Chabbat 129b — le Talmud en français

ואי פגע

בדבר אחר,

בחזיר, הרי זה

קשה

לו

לדבר אחר

. עלול הוא ללקות בצרעת, מפני שהחזירים הם מנוגעים. [כדאמר בקידושין מט ב: י' קבין נגעים ירדו לעולם. תשעה נטלו חזירים]

רב ושמואל דאמרי תרוויהו: האי מאן דעביד מילתא,

הקזה,

לישהי פורתא,

שישהה מעט,

והדר ליקום.

משום

דאמר מר: ה' דברים

אם לא נזהרין בהם העושים אותם הרי הם

קרובין למיתה יותר מן החיים.

ואלו הן

:

א.

אכל, ו

מייד

עמד.

ב.

שתה, ו

מייד

עמד.

ג.

ישן, ו

מייד

עמד.

ד.

הקיז דם, ו

מייד

עמד.

ה.

שימש מיטתו, ו

מייד

עמד.

אמר שמואל: פורסא דדמא,

זמן הקזה הוא,

כל תלתין יומין.

ובין הפרקים

של שנותיו, כגון, כשהגיע לגיל ארבעים, שהוא גיל העמידה,

ימעט

בהקזה, ולא יקיז כל חודש אלא רק פעם בחודשיים.

ו

בהגיעו שוב אל

בין הפרקים

של שנותיו, וכגון כשהגיע לגיל ששים, שהוא גיל הזקנה, וגופו חלש ומצטנן בהקזה,

יחזור וימעט,

ויקיז אחת לשלשה חדשים.

ואמר שמואל: פורסא דדמא,

הזמן שהוא טוב להקזה,

חד בשבתא,

יום ראשון בשבוע,

ארבעה

בשבת, יום רביעי,

ומעלי שבתא,

בערב שבת.

אבל

בימי

שני וחמישי לא

יקיז. משום

דאמר מר

: רק

מי שיש לו זכות אבות,

הוא

יקיז דם

ב

ימי

שני וחמישי

. לפי שימים אלו הם ימי דין משותפים לבית דין של מעלה ושל מטה,

ש

באותם ימים גם בתי דינים של מטה יושבים בהם לדון, ונמצא כי

בית דין של מעלה,

ובית דין

של מטה שוין

אז

כאחד

.

ובימי דין עוונותיו של אדם נזכרים.

והוינן בה: התינח בשני וחמישי, אבל

בתלתא בשבתא מאי טעמא

לא יקיז?

ומבארינן:

משום דקיימא ליה

מזל

מאדים

ביום שלישי

בזווי,

בשעה זוגית [בשעה השמינית של היום, שהיא שעה זוגית].

ומזל מאדים הוא ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות. ושעה של זוגות קשה, מפני שהשדים שולטים בזוגות.

[ועיין ברש"י שפירט את סדר המזלות השבועי.

שבעה הם המאורות והמזלות המשמשים במרום: ה

ח

מה וה

ל

בנה,

ש

בתאי,

כ

וכב,

נ

וגה,

צ

דק,

מ

אדים.

בשעה שניתלו שבעת המאורות והמזלות ברקיע השמים, ביום הרביעי לבריאת העולם, הם החלו לשמש כמשרתים, כל אחד בשעה נפרדת, בזה אחר זה, כאשר מידי תום שבע שעות מתחיל מחזור חדש.

המזל הראשון שהחל לשמש בשעה הראשונה של היום רביעי [בתחילת הלילה] הוא

ש

בתאי. בשעה השניה שימש

צ

דק, ואחריו, לפי הסדר,

מ

אדים,

ח

מה,

נ

וגה,

כ

וכב,

ל

בנה.

לפי חישוב זה הרי בשעה הראשונה של בוקר יום רביעי, שהיא השעה ה-13 של היום, משמש

כ

וכב.

לפי הסדר:

מחזור ראשון:

1\.

ש

בתאי 2.

צ

דק 3.

מ

אדים 4.

ח

מה 5.

נ

וגה 6.

כ

וכב 7.

ל

בנה.

מחזור שני:

8\.

ש

בתאי 9.

צ

דק 10.

מ

אדים 1 1.

ח

מה 12.

נ

וגה 13.

כ

וכב.

לפי חישוב זה נמצא שבתחילת לילות השבוע, החל מתחילת מוצאי שבת עד תחילת ליל שבת משמשים, לפי הסדר,

כ

וכב בתחלת מוצאי שבת,

צ

דק בתחילת ליל יום שני

נ

וגה בתחילת ליל יום שלישי,

ש

בתאי בתחילת ליל יום רביעי, וכן הלאה לפי

ח ל מ

.

ואילו בתחילת הבוקר, משמש בתחילת הבוקר של יום ראשון, מזל

ח

מה, וביום שני בתחילת הבוקר משמש מזל

ל

בנה, וביום שלישי

נ

גה וביום רביעי

צ

דק.

ונמצא שבשעה השמינית של יום רביעי שהיא שעה זוגית, משמש מזל

מ

אדים.

כמו כן משמש מזל מאדים בשעות הלילה זוגיות, אלא שאין נוהגים להקיז בלילה].

ומקשינן: אי משום הא, הרי ב

מעלי שבתא,

בערב שבת,

נמי

מאדים

קיימא בזווי,

בשעה השמינית של היום, ומדוע התיר שמואל להקיז בערב שבת?

ומתרצינן: ערב שבת,

כיון דדשו בו רבים,

שכבר הורגלו להקיז בו מפני העניות, להסמיך את ההקזה לסעודת שבת שאוכלים בה דגים גדולים.

ובדבר סכנה שהורגלו בו רבים אמרינן:

"שומר פתאים ה'".

ותו אמר שמואל

: ימים אלו קשים להקזה:

יום

ד'

בשבוע,

דהוא ד'

בימי החדש.

או יום

ד'

בשבוע,

דהוא ארביסר,

יום י"ד בימי החדש.

או יום

ד'

בשבוע,

דהוא עשרים וארבעה

בימי החדש.

או יום

ד'

בשבוע

דליכא ארבע

ימים

בתריה

עד סוף החדש.

כל ימים אלו הם

סכנתא

להקיז בהם.

יום

ראש חדש, ו

היום שהוא

שני לו,

דהיינו, היום שלאחריו -

חולשא

למקיז בו.

יום

שלישי לו

[לראש חודש] -

סכנה

להקיז בו.

מעלי יומא טבא,

ערב יום טוב -

חולשא

למקיז ביום זה.

מעלי יומא דעצרתא,

בערב חג השבועות -

סכנתא

למקיז בו.

וגזרו רבנן

שלא יקיזו,

אכולהו מעלי יומא טבא,

בכל ערבי ימים טובים,

משום

ערב

יומא טבא ד

חג

עצרת,

שיש בו סכנה מיוחדת. משום

ד

באותו היום שקיבלו ישראל את התורה,

נפיק ביה זיקא,

יצא בו שד

ושמיה "טבוח", דאי לא קבלו ישראל את התורה, הוה

אותו השד,

טבח להו,, לבשרייהו ולדמייהו.

אמר שמואל: אכל חטה ו

לאחר מכן

הקיז דם, לא הקיז,

לא הועילה לו הקזתו לענין הכובד שבגוף,

אלא ל

כובד

אותה חטה

שאכל בלבד.

והני מילי

שהקיז

לרפואה,

אבל מי שמקיז כדי

לאקולי,

שעודפי הדם מכבידים עליו, הוא

מיקל,

אפילו אם אכל קודם.

המקיז דם, שתייה

מועילה לו רק אם ישתה

לא לתר.

אבל

אכילה

מועילה גם אחרי שישהה,

עד שיעור

הליכת

חצי מיל.

איבעיא להו

: האם

שתייה

ששותה

לאלתר

-

מעלי.

אבל אם שותה

בתר הכי, קשי

לגוף.

או דלמא

: שתייה לאחר זמן, היא

לא קשי

לגוף,

ולא מעלי.

ותו

איבעיא להו

: האם

אכילה

שאוכל בשעה שהיא

עד

שיעור זמן הליכת

חצי מיל הוא דקמעלי

לגוף.

הא

אם יאכל

בתר הכי, או מקמי הכי,

אחרי או קודם לשיעור זמן זה, אכילתו היא

קשי

לגוף.

או דילמא

: אכילה קודם לכן, או לאחר מכן,

לא קשי

לגוף,

ולא מעלי

לו.

ומסקינן:

תיקו.

מכריז רב: מאה קרי,

דלועין, תקנה רק אם ימכרו לך אותם

בזוזא,

וביוקר אל תקנה אותם, מפני שאכילתם אינה בריאה לגוף.

מאה רישי

של בהמה, אל תקנם כי אם

בזוזא.

שאף אכילתם אינה בריאה.

מאה שפמי,

עבור השפתיים של הבהמה,

ולא כלום,

אל תקנם כלל.

אמר רב יוסף: כי הוינן

ללמוד

בי רב הונא, ביומא דמפגרי ביה רבנן,

ביום שהיו התלמידים מתעצלים מלבא לבית המדרש -

אמרי,

היו אומרים:

האידנא

, עתה

יומא דשפמי הוא.

היום הזה אבד, ואין בו תועלת.

ולא ידענא מאי קאמרי.

שנינו במשנה:

וקושרין את הטבור.

תנו רבנן: קושרין

את

הטבור.

רבי יוסי אומר: אף חותכין

את הטבור.

ו

אף

טומנין את השליא,

שהוולד נמצא בה במעי אמו, כדי שישתמר חומה, ומשתמשים בה לרפואה לצורך הולד,

כדי שיחם הולד.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות

את השליא

בספלים של שמן. בנות עשירים

היו טומנות

בספוגים של צמר,

צמר שהוא מנופץ.

בנות עניים

היו טומנות

במוכין,

בלאי בגדים.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מודים חכמים לרבי יוסי

שעל אף שבכל מקום אין חותכין את הטבור, אולם

בטבור של שני תינוקות

תאומים, הקשורין ביניהם בטבורם, מודו

שחותכין.

מאי טעמא?

ומבארינן: כיון שמחוברים זה לזה בטבורם, עלול להיות,

דמנתחי אהדדי,

שכל אחד מהם ימשוך לצד אחר, ויסתכנו.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל

הדברים

האמורים

בפרשת

התוכחה

שהוכיח יחזקאל לישראל על רוב הטובה שהטיב ה' עם ישראל, והתווכח עמהם מי בגד במי.

כל אלו,

עושין לחיה בשבת.

שנאמר

ביחזקאל טז ד, בתיאור מצבה העגום של האומה הישראלית בהיותה במצרים, בשעה שבחר בה הקב"ה, שהיתה אז דומה לתינוק מוזנח שזה עתה נולד, ולא טיפלו בו כלל אחרי הלידה. וכשבחר בהם הקב"ה הוא היטיב עמם מאד, כמבואר שם בהמשך.

וכך פונה הקב"ה לעם ישראל ומוכיחו על שבגד בו, לאחר שכל כך היטיב עמו:

הרי:

ומולדתיך

, בזמן היוולדך,

ביום

שבחרתי בך, שהוא יום

הולדת אותך

[כאילו נולדת ביום שבחרתי בך], היית אז כתינוק במצב אומלל:

לא כרת שרך

לא חתכו את טבורך.

ובמים לא רחצת למשעי

לא רחצו אותך במים, לא צחצחו, ולא החליקו אותך.

והמלח לא המלחת

לא מלחו את בשרך במלח כדי להקשותו, כדרך שעושים לתינוקים.

והחתל לא חתלת

לא כרכו ולא ליפפו אותך בבגדים.

ומבארת הגמרא מה למדנו מפסוק זה ביחס ליולדת בשבת.

"ומולדותיך ביום הולדת"

-

מכאן

למדנו

שמיילדים את הולד בשבת.

"לא כרת שרך"

-

מכאן

למדנו

שחותכין את הטבור בשבת.

"ובמים לא רחצת"

-

מכאן

למדנו

שרוחצין את הולד בשבת.

"והמלח לא הומלחת"

-

מכאן

למדנו

שמולחין

את

הולד בשבת

. כי הדרך היא למלוח את בשר הולד במלח, כדי לחזקו ולהקשותו.

"והחתל לא חתלת"

-

מכאן

למדנו

שמלפפין,

כורכין את

הולד בשבת

בחגורות כדי ליישר את אבריו.

הדרן עלך פרק מפנין