Chabbat 142a — le Talmud en français

ופרכינן:

אי הכי,

מאי איריא

[מדוע מדובר כאן דוקא] כשיש

אבן

ביד התינוק? הרי

אפילו

כשיש

דינר

בידו,

נמי

יש להתיר משום סכנת חולי!

אלמה

[ולמה]

אמר רבא: לא שנו

שמותר לטלטל את התינוק עם מה שבידו,

אלא אבן. אבל

אם היה בידי התינוק

דינר, אסור!

ומשנינן: ב

אבן

התירו, משום ד

אי נפלה לה

מיד התינוק,

לא אתי אבוה לאיתויי

[לא יבוא אביו להרימה]. אבל ב

דינר

לא התירו, משום ד

אי נפיל, אתי אבוה לאתויי.

וטלטול בידים חמור מטלטול באמצעות דבר המותר, וכשחששו חכמים לטלטול בידים, החמירו אף במקום שיש חשש חולי שאין בו סכנה, ואסור להחזיק בידו של תינוק ההולך ברגליו כשהוא מחזיק דינר בידו השניה .

תניא כוותיה דרבא

:

א.

המוציא כליו

[בגדיו]

מקופלים ומונחים על כתפו, ו

כן המוציא

סנדליו וטבעותיו בידו

ולא על אצבעותיו,

חייב,

כי לא הוציאם כדרך לבוש.

ואם היה מלובש בהן, פטור,

ומותר לכתחילה.

ב.

המוציא אדם וכליו עליו, וסנדליו ברגליו,

וטבעותיו בידיו

על אצבעותיו,

פטור

על הוצאת האדם מפני שהחי נושא את עצמו, ובגדי האדם ותכשיטיו בטלים לגביו.

ואילו הוציאן כמות שהן

בידיו של האדם הנישא,

חייב

המוציא.

ואין אומרים שהנישא הוציאם ולא הנושא. והיינו, כמו שאמר רבא.

שנינו במשנתנו: נוטל אדם

כלכלה והאבן בת וכה.

ומקשינן:

ואמאי, תיהוי כלכלה בסיס לדבר

האסור

ותאסר בעצמה משום מוקצה!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא, בכלכלה מלאה פירות עסקינן,

שהיא בסיס לדבר האסור והמותר, ובכגון זה שהדבר המותר חשוב מהדבר האסור, אנו רואים את הבסיס כמשמש את הדבר המותר בעיקר, והוא לא נעשה למוקצה.

ומקשינן:

ולישדינהו לפירי, ונשדי לאבן

[הרי יש לו אפשרות להשליך את הפירות והאבן מהכלכלה],

ונינקטינהו בידים

[וילקט את הפירות בידיו] מהארץ, שכן הדין הוא שכאשר מונח על דבר המותר דבר מוקצה, ואין הדבר המותר מקבל דין בסיס מסיבה מסוימת, ומותר לטלטלו, יש להשליך ממנו את המוקצה [אם אפשר] לפני טלטולו, כמבואר במשנה הבאה!

ומתרצינן: יש להעמיד את המשנה

כדרבי אלעי אמר רב,

שפירש את המשך המשנה

בפירות המיטנפין,

כגון תאנים ותותים שנטנפים בהשלכתם ארצה.

הכא נמי

-

בפירות המיטנפין,

שייפסדו אם ישליכו אותם לארץ. ובמקום הצורך לא חייבו חכמים לנער את המוקצה.

ואכתי מקשינן:

ולינערינהו נעורי

לפירות בתוך הכלכלה הצידה, וכשתהיה האבן מופרדת מהם, ינער אותה החוצה!

אמר רב חייא בר אשי אמר רב

:

הכא

בכלכלה פחותה

[שיש בה חור בדופן או בשוליים]

עסקינן, דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה.

ואם ישליכנה, יפלו הפירות מהכלכלה דרך החור. וכיון שאין אפשרות להשליך את המוקצה, מותר לטלטל את הכלכלה עמו.

שנינו במשנה:

מטלטלין תרומה

טמאה עם הטהורה.

אמר רב חסדא: לא שנו, אלא

באופן

ש

התרומה ה

טהורה

מונחת בכלכלה

למטה, ו

ה

טמאה

מונחת

למעלה

עליה, ואי אפשר לקחת את הטהורה לבדה מבלי שיטלטל את הטמאה קודם לכן. ועל כן התירו לקחת את כל הכלכלה עד השלחן, ושם ישליך את הפירות ויטול את התרומה הטהורה.

אבל

אם היתה התרומה

טהורה למעלה ו

התרומה ה

טמאה למטה

-

שקיל ליה לטהורה, ושביק ליה לטמאה

[יקח את הטהורה ויעזוב את הטמאה] בכלכלה, שהרי מן הסתם המשנה מדברת באופן המצוי שלא מניחים תרומה טהורה וטמאה ביחד אלא בסלים נפרדים, ואפשר לקחת את התרומה הטהורה לבדה בסלים שלה מהכלכלה .

ומקשינן:

וכי

כאשר ה

טהורה למטה, נמי,

הלוא אפשר להמנע מלטלטל את הכלכלה כולה עם התרומה הטמאה שבה, שהרי יש אפשרות

לישדינהו,

[שיזרוק את כל הפירות] על הארץ,

ולינקטינהו

[ויטול את הפירות הטהורים] מן הארץ!

אמר רבי אלעי אמר רב

: הכא

בפירות המיטנפין עסקינן,

שאם יפלו לארץ ייפסדו. וכאשר אין אפשרות להמנע מטלטול המוקצה, התירו לטלטל מוקצה עם דבר המותר.

מיתיבי

מברייתא, ששנינו בה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה, ועם החולין, בין שטהורה למעלה וטמאה למטה, בין שטמאה למעלה וטהורה למטה.

תיובתא דרב חסדא,

האומר שאין להתיר כשהטהורה למעלה!

ומתרצינן:

אמר לך רב חסדא: מתניתין

מדובר בה באופן שמטלטל את הכלכלה

לצורך גופו,

שרוצה לאכול את הפירות עתה, וכאשר התרומה הטהורה למעלה אפשר לקחת אותה לבדה, ואין צורך לטלטל מוקצה. ואילו ה

ברייתא

מדברת כשמטלטל את הכלכלה

לצורך מקומו,

ואם יקח את הטהורה בלבד, לא יתפנה מקום הכלכלה.

והוינן בה:

מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקמי מתניתין לצורך גופו,

ולהעמיד את המשנה באופן מסוים? יעמידנה רב חסדא בטלטול לצורך מקומו, ובכל אופן!

אמר רבא: מתניתין, כוותיה

דרב חסדא

דייקא,

שהיא עוסקת בטלטול לצורך גופו.

דקתני סיפא: מעות שעל הכר, מנער את הכר, והן נופלות,

ואחר כך יקח את הכר.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו

שחייב לנער את הכר

אלא

כשמטלטל

לצורך גופו

שהוא צריך את הכר.

אבל

אם מטלטל

לצורך מקומו

של הכר,

מטלטלו

לכר

ועודן עליו,

שהרי המעות יפריעו לו לשימוש במקום.

ומד

מוקמינן ל

סיפא

במטלטל

לצורך גופו, רישא נמי

מוקים לה רב חסדא במטלטל

לצורך גופו.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: אף מעלין

את המדומע באחד ומאה.

והוינן בה:

ואמאי

מותר לעשות כן?

הא קא מתקן

את האוכל , ויש לאסור את הדבר אטו תיקון כלי!

ומשנינן: כיון שאפשר להעלות את התרומה, ולקבוע שזו התרומה, לפיכך, לענינים מסויימים אנו מתייחסים אל התרומה אף כשהיא מעורבת כאילו היא מונחת לבדה וניכרת. כי

רבי יהודה כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: תרומה

המדומעת, כאילו

בעינא מחתא

[מונחת היא בעינה וניכרת בתערובת]. וכמו שמותר להפריד בין תרומה לחולין כשהתרומה ניכרת, כך מותר להעלות את התרומה מן המדומע.

דתנן: סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה

חולין,

ונדמעו,

נאסרה כל התערובת לזרים,

ונפל

חלק

מן המדומע

כשיעור התרומה

למקום אחר,

לתוך פירות חולין.

רבי אליעזר אומר

: אותה תערובת

מדמעת

את החולין

כ

אילו כלה

תרומה ודאי.

וצריך שיהיה פי מאה ממנה בחולין השניים כדי להתירם לזרים. והטעם הוא, שרואים את החלק שפרש מהדימוע כאילו היה מונח בנפרד בתוך החולין.

וחכמים אומרים: אין המדומע

שנופל למקום אחר

מדמע אלא לפי חשבון

יחסי. שאם התרומה היא שליש מהתערובת הראשונה, אומרים, ששליש מהחלק שנפל למקום אחר הוא תרומה, ואם היא רבע מהתערובת, אף באותו חלק יש רבע תרומה, ודי בכך שיהיה פי מאה מחלק התרומה כדי להתיר את התערובת השניה .

ודחינן:

אימר, דשמעת ליה

לרבי אליעזר סברא זו, אלא כשהיא

לחומרא,

אבל כשהיא

לקולא

-

מי שמעת ליה?

וקשה לחדש סברא כזו אף להקל.

ואמרינן:

אלא, הוא

[רבי יהודה במשנתנו],

דאמר כרבי שמעון,

שאומר סברת "תרומה בעינא מחתא" אף לקולא.

כדתנן: סאה תרומה שנפלה למאה

חולין, וצריך להגביה סאה כדי להתיר את התערובת,

ולא הספיק להגביה

את הסאה

עד שנפלה

סאה

אחרת

של תרומה לתערובת -

הרי זו אסורה

לפי שעתה אין התרומה בטלה במאה.

ורבי שמעון מתיר

, ולכאורה, טעמו של רבי שמעון הוא משום שהוא מחשיב את התרומה שצריך להוציא מהתערובת כאילו היא עומדת בפני עצמה, ומכיון שהיא לא מעורבת אין היא מצטרפת עם התרומה השניה שנפלה, והתרומה השניה מתבטלת במאה חולין שנפלה לתוכן.

ודחינן:

וממאי

שזה טעמו של רבי שמעון?

דילמא התם, בהא קמיפלגי

:

דתנא קמא סבר: אף על גב דנפלו

שתי התרומות

בזה אחר זה,

וכשנפלה הראשונה היה אפשר להתיר את התערובת על ידי העלאה, מכל מקום, כיון שלא הותרה התערובת והתרומה נמצאת בה, הרי זה

כמאן דנפל בבת אחת דמי, והא לחמשין נפלה, והא לחמשין נפלה,

ואין התרומות מתבטלות במאה .

ורבי שמעון סבר

: תרומה

קמייתא בטל במאה

ונעשית לחולין.

והא,

התרומה השניה,

תיבטל במאה וחד

חולין. ואף שהתערובת אסורה כל זמן שלא העלו את התרומה, אין זה משום שהתרומה מעורבת בה ועדיין לא נתבטלה, אלא כיון שהתרומה היא ממון כהן, אסרו חכמים את התערובת עד שתעלה התרומה.

לפי זה, לא מצאנו בשום מקום דעה הסוברת "תרומה בעינא מחתא" לקולא, ורבי שמעון סובר שהתרומה נחשבת כבטלה , אמנם אין להתיר על פי סברא זו להעלות בשבת, כיון שעדיין התערובת אסורה לזרים עד שיעלו את התרומה, וכשמעלים אותה - נעשה תיקון.

ואמרינן:

אלא, הוא

[רבי יהודה]

דאמר כרבי שמעון בן אלעזר.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר

: הרוצה לאכול מהמדומע באחד ומאה, אין צריך להגביה את התרומה, אלא די בכך שיהא

נותן עיניו בצד זה

וקובע ששם התרומה מונחת,

ואוכל בצד אחר.

ולדעת רבי שמעון בן אלעזר מותר לתקן באופן הזה את המדומע בשבת, כי תיקון שנעשה על ידי מחשבה אינו דומה למלאכת תיקון בשבת , וכן סובר רבי יהודה.

ומקשינן:

ומי סבר ליה

רבי יהודה

כוותיה

דרבי שמעון בן אלעזר בענין העלאת תרומה בשבת?