Chabbat 121a — le Talmud en français

רבנן סברי

טבילה בזמנה

לאו מצוה

-

ו

לכן

מהדרינן

, מחפשים אחרי גמי, וממתינים מלטבול עד שימצאו אותו גם אם תתאחר הטבילה ולא תהיה בזמנה.

ורבי יוסי סבר: טבילה בזמנה מצוה

-

ו

לכן

לא מהדרינן

אחר גמי כשאינו בנמצא, אלא טובלים בזמן הטבילה.

ותמהינן:

ו

כי

סבר רבי יוסי

ש

טבילה בזמנה

היא

מצוה?

והתניא: הזב והזבה, המצורע והמצורעת

,,

בועל נדה וטמא מת

-

טבילתן

משהאיר המזרח

ביום

השביעי, ואפילו ביום הכיפורים.

נדה ויולדת

-

טבילתן בלילה

, שלאחר שבעת הימים, ואפילו בליל יום הכיפורים.

בעל קרי

שתיקן עזרא שיטבול לפני שילמד ויתפלל -

טובל והולך

אפילו ביום הכיפורים,

כל היום כולו

.

רבי יוסי אומר

: אם ראה קרי ביום הכיפורים

מן המנחה ולמעלה

-

אינו צריך

לטבול

, שהרי התפלל כבר מנחה, ואת תפילת נעילה וערבית הוא יתפלל בלילה, לאחר שיטבול במוצאי יום הכיפורים. ומוכח שרבי יוסי סובר שהטבילה עצמה בזמנה, אינה מצוה.

ומשנינן:

ההיא

ברייתא -

רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר

: אשה שהיא ספק יולדת זכר ספק יולדת נקבה, ויתכן גם שהיתה זבה קודם שילדה, אין צורך להטבילה פעמים רבות לכל צידי ספקותיה [שלשים וחמש טבילות!] אלא

דייה

שתטבול

טבילה

אחת

באחרונה

, לאחר כלות כל ימי הספק, וסובר שאין הטבילה בזמנה מצוה, אלא שתיטהר כשיגיע הזמן שבודאי מועילה טבילתה.

מתניתין:

נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה

, מחמת איסור שבות של אמירה לנכרי .

ו

מאידך גם אין מצוה למנוע אותו, ולכן אין חייבים לומר לו

אל תכבה

-

מפני שאין

מצות

שביתתו עליהן

של ישראל .

אבל

ישראל

קטן שבא לכבות

-

אין שומעין

מניחין

לו

לכבות.

מפני

שמצות

שביתתו

מוטלת

עליהן

של כל ישראל .

גמרא:

אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר

ולרמז לנכרי

"כל המכבה

-

אינו מפסיד!

"

ואמרינן:

נימא מסייע ליה

ממשנתנו:

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה

-

מפני שאין שביתתו עליהן.

ויש לדייק מכאן: דוקא לשון ציווי

"כבה" הוא דלא אמרינן ליה

.

הא

לרמוז ולומר

כל המכבה אינו מפסיד

-

אמרינן ליה.

והוינן בה:

אימא סיפא: "אל תכבה" לא אמרינן ליה

. ומשמע שכל ההיתר הוא בכך שאין אנו מצווים למנעו מלכבות.

ו

משמע שלרמוז בלשון

"כל המכבה אינו מפסיד

" -

נמי לא אמרינן ליה!

אלא, מהא

, ממשנתנו -

ליכא למשמע מינה.

תנו רבנן: מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין. ובאו אנשי גיסטרא

אנשי השלטון הנכריים

של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה. ולא הניחן

לכבות

מפני כבוד השבת. ונעשה לו נס

וירדו גשמים וכיבו.

לערב, שיגר לכל אחד מהן

, מאותם שבאו לכבות,

שתי סלעין, ולאפרכוס

לממונה

שבהן

שלח

חמשים

סלעים .

וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך,

למנעם מלכבות.

שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, ואל תכבה.

שנינו במשנה:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן.

ומדייקינן:

שמעת מינה: קטן אוכל נבלות

-

בית דין מצווין עליו להפרישו

. ולא כרבי יוחנן הסובר שאין בית דין מצווין להפרישו.

אמר רבי יוחנן

: כאן המדובר הוא

בקטן העושה לדעת אביו.

שכיון שמבחין באביו שנוח לו הכיבוי הוא זאת עושה עבור אביו, ואז חייבין להפרישו .

ופרכינן: אם כן,

דכוותה

בדומה לזה

גבי נכרי

שאמרנו שאין צריך למונעו איירי אפילו

דקא עביד לדעתיה דישראל

.

ותימה:

מי שרי

מלאכת נכרי הנעשית עבור ישראל?

ומשנינן:

נכרי

-

לדעתיה דנפשיה עביד.

מתניתין:

כופין קערה

של חרס

על גבי הנר בשביל שלא תאחוז

האש

בקורה

.

ו

כופין קערה

על צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.

אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי

בהיותו

בערב, ואמר: חוששני לו

לכופה קערה על עקרב -

מ

חיוב קרבן

חטאת

.

גמרא:

רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו

הזדמנו

לבי אבין דמן נשיקיא

.