Chabbat 141a — le Talmud en français

"ונותנין לפני בהמה שפיה רע"

-

בפרה,

ונקראת כך משום

דאית לה רירי.

והא דקתני "נוטלין מלפני בהמה שפיה רע", בחמור,

הנקרא בברייתא זו כך, משום

דלא דייק,

שאינו מדקדק בטיב האוכל,

ואכיל

אפילו קוצים וברקנים.

"ונותנין לפני בהמה שפיה יפה"

-

בפרה, דדייקא, ואכלה

רק תבן ושעורים, וסיבת הדין אינה קשורה לכך שהחמור אוכל קוצים, אלא שנקרא פיו פה רע מסיבה זו.

מתניתין:

סתם קש הוא מוקצה כי הוא עומד להסקה. אך אם חשב עליו בעליו למאכל בהמה או לשכיבה, הוא אינו מוקצה. וכן אם שכב עליו מערב שבת, אף שלא חשב במפורש שהקש ישמש לשכיבה - בטל ממנו דין מוקצה .

הקש ש

היה נתון

על גבי המטה

שלא בשביל לשכב עליו -

לא ינענענו בידו

כדי שלא יהיה דחוס אלא רך ונוח לשכיבה,

אלא

מנענעו בגופו,

כגון על ידי הכתפיים, כי אין זה דרך טלטול ומותר.

ואם היה

הקש מוכן ל

מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין

ושכב עליו מבעוד יום - תורת כלי עליו ו

מנענעו בידו.

מכבש של בעלי בתים

שמגהצים בו בגדים, ויש לו שתי לוחות שביניהם כובשים את הבגדים -

מתירין

את החיבור של הלוחות שנעשה על ידי יתד, התקוע בעמודים הנמצאים בארבעת הצדדים של המכבש,

אבל לא כובשין

כי כיון שהבגדים לא יהיו מוכנים בשבת, נמצא שהוא מכין משבת לחול .

ו

מכבש

של כובסין

-

לא יגע בו

אפילו להתיר אותו מפני שהוא מהודק מאד והתרתו נראית כסתירה .

רבי יהודה אומר

: כיון שלא נאסר מכבש של כובסין אלא משום סתירה, לפיכך

אם היה מותר

קצת

מערב שבת

-

מתיר את כולו ושומטו

, ואין בכך איסור משום מוקצה .

גמרא:

אמר רב נחמן: האי פוגלא

[צנון] שטומנים אותו בקרקע ומקצתו מגולה, ולא השריש, ולא נתכוין המטמין אותו לזורעו אלא שישמר הצנון , ובא להוציאו בשבת, הדין תלוי, באופן שבו הוא מונח: אם היה הצנון מונח באדמה כשראשו הרחב

מלמעלה

והעוקץ הצר

למטה,

שאז הגומא רחבה למעלה ומתקצרת כלפי מטה -

שרי

להוציאו, שכן איננו מזיז עפר בהוצאתו.

אבל אם היה מונח כשראשו

מלמטה

ועוקצו

למעלה

-

אסיר

להוציאו, כי אז כאשר עולה ראשו הרחב, אל החלק העליון של הגומא שהוא צר, הוא מטלטל את העפר שהוא מוקצה. .

אמר רב אדא בר אבא, אמרי בר רב: תנינא דלא כרב נחמן.

שהרי שנינו במשנתנו:

הקש שעל גבי המטה

-

לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין

-

מנענעו בידו.

שמע מינה

מכך שהתירו לטלטל מוקצה בגופו, ד

טלטול מן הצד

-

לא שמיה טלטול,

ולא אסרו חכמים לטלטל מוקצה אלא בדרך הטלטול הרגילה, ואם כן הלוקח צנון ועל ידי כך מזיז עפר אין זה דרך טלטול העפר ומותר. ודלא כרב נחמן.

ומסקינן:

שמע מינה

. הגמרא מביאה בדרך אגב מקומות נוספים בהם מצאנו דברי אמוראים, שלפעמים התירו חכמים אף לכתחילה, לעשות מלאכה דאורייתא בדרך שינוי .

אמר רב יהודה: הני פלפלי

-

מידק חדא חדא בקתא דסכינא

-

שרי

[מותר לדוך פלפלים בקת הסכין אחד אחד] כי נחשב כטוחן כלאחר יד, שכן הדרך היא לדוך הרבה ביחד .

אבל לדוך

תרתי

-

אסיר.

רבא אמר: כיון דמשני

בכך שטוחן בקת ולא בדבר שהדרך לטחון בו, אין צריך לעשות שנוי נוסף, ו

אפילו טובא נמי

מותר .

הגמרא מקבצת כאן הלכות שבת שונות, אף שאינן קשורות כל כך לדין משנתנו .

אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא

[מי ששוחה במי הנהר],

לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק

[ינגב עצמו בתחילה ואחר כך יעלה מהנהר], כי אם יצא לפני שינגב יש לחשוש

דילמא אתי לאתויי

[שמא יטלטל עם גופו]

ארבע אמות

ב

שפת הנהר שהיא

כרמלית

.

ומקשינן:

אי הכי,

שבאנו לחוש לכך, יש לנו לאסור לרחוץ בנהר, שהרי

כי קא נחית נמי קא דחי כחו ארבע אמות

[הרי גם כשהוא יורד הוא דוחה בכחו את המים ארבע אמות]

ואסיר!

ומשנינן: על טלטול ב

כחו בכרמלית

-

לא גזרו

.

אמר אביי ואיתימא רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו

-

מקנחו בקרקע

,

ואין מקנחו בכותל.

אמר רבא: מאי טעמא בכותל לא

יקנח לדעת האוסר?

משום דמיחזי כבונה

ומחזק את הכותל בכך,

הא

ודאי שאין בונים כך בכל בנין רגיל, והרי כ

בנין חקלאה

[בנין החקלאים החלש]

הוא

שכך היא הדרך לחזק אותו בכך!

אלא אמר רבא

: ההיפך,

מקנחו בכותל

כי אין לחוש,

ואין מקנחו בקרקע,

כי יש לחוש

דילמא

כשיהיה עסוק לקנח רגלו ישכח את השבת

ואתי לאשוויי גומות.

איתמר: מר בריה דרבינא אמר: אחד זה ואחד זה

-

אסור,

זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות.

רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה

-

מותר,

כי אין לחוש למיחזי כבונה כדעת רבא, וגם אין לחוש שמתוך כך ישכח וישוה גומות, וגם אם ישוה גומות שלא במתכוין אין בכך כלום כי ההלכה היא כרבי שמעון .

ומבררינן:

למר בריה דרבינא

-

במאי מקנחי ליה?

ואמרינן:

מקנחי ליה בקורה

הנמצאת על הקרקע.

אמר רבא: לא ליתיב

איניש אפומיה דליחייא

[לא ישב אדם על יד לחי המבוי] הפתוח לרשות הרבים , כי

דילמא מיגנדרא

[יתגלגל]

ליה חפץ

לרשות הרבים.

ואתי לאתויי

לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרשות הרבים .

ואמר רבא: לא ליצדד איניש כובא בארעא

[אדם לא יושיב יפה חבית על הארץ], דכיון שהיא כבדה יש לחוש

דילמא אתי לאשוויי גומות

.

ואמר רבא: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא

[לא יהדק אדם מוכין בפי הפך],

דילמא

אתי לידי סחיטה

כיון שהמוכין הם לחים .

אמר רב כהנא: טיט שעל גבי בגדו

-

מכסכסו מבפנים

[משפשפו מצדו הפנימי]

ואין מכסכסו מבחוץ

כדרך מלבן, ואף שמדאורייתא אין מלאכת מלבן אלא במים , חכמים החמירו שלא לשפשף בגד, אף בלי מים, משום שנראה כמלבן, אמנם כשמשפשף מבפנים התירו כי אין זה נראה כמלבן.

מיתיביה: טיט שעל גבי מנעלו

-

מגררו בגב סכין

ולא בחודו מפני שהוא מקלף את העור והוי ממחק,

ו

טיט

שעל בגדו

-

מגררו בצפורן

וכל שכן בגב סכין ,

ובלבד שלא יכסכס.

ומקשינן:

מאי לאו

[האם לא משמע]

שלא יכסכס כלל.

ומשנינן:

לא. שלא יכסכס מבחוץ, אלא מבפנים,

ולגרר בצפורן מותר אפילו מבחוץ.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר אמר רבי ינאי: מגררין מנעל חדש, אבל לא ישן

משום שממחקו.