Chabbat 140b — le Talmud en français

אמר רב חסדא: האי כיתניתא,

משלפו לדידה מקניא

-

שרי.

[כתונת זו, מותר לשלוף אותה מהקנה] שהיא תלויה עליו כששוטחים אותה כדי ליבשה , ואף שהקנה הוא מוקצה, אין איסור לטלטל דבר המותר כשעל ידי כך יזוז המוקצה .

אבל לשלוף את ה

קניא ממנה

-

אסור,

לפי שקנה זה לא משמש לתלית בגדים באופן קבוע, אלא משתמשים בו פעם אחת , ואחר כך משתמשים בו להסקה, והרי הוא מוקצה.

אמר רבא: ואם כלי קיואי

[כלי אורגים]

הוא

ומשתמשים בו לתלות עליו את הכתונת

מותר

לשולפו לפי שהוא כלי, ואף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור - מותר לטלטלו לצורך מקומו .

אמר רב חסדא: האי כישתא דירקא

[אגודת ירק]:

אי חזיא

[אם היא ראויה]

למאכל בהמה

-

שרי לטלטולי,

כי לכך היא עומדת ולא להסקה .

ואי לא

-

אסיר.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: האי תליא

דבשרא

[חבל שתלוי עליו בשר] חי מליח ליבשו -

שר לטלטולי

לפי שאין הבשר מוקצה כי הוא ראוי לאכילה כשהוא חי.

דכוורי

[של דגים]

אסיר,

מפני שדגים חיים הם מוקצה כי אינם ראויים לאכילה .

אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה

שבעל ואשה דרכם לישן בה, הרי הוא בא לידי הרהור

כאילו עומד בכריסה של אשה.

ודחינן:

ולאו מילתא היא.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין ירקא

[תלמיד שקונה ירק] ארוך הנמכר באגודות, עצה טובה לו ד

ליזבן אריכא

[יקנה ירק ארוך ביותר] במחיר אגודה לא ארוכה כל כך, שהרי

כישא כי כישא

[כל האגודות שוין ברוחבן] כי יש חבל במידה מסוימת שאוגד אותן,

ואורכא

של הירק -

ממילא

הוא מרויח שאין האגודה פחות רחבה .

ואמר רב חסדא: בר בר רב דזבין

אגודה של

קניא

[קנים]

ליזבין אריכא, טונא כי טונא

[עובי המשא שוה בכל האגודות],

ואורכא

של האגודה

ממילא.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא

[שאין לו הרבה לחם]

לא ליכול ירקא, משום דגריר

הירק את תאבון אכילת הלחם, ואין לו לאכול הרבה.

ואמר רב חסדא: אנא, לא ב

זמן

עניותי אכלי ירקא, ולא ב

זמן

עתירותי

[עשירותי]

אכלי ירקא.

בעניותי

לא אכלתי

משום דגריר. בעתירותי

לא אכלתי משום

דאמינא: היכא דעייל ירקא

[במקום שנכנס ירק] עדיף ד

ליעול בשרא

וכ וורי.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא

-

לא ליבצע בצועי

[לא יאכל מעט מעט] אלא יאכל כל מה שיש לו בבת אחת וישבע.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא

-

לא ליבצע

ויברך על הפת, ואחר הברכה יחלק למסובים.

מאי טעמא?

משום

דלא עביד

[שלא יעשה חלוקה]

בעין יפה

כיון שיש לו מחוסר באוכל.

ואמר רב חסדא: אנא, מעיקרא

לפני שהתעשרתי,

לא הואי בצענא עד דשדאי ידי בכולי מנא,

[לא הייתי בוצע עד שהייתי בודק את כל הכלי שנמצא בו הלחם],

ואשכחי ביה

[ומצאתי בו]

כל צרכי.

ואמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכל דחיטי,

[מי שיכול לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים] -

קעבר משום בל תשחית,

כי הוא אוכל לחם יקר ללא צורך.

ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא

[מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] -

עובר משום בר תשחית

ממון.

ודחינן:

ולאו מילתא היא,

כי

בל תשחית דגופא עדיף

כי היין בריא מהשכר .

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלית ליה משחא

[שמן] לסוך ידיו אחר הסעודה כדי להעביר את הזוהמה -

נימשי במיא דחריצי

[ירחץ ידיו במי בורות קטנים], שמפני שהם עומדים במקום אחד הם מעלים ירוקת והם שומניים.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא

[בשר]

ליזבין אונקא

[צואר]

דאית ביה תלתא מיני בישרא

[שיש בו שלשה מינים של טעם בשר], בשר שמן ובשר כחוש וגיד הצואר.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין כיתוניתא

-

ליזבן מדנהר אבא

[שם מקום] ששם הפשתן טוב

וניחוורה כל תלתין יומין

[ויכבסנה כל שלשים יום],

דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא

[ויתקיים לו שתים עשרה חדשי השנה],

ואנא ערבא

לכך.

ואמרינן:

מאי

[מהו לשון]

כיתוניתא

-

כיתא נאה,

ראויה היא להושיב את בעליה בכת נאה.

ואמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא

[לא ישב על מחצלת חדשה של גמי],

דמכליא מאניה

[שהיא מבלה את הבגדים] על ידי הלחלוחית שלה.

ואמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה

[לא ישלח בגדיו לבעלת האכסניא שלו לכבס לו],

דלאו אורח ארעא

[שאין זה דרך ארץ], כי

דלמא חזי ביה מידי, ואתי למגניא

[שמא תראה בו דבר קרי ויבוא להתגנות].

אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן אפי גברייכו

[תהיו צנועות בפני בעליכן].

לא תיכלון נהמא באפי גברייכו

[לא תאכלו לחם בפני בעליכן], כי לפעמים תאכלו הרבה ותתגנו בעיניו.

לא תיכלון ירקא בליליא

[אל תאכלו ירק בלילה] מפני שהוא עושה ריח רע בפה.

לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא,

כי דברים אלו מביאים לידי הפחה.

ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו

שלא תתגנו.

וכי קא קארי אבבא איניש

[וכאשר איש קורא בשער הבית]

לא תימרון

[לא תשאלו אותו]

"מנו"?

בלשון זכר,

אלא

תשאלו "מני"? בלשון נקבה, כדי שלא תתרגלו לדבר עם אנשים.

נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה

[כשבעליכן לוקח מרגלית בידו האחת ובור בידו האחת],

מרגניתא אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו.

[את המרגלית תראו לו ואת הבור לא תראו, עד שיצטערו ואחר כך תראו להם] וזה משל.

שנינו במשנה:

אין שולין את הכרשינין,

אבל נותן לתוך הכברה.

ואמרינן:

מתניתין

דנותנים לתוך הכברה

דלא כי האי תנא.

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין משגיחין

[משתמשים]

בכברה כל עיקר.

מתניתין:

גורפין

[מנקים מעפר] את האבוס

מלפני

שור

הפטם

שמפטמים אותו, ורוצים שיהיה אבוסו נקי כדי שלא ימאס עליו האוכל.

ומסלקין

את התבן מלפניו

לצדדין

כשהוא רב,

מפני

שהוא עלול להתלכלך על ידי

הרעי

של השור,

דברי רבי דוסא.

וחכמים אוסרין.

ובגמרא יתבאר מה הם אוסרים.

נוטלין

שעורים ותבן שהיו נתונים למאכל

מלפני בהמה זו, ונותנין

אותן

לפני בהמה זו, בשבת,

ואין זו טרחה לחינם האסורה בשבת, לפי שאין בהמה קצה במאכל שניטל מחברתה.

גמרא:

איבעיא להו

: האם

רבנן ארישא

בלבד

פליגי,

ואוסרים לגרוף את האבוס מפני שלפעמים האבוס הוא בקרקע, על ידי שעושים גדר נמוכה ונותנים שם מאכל בהמה, ויש לחשוש שמא ישכח ויבוא להשוות גומות בכוונה כדי שלא יפלו השעורים לתוך הגומות.

או

רק

אסיפא פליגי,

ואוסרים לסלק לצדדים את התבן, מפני שאותו תבן שהשור רומס אותו ברגליו, הוא נמאס ואינו ראוי לאכילת בהמה ואם כן הוא מוקצה.

או

שמא

אתרוייהו פליגי,

ואוסרים את שני הדברים מהסיבות שהתבארו?

ופשטינן:

תא שמע

שחכמים חולקים על שתי ההלכות של רבי דוסא,

דתניא

בברייתא לאחר דברי רבי דוסא,

וחכמים אומרים: אחד זה

[גריפת האבוס]

ואחד זה

[תבן שלפני הבהמה],

לא יסלקנו לצדדין.

אמר רב חסדא: מחלוקת

רבי דוסא וחכמים היא

באיבוס של קרקע, אבל באיבוס של כלי

\-

דברי הכל מותר,

כי אין בו חשש שמא ישווה גומות.

ומקשינן:

ואיבוס של קרקע, מי איכא למאן דשרי?

ו

הא

ודאי

קא משוי גומות!

והדרינן ואמרינן:

אלא, אי איתמר הכי איתמר: אמר רב חסדא: מחלוקת באיבוס של כלי

אם גזרו בו אטו איבוס של קרקע,

אבל באיבוס של קרקע, דברי הכל אסור.

שנינו במשנה:

ונוטלין מלפני בהמה

זו, ונותנין לפני בהמה זו בשבת.

הגמרא מביאה שתי ברייתות שנראות כסותרות ומתרצת אותן.

תנא חדא: נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה, ונותנין לפני בהמה שפיה רע.

ותניא אידך: נוטלין מלפני בהמה שפיה רע, ונותנין לפני בהמה שפיה יפה.

אמר אביי

: שתי הברייתות אמרו דבר אחד בלשונות שונים,

אידי ואידי

[זו וזו] אומרות כי ליטול אוכל

מקמי חמרא

[מלפני חמור] שאינו מוציא רירים, וליתנו

לקמי תורא

-

שקלינן,

לפי שאין מאכל החמור מאוס לשור.

אבל ליטול אוכל

מקמי תורא

המוציא ריר ונהיה האוכל מאוס, וליתנו

לקמי חמרא

-

לא שקלינן,

כי הטרחה הזו היא טרחה שלא לצורך.

והא דקתני, "נוטל מלפני בהמה שפיה יפה"

\-

בחמור,

ונקרא כך משום

דלית ליה רירי.