו במשנה:
היתה בין החביות
מגביה ומטה על צדה והיא נופלת.
הגמרא מניחה יסוד, שאילו לא היתה אפשרות להשתמש ביין מבלי להסיר את האבן בפני עצמה, לא היו חכמים אוסרים את סילוק האבן משום איסור מוקצה , שהרי ברירת פסולת מתוך אוכל אינה אסורה אלא משום מלאכת בורר, ולא משום טלטול מוקצה, ואין לחלק בין אבן שעל פי החבית לאבן שבתוך היין שמותר להסירה כשאין בדבר משום מלאכת בורר. אמנם המשנה אומרת שאם אפשר להמנע מטלטול מוקצה, יש להמנע ממנו גם בברירת פסולת מאוכל.
והוינן:
מאן תנא, דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא
[מיהו התנא הסובר, שכל מקום שיש איסור מוקצה והיתר] המעורבים, ואין איסור לבררם, וישנה אפשרות ליטול את האיסור ולהפריד ממנו את ההיתר. ויש אפשרות ליטול את ההיתר ולהפריד ממנו את האיסור, אף שגם באופן זה מטלטלים מוקצה, בכל זאת
בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן,
ולכן אנו מעדיפים את הסרת האבן באמצעות החבית?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבן שמעון בן גמליאל היא.
ולדעת רבנן החולקים עליו - מותר ליטול את האבן מעל פי החבית אף שאפשר להסירה באמצעות החבית.
דתנן: הבורר קטנית ביום טוב
מהפסולת שלה,
בית שמאי אומרים: בורר
את ה
אוכל
מתוך הפסולת
ואוכל
כמו בשבת, כי לא הותרה מלאכת ברירה ביום טוב.
ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו
פסולת מתוך אוכל, ואפילו בקנון
ובתמחוי
שהם כלים שאסור לברור על ידם בשבת מדרבנן. אבל אסור לברור בכלים שאסור לברור על ידם בשבת מדאורייתא.
ותניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים
שנחלקו - כ
שהאוכל
היה
מרובה על הפסולת
והטרחה בברירת האוכל מרובה יותר מהטרחה בברירת הפסולת, ועל כן התירו בית הלל להוציא את הפסולת ולטלטלה על אף שהיא מוקצה, כיון שלדעתם אין בדבר משום איסור ברירה .
אבל
אם היתה ה
פסולת מרובה על האוכל
וטרחת ברירתה מרובה יותר - ל
דברי הכל בורר אוכל
ולא פסולת, ואף שאין בברירת הפסולת משום איסור בורר, הרי שיש להמנע מטלטולה משום איסור מוקצה.
ופרכינן:
והא הכא
במשנתנו,
דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי,
שהרי יש טרחה יתירה בהסרת האבן באמצעות החבית, ובכגון זה מודה רבן שמעון בן גמליאל שמותר לברור את הפסולת, והיה לנו להתיר להשליך את האבן בעצמה!
ומשנינן:
הכא נמי
יש טרחה רבה יותר בנטילת האבן,
כיון דאי בעי למישקל
ליין שבתחתית החבית
לא משתקיל ליה
ה
יין
שלמטה
עד דשקיל
ומגביה
לה
לחבית לצורך שפיכת היין שבתחתיתה, ובין כה וכה יצטרך להגביה ולהטות את החבית, וכשינער את האבן תוך כדי הגבהת החבית ימעט בטרחה, הילכך
כפסולת מרובה על האוכל דמי,
ואין להתיר את טלטול האבן בפני עצמה .
שנינו במשנה:
היתה בין החביות
-
מגביה
ומטה על צדה והיא נופלת.
תניא: רבי יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר
של חביות,
או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה
-
מגביה
ונוטלה
למקום אחר, ומטה
אותה שם
על צדה, והיא
[האבן]
נופלת, ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה
למקומה
.
שנינו במשנה:
מעות שעל הכר
מנער את הכר והן נופלות.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: לא שנו אלא בשוכח
את המעות על הכר,
אבל במניח
אותם שישארו על הכר בשבת,
נעשה
הכר
בסיס לדבר האסור
ואסור לטלטלו .
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו
שצריך לנער את המעות מהכר
אלא
כשצריך לכר
לצורך גופו
להשתמש בו.
אבל
אם מטלטלו
לצורך
שימוש ב
מקומו
-
מטלטלו ועודן עליו,
כי אם ינער - יפריעו המעות לשימוש במקום.
וכן תני חייא בר רב מדיפתי: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו
-
מטלטלו ועודן עליו.
שנינו במשנה:
מעות שעל הכר
-
מנער
את הכר והן נופלות.
המשנה מתירה לטלטל דבר המותר עם מוקצה לצורך הדבר המותר. הגמרא מביאה דברי אמוראים המתירים לטלטל מוקצה עם דבר המותר אף לצורך המוקצה, משום הפסד ממון.
אמר רבי אושעיא: שכח ארנקי בחצר
-
מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה.
אמר רב יצחק: שכח לבינה בחצר
וחושש שתגנב -
מניח עליה ככר או תינוק ומט לט לה.
אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא
[ברשות הרבים]
ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.
וצריך לעשות את הדבר באופן שלא יהיה בו משום איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים .
אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא
[הלכה כדברי האמוראים הללו], אך הם לא הקילו אלא
בשוכח
את המוקצה במקום לא שמור שלא יפסיד ממון, ולא במניח דבר מוקצה בערב שבת בכוונה לטלטלו בשבת בהיתר זה.
רב אשי אמר
: אין הלכה כמותם, ו
אפילו
ב
שכח נמי לא
התירו חכמים את הדבר .
ולא אמרו
חכמים שיהיה מותר לטלטל בצירוף
ככר או תינוק אלא למת
המוטל בחמה
בלבד
משום כבוד הבריות.
אביי מנח כפא אכיפי
[אביי הניח כף גדולה על עומרים] כדי להתיר את טלטול העומרים אגב הכף. וסמך על ההיתר הנ"ל.
רבא מנח סכינא אבר יונה
שלא התבשל ולא נמלח
ומטלטלה
אגב הסכין.
אמר רב יוסף: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי
[עד כמה סבורים אביי ורבא כי הם חריפים, בעוד שמה שאמרו הם שמועות של ילדים], כי
אימר דאמור רבנן
שמותר לטלטל אגב ככר או תינוק או כלי,
בשוכח,
ומשום הפסד ממון, אבל להניח
לכתחילה
על סמך היתר זה,
מי אמור?!
אמר אביי
: באמת אין להתיר טלטול מוקצה על ידי ככר או תינוק אלא בשוכח. אבל
אי לאו דאדם חשוב אנא,
ואני מחמיר על עצמי,
כפא אכיפי, למה לי?
הלוא אין העומרים מוקצים, ואף שאין הם ראויים לאכילה מבלי שיתקנו אותם על ידי מלאכות האסורות בשבת,
הא חזו למיזגא
[לשבת]
עלייהו.
ומפני שיש אנשים הטועים וחושבים את העומרים למוקצה, ואני חושש שילמדו ממנו להקל באיסורים, לכן הנחתי עליהם כף, והטועים יחשבו שאני שוכח, ומותר לי לטלטל את העומרים על ידי ככר או תינוק.
אמר רבא: אנא, אי לאו דאדם חשוב אנא, סכינא אבר יונה למה לי? הא חזי לי לאומצא
[הרי ראוי הוא לי לאוכלו חי]!
ומדייקת הגמרא:
טעמא
שמותר, משום
דחזי
לאומצא. הא לא חזי לאומצא, לא
היה הבר יונה מותר בטלטול אף על פי שהוא ראוי לכלבים, משום שדבר העומד למאכל אדם על ידי בישול, אינו מוכן לכלבים, ואינו נחשב כראוי לשימוש מפני שאפשר להאכילו לכלבים. והואיל ואסור לבשלו בשבת, הוא מוקצה .
למימרא, דרבא כרבי יהודה,
דאית ליה מוקצה,
סבירא ליה.
בפרק מי שהחשיך [קנו ב] אמר רבי יהודה, בהמה שנתנבלה בשבת, אסור לטלטלה ולהאכילה לכלבים, מפני שבבין השמשות היתה הבהמה עומדת למאכל אדם, וכשנתנבלה השתנה יעודה והיא עומדת למאכל כלבים. ודבר שלא היה "מוכן" לשימוש החדש שנתהווה בשבת הוא מוקצה לדעת רבי יהודה. ולדעת רבי שמעון מותר לטלטל את הנבלה משני טעמים: א. הבהמה לא הוקצתה בבין השמשות מאכילת כלבים, אף שהיתה מיועדת לאכילת אדם. ב. אף דבר שהוקצה בבין השמשות לא הוקצה לכל השבת, ודבר שהשתנה יעודו בשבת אינו מוקצה .
ומקשה הגמרא סתירה בדברי רבא:
והאמר רבא לשמעיה
[למשמשו] ביום טוב:
טווי לי
[צלה לי]
בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא
[וזרוק את מעיו לחתול]. נמצא שרבא נהג כרבי שמעון, שהרי מעיים של בר אווזא נאכלים הם לאדם בימות החול, ועתה כששחטו אותו ביום טוב נעשו מעיו מוכנים לחיה מפני שביום טוב אין דרך לאכול מעיים אלא בשר משובח. ולדעת רבי יהודה המעיים הם מוקצה, כי בבין השמשות עדיין הם היו מוכנים לאכילת אדם!
Traduction française
Et celui-ci diffère
Rabbi Shimon ben Elazar
ci-dessus
en matière de Chabbat, et il interdit ce que Rabbi Yehuda permet !
Il a été enseigné : Rabbi Yehuda dit : on élève le caillot d'un et cent
le jour du Chabbat.
Rabbi Shimon ben Elazar dit :
on ne doit pas être indulgent pour cela même en raison du plaisir du Chabbat, car on peut permettre le caillot en procédant ainsi :
il détourne ses yeux d'un côté et mange de l'autre côté.
Et nous enseignons différemment : en tout lieu Rabbi Yehuda pense comme Rabbi Shimon ben Elazar qu'on peut permettre le caillot par la donnée du regard, et aussi selon lui c'est la raison de la permission le jour du Chabbat, sauf que Rabbi Shimon ben Elazar n'a permis la réparation pendant le Chabbat que de cette manière, et l'opinion de
Rabbi Yehuda est plus haute
et plus laxiste
que celle de Rabbi Shimon ben Elazar,
et il pense que puisque l'on peut réparer par la donnée du regard, on ne doit plus interdire le fait d'élever, car elle ne répare pas : la réparation a déjà été faite par la donnée du regard.
Nous avons appris dans une Mishna :
La pierre qui
avait été oubliée sur l'auge avant le Chabbat
sur la barrique
dans laquelle il y a du vin, et qu'il veut boire du vin le Chabbat, il est interdit d'enlever la pierre de la gueule de la barrique, et il est aussi interdit de transporter la barrique avec la pierre vers un autre lieu, plutôt
on incline
la barrique
sur son flanc et elle
(la pierre)
tombe,
car le secouage du mouktsé n'est pas sévère comme son transport.
La barrique était
debout
entre les barriques,
et si on l'incline, on craint que la pierre n'en brise une autre en tombant —
on élève
la barrique avec la pierre dessus,
et on incline
celle-ci
sur son flanc, et elle
tombe.
Et aussi
les pièces de monnaie sur l'oreiller —
on secoue l'oreiller et elles tombent.
Il y avait dessus une souillure de selle
—
on l'essuie avec un chiffon
et il ne verse pas d'eau dessus, car le fait de verser de l'eau sur un tissu est considéré comme un kibous.
Si
la souillure était sur un oreiller
de cuir
sur lequel le versement d'eau n'est pas considéré comme un lavage —
on lui verse de l'eau jusqu'à ce qu'elle disparaisse.
Mais il est interdit de frotter, car par là il y a interdiction de kibous sur du cuir tendre.
Guemara :
Rav Huna a dit en nom de Rav : il n'a été enseigné
qu'il est permis d'incliner la barrique
que dans le cas d'oubli
la pierre dessus et qu'il ne voulait pas qu'elle y soit pendant le Chabbat.
Mais si celui qui la pose
a l'intention qu'elle y demeure pendant le Chabbat,
elle devient
au bord de la barrique
le support de la chose interdite
et il est interdit d'incliner la barrique. Et on ne dit pas que par le fait de placer la pierre pour un usage de couverture elle devient un ustensile et cesse d'être mouktsé.
Nous avons appris dans la Mishna :
Elle était entre les barriques
— on élève et incline sur son flanc et elle tombe.
La Guemara pose le principe que s'il n'y avait pas la possibilité d'utiliser le vin sans ôter la pierre par elle-même, les Sages n'auraient pas interdit le déplacement de la pierre en raison du mouktsé, puisque la séparation d'un rebut d'un aliment n'est interdite que par rapport au travail de borer, et non à cause du transport d'un mouktsé, et on ne doit pas distinguer entre une pierre sur la gueule de la barrique et une pierre dans le vin qu'il est permis d'enlever lorsqu'il n'y a pas d'affaire de borer. Cependant la Mishna dit que si l'on peut éviter le transport d'un mouktsé, on doit s'en abstenir même dans la séparation d'un rebut d'un aliment.
Et nous demandons :
Quel est le Tanna qui dit : partout où il y a un interdit et une permission
— mais quel est le Tanna qui soutient que partout où il y a interdit mouktsé et permission mêlés, et qu'il n'est pas interdit de les trier, il est possible d'enlever l'interdit et de séparer la permission d'avec lui, et il est possible d'enlever la permission et de séparer l'interdit d'avec elle, certes même si par ce moyen on transporte du mouktsé, toutefois
dans la permission on peine, dans l'interdit on ne peine pas,
et c'est pourquoi nous préférons ôter la pierre au moyen de la barrique ?
Rava bar bar Khana a dit en nom de Rabbi Yohanan : c'est Raban Shimon ben Gamliel.
Et d'après l'avis des maîtres qui divergent d'avec lui — il est permis d'enlever la pierre de la gueule de la barrique même s'il est possible de l'enlever au moyen de la barrique.
Il a été enseigné : celui qui trie des petites graines le jour de la fête
de leur rebut,
Beit Shammaï disent : il trie
la
nourriture
du rebut
et mange
comme le Chabbat, car le travail de borer n'est pas permis le jour de la fête.
Et Beit Hillel disent : on trie selon sa façon en sa poche
le rebut hors de la nourriture, et même dans un récipient de triage
et dans un pilon
qui sont des instruments par lesquels il est interdit de trier le Chabbat rabbinique. Mais il est interdit de trier avec des ustensiles pour lesquels le tri est interdit de la Torah.
Et il a été enseigné : Raban Shimon ben Gamliel a dit : dans quels cas parlent-ils
— qu'ils ont divergé —
quand la nourriture
était
en plus grande quantité que le rebut
et la peine du tri de la nourriture est plus grande que la peine du tri du rebut, c'est pourquoi Beit Hillel ont permis d'extraire le rebut et de le transporter bien qu'il soit mouktsé, car selon eux il n'y a pas là question d'interdiction de tri.
Mais
si le
rebut était en plus grande quantité que l'aliment
et la peine de le trier est plus grande, — selon les paroles «tout trieur trie nourriture»
et non le rebut,
et même si le tri du rebut n'est pas une question d'interdit de borer, il faut néanmoins s'abstenir de le transporter à cause de l'interdit du mouktsé.
Et nous rapprochons :
Or ici
dans notre Mishna
car l'aliment est en plus grande quantité que le rebut, il ressemble,
puisqu'il y a un travail supplémentaire pour enlever la pierre au moyen de la barrique, et en un tel cas Raban Shimon ben Gamliel admet qu'il est permis de trier le rebut, et nous aurions pour permettre de jeter la pierre elle-même !
Et nous enseignons différemment :
ici aussi
il y a plus grande peine à prendre la pierre,
puisque si nécessaire pour la mesure
il regarde pas en bas de la barrique
il ne regarde pas
le
vin
d'en dessous
jusqu'à ce qu'il regarde
et il la soulève
pour elle
la barrique afin de pouvoir verser le vin qui est dessous, et de toute façon il aura besoin de soulever et d'incliner la barrique, et lorsqu'il secouera la pierre pendant qu'il élève la barrique il diminuera la peine, donc
elle est comme rebut en plus grande quantité que l'aliment,
et il ne faut pas permettre le transport de la pierre par elle-même.
Nous avons appris dans la Mishna :
Elle était entre les barriques
—
on élève
et incline sur son flanc et elle tombe.
Il a été enseigné : Rabbi Yossi dit : la barrique était posée dans un dépôt
de barriques,
ou qu'il y avait des récipients de verre placés sous elle —
on élève
et on la porte
à un autre endroit, et on l'incline
là
(la pierre)
tombe, et il prend de là ce dont il a besoin et la remet
à sa place.
Nous avons appris dans la Mishna :
les pièces sur l'oreiller —
on secoue l'oreiller et elles tombent.