Chabbat 120b — le Talmud en français

ומשנינן:

הוא

, רב,

דאמר

-

כרבי שמעון בן ננס

המתיר לעכב את הדליקה אפילו בעור לח של גדי .

ודחינן:

אימר דאמר רבי שמעון בן ננס

שמותר לעכב את את הדליקה בעור גדי לח

מפני שהוא

רק

מחרך

, שנחרך העור, ורק מונע בכך את התפשטות האש.

אבל לעשות

גרם כיבוי

בצורה שמגיעה האש למים שספוגים בבגד, והמים מכבים בפועל את האש -

מי אמר?

ומשנינן:

אין

. אפילו גרם כיבוי התיר.

והראיה

מדקתני סיפא

:

רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים

, לפי

ש

החדשים

אינן יכולים לקבל את האור, והן מתבקעין, ומכבין את הדליקה

; ויש לנו לדייק:

מכלל, דתנא קמא שרי

אפילו בחדשים המתבקעים והמים היוצאים מהם מכבים את האש.

תנו רבנן: נר

דולק

ש

נמצא

על גבי טבלא

-

מנער את הטבלה, והיא נופלת. ואם

;

כבתה

-

כבתה.

לפי שאינו מתכוון לכבות, ודבר שאינו מתכוון מותר בשבת.

אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו

שמותר לנער את הטבלא,

אלא בשוכח

מערב שבת את הנר עליה.

אבל במניח

עליה את הנר מערב שבת בכוונה להשאירו בשבת -

נעשה

הטבלא

בסיס ל

נר, שהוא

דבר האסור.

ובסיס לדבר האסור הרי הוא מוקצה, ואי אפשר לטלטלו כדי לנער את הנר שעליו.

תנא: נר שאחורי הדלת

-

פותח ונועל

את הדלת

כדרכו, ואם כבתה

האש -

כבתה.

לייט עלה רב.

קילל רב את אלו שמורים לעשות לפי ההיתר הזה.

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב?

אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה,

ו

אילו

תנא

שאוסר דבר שאינו מתכוון למלאכה

ו

אילו

תנא

דברייתא

קתני לה כרבי שמעון,

שסובר שאם אינו מתכון למלאכה מותר.

וכי

משום דרב סבר לה כרבי יהודה

-

כל דתני כרבי שמעון, מילט לייט ליה

רב?

אמר ליה

רב אשי:

בהא

בדין נר שאחורי הדלת -

אפילו רבי שמעון מודה

שאסור.

דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

שאם בודאי יצא ממעשיו מלאכה אסורה - חייב, ופתיחת הדלת תביא בודאי לכיבוי הנר ואסור .

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד

ה

מדורה בשבת

, על אף שהרוח הנושבת דרך הדלת מבעירה את האש שבמדורה.

לייט עלה

, קילל

אביי

את המורים כן.

ומבארינן:

במאי עסקינן?

אילימא

שפותח את הדלת

ברוח מצויה

-

מאי טעמיה דמאן דאסר?

והרי אין דרך להבעיר מדורה ברוח מצויה, ואין זה פסיק רישא שהאש תתלקח יותר כתוצאה מפתיחת הדלת?

ו

אי

המדובר הוא שפותח את הדלת

ברוח שאינה מצויה

-

מאי טעמא דמאן דשרי

, והא הוי פסיק רישא שתובער האש, וכך היא הדרך להבעיר אש.

ומשנינן:

לעולם

המדובר הוא

ברוח מצויה

.

מר

אביי

סבר: גזרינן

אטו רוח שאינה מצויה.

ומר

רב יהודה

סבר: לא גזרינן

.

שנינו במשנה:

עושין מחיצה

של כדים מלאים מים כדי למנוע את מעבר הדליקה.

ורבי יוסי אוסר.

והוינן בה:

למימרא, דרבנן

, המתירים לעשות את המחיצה,

סברי

כי

גרם כבוי מותר, ורבי יוסי סבר

ש

גרם כבוי אסור

.

ותמהינן:

והא איפכא שמעינן להו!

דתניא: עושין מחיצה

בפני הדליקה, בין

בכלים ריקנין, ו

בין

ב

כלים

מלאין

מים, בכלים

שאין דרכן להשתבר.

ואלו

הם כלים

מלאין

מים

שאין דרכן להשתבר

-

כלי מתכות.

רבי יוסי אומר: אף כלי

חרס העשויים מעפר של

כפר שיחין, ו

כן

כלי

חרס העשויים מעפר

כפר חנניה

חזקים הם, ו

אין דרכן להשתבר

.

ומוכח מברייתא זו כי רבי יוסי הוא המיקל בגרם כיבוי יותר מרבנן, שהרי הוא מתיר למלאות מים אפילו בכלי חרס מסוימים, דבר שלא התירו רבנן.

וכי תימא, איפוך מתניתין,

ונכתוב בה שרבי יוסי הוא המתיר לעשות את המחיצה בכלים מלאים מים וחכמים אוסרים.

ורבי

יוסי דברייתא

-

לדבריהם

של חכמים

קאמר

. וכך אמר להם: לדידי מותר לעשות מחיצה בכל הכלים. אבל גם לשיטתכם, כלי חרס חזקים יש להתיר שהרי אינם נבקעים.

אי אפשר לומר כן. כי -

ומי מצית אפכת לה?

למשנה שרבי יוסי מיקל יותר.

והאמר רבה בר תחליפא משמיה דרב: מאן תנא גרם כבוי אסור

-

רבי יוסי

הוא!

אלא, לעולם לא תיפוך

.

וברייתא כולה רבי יוסי היא

.

וחסורי מחסרא

בלשון הברייתא,

והכי קתני

:

עושין מחיצה ב

כל ה

כלים

כשהם

ריקנין

.

ו

כן

ב

כלים

מלאים

מים כ

שאין דרכן להשתבר.

ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר

-

כלי מתכות

.

וכלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה נמי אין דרכן להשתבר

.

שרבי יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

ומקשינן:

ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי.

דתניא: הרי שהיה שם

ה' שאסור למוחקו

כתוב לו על בשרו

-

הרי זה לא ירחוץ, ולא יסוך

, שמא ימחקנו.

ולא יעמוד במקום הטינופת

משום קדושתו.

נזדמנה לו

, שהתחיייב לטבול

טבילה של מצוה

-

כורך עליה גמי, ויורד וטובל.

רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף

את השם בידים.

ומוכח, שרבי יוסי הוא המתיר גרם מחיקת השם, לפי שאינו מוחק בידים, אלא יורד וטובל, והשם נמחק רק בגרמתו .

וסברה הגמרא שגרם איסור בשבת ובמחיקת השם שוים.

ואם כן קשה, שבמחיקת השם מצינו מחלוקת הפוכה מכיבוי. שרבי יוסי הוא המקיל בגרם מחיקה ורבנן הם המחמירים ואוסרים.

ומשנינן:

שאני התם

, במחיקת השם,

דאמר קרא

[דברים יב]

"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם

". ומשמע לרבי יוסי לדרוש מלשון הכתוב "לא תעשון" כי רק

עשייה

בידים של איבוד

הוא דאסור,

אבל

גרמא

של איבוד -

שרי

. ולכן רבי יוסי המחמיר בשבת מקיל במחיקה.

ומקשינן:

אי הכי,

שרבי יוסי מדייק מלשון "עשייה" שגרמא מותר,

הכא נמי

, גבי מלאכת שבת,

כתיב

לשון עשייה: [שמות כ]

"לא תעשה כל מלאכה

" - ונדרוש:

עשייה הוא דאסור, גרמא שרי!

ומשנינן: במלאכת כיבוי סבר רבי יוסי שיש לאסור גרם כיבוי מטעם אחר. כי

מתוך שאדם בהול על ממונו

-

אי שרית ליה

לעשות גרם כיבוי

אתי

נמי

לכבויי

בידיים.

ופרכינן:

אי הכי

שבכיבוי יש לחשוש שמא יבוא לכבות בידים מפני שאדם בהול על ממונו -

קשיא דרבנן אדרבנן

:

כי,

ומה התם

, בגרם כיבוי,

דאדם בהול על ממונו

-

שרי

לרבנן גרם כיבוי,

הכא

בגרם מחיקה, שאין אדם בהול על ממונו,

לא כל שכן

שצריך להתיר גרם מחיקה!?

וחוזרת בה הגמרא מההנחה שטעמם של רבנן שהצריכו ליתן גמי על שם ה' בשעת טבילה הוא מצד גרם מחיקה, ומוכיחה:

ותסברא, האי גמי

שהצריכו חכמים ליתנו על בשרו שכתוב בו שם ה' כשבא לטבול -

היכי דמי?

וממה נפשך קשה:

אי דמיהדק

הגמי לגופו -

קא הוי חציצה

, ולא עלתה לו טבילה.

אי לא מיהדק

-

עיילי ביה מיא

ומוחקים את שם ה' ומה מועיל הגמי, וכיצד מותר לו לגרום למחיקת שם ה'!?

ובמאמר מוסגר שואלת הגמרא: לפי הצד שהגמי הוא

חציצה

-

תיפוק ליה

שבין כה וכה יש כאן חציצה גם בלא הגמי

משום דיו

שכתוב בו שם ה' .

ומתרצת הגמרא שמצד הדיו עצמו אין כאן חציצה, שאפשר לומר שהמדובר

ב

דיו

לחה

, שאינה חוצצת .

דתניא: הדם והדיו הדבש והחלב

, כשהן

יבשין

-

חוצצין

. כשהן

לחים

-

אין חוצצין.

מכל מקום קשיא

ממה נפשך למה מועיל הגמי לרבנן!

אלא, אמר רבא בר רב שילא: היינו

טעמייהו דרבנן

שצריך לשים על שם ה' גמי בצורה לא מהודקת, משום

דקסברי: אסור לעמוד בפני השם

כשהוא

ערום.

ותמהינן:

מכלל, דרבי יוסי

שהתיר לטבול בלי נתינת גמי,

סבר מותר לעמוד בפני השם ערום

, והרי דבר זה לא יתכן.

ומשנינן: לרבי יוסי שמדובר

דמנח ידיה עילויה

.

והוינן בה: אם כן,

לרבנן נמי,

שיועיל טבילה

דמנח ידיה עילויה

, ולמה צריך ליתן גמי? ומשנינן:

זימנין דמשתלי,

ישכח

ושקיל

וירים

ליה

לידו מעל שם ה' כשהוא ערום.

ופרכינן:

לרבי יוסי נמי,

נחוש שמא

זימנין דמשתלי ושקיל ליה!

ומשנינן:

אלא, אי דאיכא גמי

-

הכי נמי

שצריך ליתנו גם לרבי יוסי.

הכא במאי עסקינן

המחלוקת היא אם צריך

לאהדורי

לחזר ולחפש ולהמתין מלטבול,

אגמי.

עד שימצאו את הגמי.