Chabbat 129a — le Talmud en français

אבל משעה ש

נסתם הקבר, בין אמרה

צריכה אני,

לחילול,

בין לא אמרה צריכה אני,

וחברותיה אומרות שהיא צריכה -

אין מחללין עליה את השבת.

רב אשי מתני

לה

הכי

כדלעיל.

מר זוטרא מתני

לה

הכי

:

אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני, ובין

אמרה אין צריכה אני

-

מחללין עליה את השבת.

ומשעה ש

נסתם הקבר: אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת.

ואם

לא אמרה צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת.

אמר ליה רבינא למרימר

: הא מילתא -

מר זוטרא מתני

לה

לקולא, ורב אשי מתני

לה

לחומרא.

הלכתא כמאן?

אמר ליה: הלכה כמר זוטרא,

משום ד

ספק נפשות

-

להקל.

והוינן בה:

מאימתי

היא

"פתיחת הקבר

" ששנינו לעיל, שבזמן זה היא נחשבת לחולה שיש בו סכנה.

אמר אביי: משעה ש

האשה

תשב על המשבר,

שהוא הכלי שיושבת עליו בזמן הלידה.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד.

ו

איכא ד

אמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה,

בזרועותיה, שכבר אינה יכולה ללכת בכוחות עצמה.

ותו הוינן בה:

עד מתי

הוי

פתיחת הקבר?

אמר אביי: שלשה ימים

מזמן הלידה.

רבא משמיה דרב יהודה אמר: שבעה ימים

מעת הלידה.

ואמרי לה

: עד

שלשים

יום מזמן הלידה.

אמרי נהרדעי: חיה,

יש בה שלשה חילוקי דינים:

ג'

ימים,

ז'

ימים,

ול'

יום.

והשתא מבארינן להו:

כל

ג'

ימים ראשונים,

בין

אם היולדת

אמרה צריכה אני

שיחללו שבת בשבילי,

ובין

אם

אמרה לא צריכה

שיחללו שבת בשבילי [יש גורסין:

ובין לא אמרה צריכה

], בכל אופן

מחללין עליה את השבת.

כל

ז'

ימים הראשונים שאחרי הלידה, אם

אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת. אמרה לא צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת.

כל

ל'

יום מהלידה,

אפילו

אם

אמרה צריכה אני

שיחללו את השבת,

אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין

לה מלאכה

על ידי ארמאי,

גוי.

כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צורכי חולה

שאין בו סכנה

נעשין על ידי ארמאי בשבת

.

וכדרב המנונא

.

דאמר רב המנונא

: חולה

ש

אם לא יעשו לו דבר לצורכו,

אין בו סכנה

-

אומר

ישראל

לנכרי

לעשות עבורו מלאכה,

ו

הוא

עושה.

אבל בדבר שיש בו סכנה, ישראל עצמו עושה עבורו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לחיה

-

ל' יום.

למאי הלכתא

קאמר?

ומבארינן:

אמרי נהרדעי: לטבילה,

שלא תטבול עד ל' יום מפני הצינה.

אמר רבא: לא אמרן

שלא תטבול כל ל' יום,

אלא שאין בעלה עמה,

וטובלת לטהרות.

אבל

אם

בעלה עמה

-

בעלה מחממה

בתשמיש, ואין חשש צינה.

כי הא דברתיה

בתו

דרב חסדא

, שהיתה אשתו של רבא, ש

טבלה בגו

בתוך

תלתין יומין

מהלידה,

ו

מתוך כך,

איצטניאת,

הצטננה.

ואמטוי לערסא,

והביאו את מיטתה,

בתריה דרבא

למקום בעלה,

לפומ בדי תא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה,

היסק גדול,

לחיה

, כדי שתתחמם בו,

בשבת.

סבור מינה

רבנן: רק

לחיה, אין,

מותר לעשות מדורה. אבל

ל

צורך

חולה, לא

שרי.

ורק

בימות הגשמים אין

, שרי להסיק, אבל

בימות החמה לא

שרינן.

איתמר: אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל

: מי ש

הקיז דם, ונצטנן,

או שהיה חולה -

עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.

שמואל

הקיז דם, ולא מצאו עצים להסיק לו את המדורה,

ומשום כך:

צלחו ליה,

צוה שיבקעו עבורו,

תכתקא דשאגא,

כסא העשוי מתדהר, שערכו רב, ויסיקו לו בשברי העצים מדורה.

רב יהודה

הקיז דם ולא היה במה להסיק עבורו.

ומשום כך:

צלחו ליה,

בקעו עבורו,

פתורא דיונה,

שולחן עשוי מעץ ארז.

לרבה, צלחו ליה,

בקעו עבורו,

שרשיפא,

ספסל.

ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר

בשבירת השלחן,

משום

איסור

"בל תשחית"

.

אמר ליה

רבה:

בל תשחית דגופאי,

שאני עלול לחלות מפני שלא יהיה לי במה להתחמם לאחר ההקזה,

עדיף לי

משבירת הספסל.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם

אפילו

קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו,

שאין לך בזיון גדול מזה שמהלך יחף בשוק.

ולמרות החשיבות הרבה שבמנעלים. אדם ש

הקיז דם, ואין לו מה

שהוא

יאכל

לאחר ההקזה,

ימכור מנעלים שברגליו, ויספיק מהם

[יקנה בדמיהם]

צרכי סעודה

של הקזה.

והוינן בה:

מאי צורכי סעודה?

רב אמר: בשר.

ושמואל אמר: יין.

ומבארינן טעמייהו:

רב אמר בשר

-

נפשא חלף נפשא.

ושמואל אמר יין, סומקא חלף סומקא.

שמואל, ביומא דעבד מילתא,

הקזה,

עבדי ליה

בביתיה

תבשילא דטחלי,

מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.

רבי יוחנן

הוה

שתי

יין ביום ההקזה בשיעור רב,

עד דנפיק תיהיא מאוניה,

שיצא ריח היין מאוזניו.

ורב נחמן שתי

יין בשיעור רב,

עד דקפי טחליה,

שהטחול שלו צף ביין.

רב יוסף שתי

יין בשיעור רב,

עד דנפיק

היין

מריבדא דכוסילתא

, מהשריטות של ההקזה.

רבא

ביום ההקזה קא

מהדר אחמרא בר תלתא טרפי,

יין שהתיישן ג' שנים.

אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן

תלמידיו:

במטותא,

בבקשה,

מנייכו

.

ביומא דהקזה, אמרו לבתייכו

שיעשו סעודה חשובה, כי

נחמן איקלע לגבן

.

והיינו, שתודיעום כי אני סועד אצלכם, ויעשו סעודה חשובה, למרות שלא אבוא אליכם לסעוד.

וכולהו אערומי

-

אסירי. בר מהאי ערמה דשרי.

ומבארינן איזו הערמה מותרת:

האי

מאן דעביד מילתא,

הקזה,

ולא אפשר ליה

לקנות יין.

לישקול זוזי מכא,

יקח בידו מטבע של זוז שהוא רע ואינו יוצא בהוצאה

וליזיל לשב

שבע

חנותא,

ובכל אחת מהחנויות יבקש מהמוכר לטעום מהיין שהוא כביכול מבקש לקנות, ובכל אחת מהחנויות יתנו לו לטעום מעט יין, ולאחר שהמוכר יראה שבידו זוז גרוע לא ירצה למכור לו. וכך ימשיך מחנות לחנות,

עד

שמכולם יחד יוצא לו

דטעים שיעור רביעתא.

ואי לא

יכול למיעבד הכי, משום שאין לו זוז רע.

ליכול שב תמרי אוכמתא,

יאכל שבע תמרים שחורות.

ולישוף מישחא בצדעיה,

וימשח שמן על רכותיו, שהם דברים המחממים את הגוף.

וניגני בשימשא,

וישכב בשמש ויתחמם.

אבלט

[שם גוי]

אשכחיה לשמואל, דגני בשמשא,

מצאו שהיה יושב בשמש.

אמר ליה

לשמואל:

חכימא דיהודאי

. השמש, שהחום שלה

בישא

, רע לאדם -

מי הוי טבא

לו?

אמר ליה שמואל: יומא דהקזה הוא

, וצריך אני להתחמם בחום השמש.

ולא היא,

לא זה היה טעמו של שמואל.

אלא

, אכן

איכא יומא דמעלי

שטוב

בה

חום

שמשא בכוליה שתא

, יותר מכל השנה.

והוא:

יומא דנפלה ביה,

היום שחל בו תחילת

תקופת תמוז.

ו

שמואל

סבר: לא איגלי ליה

האי מילתא, ולכן אמר לו טעם אחר.

הגמרא מביאה כמה מימרות של רב ושמואל בקשר לענין הקזה. וסימנן:

(הקיל, ברוח, טעמא, שהה, סימן)

רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: כל המקיל

,, שהוא ממעט

בסעודת הקזת דם, מקילין,

ממעטים,

מזונותיו מן השמים.

ואומרים

: הרי

הוא

, אדם זה,

על חייו לא חס,

וכי

אני אחוס עליו?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא,

הקזה -

לא ליתיב היכא דכריך זיקא,

לא ישב במקום שיש בו חלונות שהרוח מנשבת בהם. כי

דלמא שפי ליה אומנא,

שמא הוריק לו האומן את כל הדם מגופו,

ומוקים ליה ארביעתא,

והשאיר בגופו רק רביעית דם, שזהו השיעור הפחות ביותר הנצרך כדי שיוכל לחיות.

ו

שמא

אתי זיקא

תבוא רוח

ושאיף מיניה,

והרוח תחסרו מעט מהדם שנשאר לו,

ו

על ידי זה

אתי

יבוא

לידי סכנה.

שמואל הוה רגיל ועבד מילתא

דהקזה

בביתא דשב לביני ואריחא. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה. בדק וחסר חד אריחא.

שרוחב הקיר היה שבע לבנים וחצי [לבנה היא 3 טפחים: 22.5=3\7.5]

רב ושמואל דאמרי תרוויהו: האי מאן דעביד מילתא,

הקזה,

ליטעום מידי, והדר ליפוק.

משום

דאי לא טעים מידי,

ויצא, הרי

אי פגע

פגש

בשכתא,

במת,

ירקא אפיה,

מוריקים פניו.

ואי פגע במאן דקטל נפשא,

במי שהרג את הנפש, הוא

מת.