Chabbat 102a — le Talmud en français

מתניתין:

הזורק

את האבן ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג, כי לא ידע ששבת היום,

ונזכר

שהיום שבת

מאחר שיצתה

האבן

מידו

וקודם שתנוח -

ולאחר שנזכר

קלטה אחר

לאבן, וכגון שנעקר אותו אחר ממקומו לקראת האבן וקלטה, ונמצא שההנחה מתייחסת לאותו אדם והמלאכה כולה נעשית על ידי שנים, וקיימא לן "שנים שעשאוה, פטורין" -

או ש

קלטה

ה

כלב

בפיו, שאין זו הנחה מאחר שאין הנחה חשובה לחייב אלא אם כן היתה על גבי מקום ארבעה על ארבעה -

או שנשרפה

ולא נחה כלל - הרי זה

פטור

מן החטאת. כן הוא פירוש המשנה לפי הסלקא דעתין בגמרא.

וכן מי ש

זרק

בשבת בשוגג איזה חפץ כדי

לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה, ונזכר

שהיום שבת לאחר שיצתה מידו ו

עד שלא נעשית חבורה

, הרי זה

פטור

.

זה הכלל: כל חייבי חטאות, אינן חייבין, עד

שתהא תחלתן

[תחילת המלאכה]

וסופן

[סוף המלאכה] ב

שגגה

.

אבל אם היתה

תחלתן

ב

שגגה וסופן

ב

זדון

, או שהיתה

תחילתן

ב

זדון וסופן

ב

שגגה

, הרי אלו

פטורין

מן החטאת,

עד שתהא תחילתן וסופן

ב

שגגה

.

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה, פטור:

ומקשינן על המשנה, שאינה פוטרתו על אף שנזכר, אלא אם כן קלטה אחר או הכלב או שנשרפה ואין כאן הנחה, ומשמע:

הא

אילו

נחה

האבן במקום שראוי לחייב עליו ולא היה קולטה אחר או הכלב - הרי זה

חייב!?

והלא נזכר

עד שלא נחה,

ותנן

בהמשך משנתנו:

כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

וזה, כיון שנזכר קודם שנחה, הרי אין סופה של מלאכה בשגגה!?

אמר

תירץ

רב כהנא: סיפא,

הפוטרת כשנזכר קודם שנחה

אתאן ל

כגון שזרק על ידי

לכתא ומתנא

. כלומר, אין המשנה פוטרת אם נזכר, אלא כשבשעת הזכירה יכול הוא לעכב את החפץ מלנוח, כי החפץ מחובר לחוט שביד הזורק. אבל הזורק חפץ אין מועילה זכירתו לאחר שיצתה האבן מידו, כיון שכבר אינו יכול לעכבה מלנוח, ולפיכך לא פטרה המשנה ברישא אלא כשקלטה כלב.

ומקשינן עלה:

לכתא ומתנא!?

וכי חייב אפילו אם לא נזכר כשהיתה הזריקה על ידי לכתא ומיתנא, והרי

אוגדו בידו הוא!?

כלומר, איך נפרש את המשך המשנה בלכתא ומיתנא, והרי באלו פטור אפילו לא נזכר, כיון שאגדו של החפץ הנזרק בידו הוא!?

ומשנינן: אכן לענין זריקת ארבע אמות ברשות הרבים לא משכחת לה למה ששנינו בסיפא שהוא פטור כשאין סופן שגגה, ומשום, שאם יצתה האבן מידו, הרי זה כתחילתן וסופן שגגה, ואם זרק על ידי לכתא ומיתנא הרי הוא פטור אפילו היה סופה בשגגה, והסיפא הפוטרת כשנזכר באמצע המלאכה, היינו דוקא ב

כגון ש

זרק אבן על ידי לכתא ומיתנא ו

נתכוין לעשות חבורה

, שבזה הרי לא יתכן לפוטרו משום שאגדו בידו.

ומקשינן עלה:

הא,

הזורק לעשות חבורה ונזכר -

בהדיא קתני לה

[מפורש דין זה במשנה]:

שהרי שנינו במשנתנו:

הזורק לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא

נעשית חבורה, פטור

. הרי שדין זורק לעשות חבורה ונזכר, שהוא פטור, בפירוש שנינו אותו במשנתנו. ואם כן בהכרח שהסיפא "זה הכלל" אינה עוסקת בעשיית חבורה, אלא בזריקת ארבע אמות ברשות הרבים. ומכל מקום שנינו, שהוא פטור כשנזכר עד שלא נחה. ואם כן שוב תיקשי הרישא דמשנתנו, שאינה פוטרתו בנזכר אלא כשקלטה אחר או כלב או שנשרפה!?

אלא, אמר רבא

ליישב את הרישא של המשנה: זו ששנינו בסיפא דמשנתנו שאם היה סופן שגגה הרי זה פטור, היינו

במעביר

ארבע אמות ברשות הרבים שלא על ידי זריקה, ובאופן זה בלבד אם נזכר קודם שהניח אינו חייב חטאת. אבל בזורק אינו פטור ואף שנזכר, כיון שכבר אינו יכול לעכבה. ולפיכך שנינו ברישא דמשנתנו, שאינו פטור אלא אם כן קלטה אחר או כלב או שנשרפה.

ומקשינן עלה:

והא "זה הכלל" דקתני

בסיפא שהוא פטור כשנזכר,

אזריקה קתני

לה, שהרי אחר ששנתה המשנה דין זורק לעשות חבורה, שנינו: "זה הכלל", ואם כן משמע דגם בזריקה הוא פטור אם נזכר!?

אלא אמר רבא

לפרש את הרישא: לעולם אף הזורק שכבר אינו יכול לעכב את החפץ מלנוח, הרי הוא פטור אם נזכר, ומה ששנינו ברישא "קלטה כלב", אין הכוונה שלאחר זכירתו קלטה הכלב, אלא

תרתי

דינים נפרדים

קתני

ברישא:

א.

הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו

-

ב.

אי נמי

אפילו

לא נזכר, וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה

בשני אלו הרי זה

פטור

.

רב אשי אמר

אף הוא, שהזכירה פוטרת גם אם כבר אינו יכול לעכב את החפץ מלנוח. ואולם מפרש הוא את לשון המשנה באופן אחר:

חסורי מחסרא

משנתנו,

והכי קתני: הזורק, ונזכר מאחר שיצתה מידו

, ושוב

קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה

, הרי זה

פטור

-

הא נחה

, הרי זה

חייב

.

במה דברים אמורים, שחזר ושכח

, ונמצא שהיתה תחילת המלאכה וסופה בשגגה.

אבל לא חזר ושכח

, הרי זה

פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה

.

שנינו במשנה:

זה הכלל: כל חייבי חטאות

אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה:

איתמר

: המעביר ברשות הרבים

שתי אמות בשוגג

, ונזכר, ועבר החפץ

שתי אמות

נוספות

במזיד

, ועבר החפץ עוד

שתי אמות בשוגג

:

רבה אמר: פטור

.

רבא אמר: חייב

.

ומפרשת הגמרא את דבריהם:

שנינו במשנה לקמן קה א: הכותב שתי אותיות [שהם שיעור כתיבה לחייב עליה חטאת] בשתי העלמות [היינו שנזכר בין אות לאות שכתב בשגגה, ושוב שכח], רבן גמליאל מחייב. וחכמים פוטרים. ומפרשת הגמרא שם: במאי קמיפלגי: רבן גמליאל סבר "אין ידיעה לחצי שיעור" [לחלק את ההעלם לשתי העלמות, שלא יצטרף עמו חצי האחר לחיוב חטאת]. ורבנן סברי, יש ידיעה לחצי שיעור.

רבה אמר: פטור

, כי

אפילו לרבן גמליאל, דאמר "אין ידיעה לחצי שיעור

", ולדבריו, היה מקום לומר שאין הידיעה שנודע לו באמצע הזריקה מחלקת, בכל זאת כאן פטור, כי

רק התם,

בכותב שתי אותיות והיתה לו ידיעה ביניהן,

הוא

דקא מחייב, ואין הידיעה שביניהן מחלקת, משום

דכי קא גמר שיעורא, בשוגג קא גמר.

כשכתב את האות השניה המשלימה את שיעור הכתיבה, הרי בשוגג כתבה, וראויה היא לצירוף, ואם משום שנודע לו בינתיים, הרי לדבריו "אין ידיעה לחצי שיעור" -

אבל הכא, ד

את שתי האמות השניות שעשה אחרי שתי האמות הראשונות שעשה בשוגג,

במזיד

עשאן,

לא

חייב. ואף שעשה לאחר מכן שתי אמות נוספות בשוגג, מכל מקום, השיעור נגמר בארבע הראשונות, וכיון שאת חלקן השני הוא עשה במזיד, לכן אינו מתחייב חטאת.

אך דנה הגמרא:

ובמאי

, באיזה אופן אנו עוסקים?

אי בזורק,

הרי

שוגג הוא

בגמר המלאכה. כי מאחר שאין בידו לעכבה, הרי שלא נגמרה המלאכה עד שתנוח, והלוא קודם ההנחה היו שתי אמות נוספות שהיו בשוגג!?

אלא

הכא במאי עסקינן,

במעביר

את ששת האמות שלא על ידי זריקה. ומאחר שבידו לגמור את המלאכה לאחר ארבע אמות, אם יניח, נגמר בכך השיעור בסיום העברת ארבע האמות הראשונות. והרי עשה את חלקם במזיד, ולכן הוא פטור.

רבה אמר: חייב, ואפילו לרבנן דאמרי "יש ידיעה לחצי שיעור

", והיה לנו לומר שהידיעה מחלקת, ולא יהא חייב, בכל זאת יש לחלק, ולחייב כאן. כי רק

התם

[לגבי כותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות]

הוא

שפטרו חכמים מקרבן, משום

דבידו

להפסיק את המלאכה כשנודע לו.

אבל הכא, דאין בידו

להפסיק את המלאכה בשעת הידיעה,

לא

מחלקת הידיעה, וחייב.

ודנה הגמרא:

ובמאי? אי במעביר

שלא על ידי זריקה,

הרי

אף כאן

בידו

להפסיק את המלאכה כשנודע לו.

ואלא

, לא אמר רבה שהוא חייב, אלא

בזורק

, שאין בידו להפסיק את המלאכה.

ונמצא, שרבא פטר בזורק, ורבה חייב במעביר, ולא נחלקו כלל, אלא זה אמר את דינו באופן אחד, וזה באופן שני.

אמר רבה: זרק

חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או מתחילת ארבע לסוף ארבע

ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן

שקלטה שלהבת ונשרפה, הרי זה

חייב

אם מתחילה נתכוין לכך.

ומקשינן:

והאנן תנן

במשנתנו:

קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה

, הרי זה

פטור!?

ומשנינן:

התם,

במשנתנו, עסקינן בכגון

דלא מכוין

שתנוח במקום שנחה, ולכן הוא פטור כשנחה בפי הכלב, שהרי אין זה מקום ארבעה, וכן כשנשרפה הוא פטור משום שלא נח החפץ כלל.

אבל

הכא,

בדברי רבה, מדובר בכגון

דקא

מכוין

שתנוח שם, ומחשבתו משויא ליה מקום.

אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא

[אף אנו שנינו במשנה בכריתות] ד"מחשבתו משויא ליה מקום": דתנן,

יש אוכל אכילה אחת, וחייב עליה ארבע חטאות, ואשם

אחד

. כיצד?

הטמא

שאכל מן המוקדשין [וחייב על אכילתו בטומאה קרבן חטאת],

שאכל חלב

[חיובו חטאת]

והוא נותר

[חיובו חטאת]

מן המוקדשין

[חיובו אשם מעילות],

ביום הכפורים

[חיובו חטאת].

רבי מאיר אומר

: יש לך להוסיף חטאות:

אף אם היתה שבת

והוציאו בפיו

, הרי זה

חייב

חטאת נוספת משום הוצאה. כלומר, פעמים שהוא חייב יותר חטאות, וכגון שהיתה שבת, והוציאו בפיו.

אמרו לו

חכמים לרבי מאיר:

אינו מן השם

, אין חטאת זו משום אכילה, אלא משום הוצאה, ואין לחושבה עם שאר החיובים התלויים באכילה.

הרי מבואר, שלכולי עלמא חייב משום הוצאה כשהוציאו בפיו,

ואמאי

חייב?

הא אין דרך הוצאה בכך!?

אלא

בהכרח,

כיון דקא מיכוין, מחשבתו,

, שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו,

משויא ליה מקום

.

הכא נמי,

כשזרק ונח בפי הכלב או הכבשן,

כיון דקא מיכוין

להניחו בפי הכלב או בפי הכבשן,

מחשבתו משויא ליה מקום

.

הדרן עלך פרק הזורק

--- title: "חברותא - שבת — פרק שנים עשרה - הבונה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0011L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0011L5" --- פרק שנים עשרה - הבונה

Оригинал главы פרק שנים עשרה - הבונה